http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=382055heCopyright 2026 לואיס.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=382055http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=382055&blogcode=12980947<div align="right" dir="rtl">"לאן אתה נוסע?"שואל אדון מכובד במושב ממול. "אני לא יודע."אני משיב בחולמנות אופיינית, מביט מבעד לזגוגית. הקרון המגונןרוקד מעל העולם. והאדוןמצית סיגר תחת אפו. "אם אינך יודע לאן אתה נוסעכיצד תדעכשהגעת." הוא שואל באיטיות, כל מילה קהה מקודמתה,כמו יודעכמה רכה החמאה. "אעצורכשאגיע לסוף העולם" "ואוליהמוות יקדים אותך" אני מפנה מבטי מהמרחבים, אל פני האדון. "אתה מכיררכבת מהירהמהמוות?" האדון מתבונן בשפתיי, כמו מנתחאת מקור החידה. " אוליאתה נוסע בכיוון ההפוך." הוא לוקח שאכטה עמוקה וממשיך - "אולי התחנה האחרונההיא זובה עלית על הרכבת" אני מפנה מבטי חזרה אל העולם שבחוץ, ושואל בלי להביט בו- "ולאן אתה נוסע?" האדון משליך את חפיסת הסיגרים לפחואוחז במזוודתו. "אני חוזרמהמקום אליו אתה נוסעאל המקום אליו תגיע." בלמי הרכבת חורקיםוהקרונות עוצרים את המרדףאחד אחרי השני האדון יורד ונעלםבין המרחבים. &mdash;&ndash; סוף. מרחבים <img style="width: 500px; height: 375px;" src="http://f.nanafiles.co.il/u</div>Sat, 07 Jan 2012 13:02:00 +0200bendb@walla.co.il (לואיס.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=382055&blogcode=12980947http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=382055&blog=12980947http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=382055&blogcode=12979255<div align="right" dir="rtl"> אני כותב כדי להתרוקןממחשבות ולפנות מקום אני חושב כדי להתרוקןמחששות ולפנות מקום אני הולך כדי להתרוקןמרגשות ולפנות מקום אני אוהב כדי למלא את החלל &mdash; סוף. אבן </div>Fri, 06 Jan 2012 14:14:00 +0200bendb@walla.co.il (לואיס.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=382055&blogcode=12979255http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=382055&blog=12979255http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=382055&blogcode=12977408<div align="right" dir="rtl">כשהייתי קטן הרכבתי זכרונות. לא ידעתי שזה מה שאני עושה. אך כך היה. היום אני מדפדף באלבום הזכרונות. לפעמים מסדר מחדש. פעמים אחרות ממסגר או משמיד. אבל תמיד &ndash; מדפדף. ואף פעם לא יוצר זכרונות חדשים. סוף."שחור" </div>Thu, 05 Jan 2012 14:20:00 +0200bendb@walla.co.il (לואיס.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=382055&blogcode=12977408http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=382055&blog=12977408http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=382055&blogcode=12118645<div align="right" dir="rtl"> The truely important things in life are those you still wanna do after having an orgasm.</div>Sat, 23 Oct 2010 22:37:00 +0200bendb@walla.co.il (לואיס.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=382055&blogcode=12118645http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=382055&blog=12118645http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=382055&blogcode=12089941<div align="right" dir="rtl"> שמעתי לאחרונה סיפור מעניין במהלך הרצאה של מנכ"ל אתר אמאזון,ג'ףבזוס. הסיפור מאוד נגע לליבי וראוי לתעד אותו.ג'ף סיפר כיצד יום אחד, כילד, בעודו נסע במכונית עם סבתו וסבו, הוא החליט לעשות מעשה ולהשוויץ בכמה שהוא ילד חכם ומתוחכם בפני סביו. סבתו הייתה מעשנת מאוד כבדה באותם ימים, והוא חשב שזה יהיה מאוד מרשים ואף יזכה אותו במחמאות רבות, אם יצליח לחשב כמה ימים מחייה הפסידה בעקבות כל הסיגריות שהיא מעשנת מדי יום. לאחר חישובים רבים וסבוכים, חיכך קולו ג'ף הילד, פנה לסבתו בקול גאה ואמר: "סבתא, חישבתי את זה, וגיליתי שכל קופסאות הסיגריות שאת מעשנת מדי יום הובילו לכך שהפסדת מחייך כך וכך וכך ימים!". ג'ף ציפה לתגובה גאה ומפרגנת על המתמטיקה המרשימה ועל התיחכום שלו, אך להפתעתו סבתו הסיתה מבטה ופרצה לפתע בבכי מר. סבו של ג'ף, שהיה איש מאוד שקט שמעולם לא נהג לחנך אותו, עצר מיד את האוטו וביקש ממנו לצאת. ג'ף המבוהל חשב שסבו לבטח יכעס ויכה אותו לראשונה, והוא יצא בהיסוס מפוחד מהרכב. גם כאן, להפתעתו, סבו כרך ברך, הביט עמוקות בעיניו, ואמר:"זכור זאת עד שארית חייך, ג'ף - חוכמה זו ברכה, אדיבות זו בחירה." </div>Fri, 08 Oct 2010 21:27:00 +0200bendb@walla.co.il (לואיס.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=382055&blogcode=12089941http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=382055&blog=12089941http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=382055&blogcode=11981804<div align="right" dir="rtl">My entire identity is nothing but a reflection of the music that crossed my path at certain points in life. All my words are but a gateway for sounds, timely notes that stir emotions which ache for a linguistic translation. It is thus the only conclusion I can come to – I am but a creation of the musicians that allowed me to taste their genius. . And when my spirit is ill, I find comfort and remedy in music. When my stories are shallow, I find depth and life in music. When I lose hope, I find inspi</div>Mon, 16 Aug 2010 22:03:00 +0200bendb@walla.co.il (לואיס.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=382055&blogcode=11981804http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=382055&blog=11981804http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=382055&blogcode=11942614<div align="right" dir="rtl">אני מתחבט בין אסופה של תפקידים שנדמה לי שהייתי רוצה למלא. ייתכן כי הגבול בין כותב סיפורים רומנטיקן לזהות שלי נמרח כמו צבעי פנדה על ציוריו ואצבעותיו של ילד פנטזיונר, כמו ברית מילה בין יוצר ליצירותיו. ואני מרגיש קרבה מסוימת לעלובי החיים, מעין משיכה הטומנת בחובה חום ואינטימיות, אולי אפילו התנערות מאחריות להגשים את עצמי. קשישים צועדים ברחוב, בעוד שרשרת עלי שלכת מלווה אותם משהיו בדרכם האחרונה, וכל שעולה בראשי הם הקירות העירומים והדממה הטרגית שממתינה בביתם. אני רוצה להיכנס לנעליהם, למצוא שביב של תקווה וחום, של התעלות על פני הגורל וגילוי תכלית - גם בפינה הזו. אני רואה נערים, בכל מיני צבעים, יושבים על הברזלים. סחבותיהם המיושנות מעידות על סיכוי אפסי לעתיד, ואני מביט אל עיניהם המשדרות כוח הישרדותי מהול בבלבול שכמו בגדיהם, מתפורר תחת מבטי העיקש. גם שם, אני רוצה להתיישב לצידם על אחד הברזלים, ולהתעקש על מציאת משמעות פיוטית כזו או אחרת. רק בשביל לדעת שאילו רולטת הגורל הרוסית הייתה שולחת את הכדור לעברי, הייתי מצליח להתחמק. מאז ומתמיד נמשכתי לבתיהם של בני אדם כאלה, שלא נותר להם הרבה. אנ</div>Wed, 28 Jul 2010 12:56:00 +0200bendb@walla.co.il (לואיס.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=382055&blogcode=11942614http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=382055&blog=11942614http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=382055&blogcode=11917984<div align="right" dir="rtl">אני שונא להתחיל טקסטים ב-'לעיתים אני מרגיש'. אך אעשה זאת בכל מקרה.לעיתים אני מרגיש שהעולם האמיתי הוא לא יותר מאסופה של רגשות נסיבתיים במערה של נער מבולבל. כל השאר לא קיים.עבורו. וזה הכול. ובכלל, ככל שאני מנווט בעולם, בעיקר בצמתי הצטלבות ביני לבין אנשים אחרים, אני מבין כמה פרספקטיבה היא כל מהות האדם. זוהי המציאות, אין ספק.דיסק שרוט במערכת, מידה של השראה ממוסגרת על הקיר ושפע של כישרון תלוי פוביה חברתית. אף פעם לא הייתי קרוב לעצמי כפי שהייתי, כשהייתי רחוק מכל דבר אחר. ואני חושב שזה כל מה שאני רוצה להיות, כשהשמש יורדת. לא זה שעל הקיר. ולא זה שבונה אותו. רק נער חרדתי עם כישרון, אמונה ודיסק שרוט בקופסה הלא נכונה. ותודה לתמר שבזכותה הפוסט הזה קיים </div>Fri, 16 Jul 2010 20:26:00 +0200bendb@walla.co.il (לואיס.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=382055&blogcode=11917984http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=382055&blog=11917984http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=382055&blogcode=11897957<div align="right" dir="rtl">ועם רדת החמה, דבר לא משתנה. כמו זאבים המייללים לאור ירח, אשר משתוקקים באופטימיות אינפנטילית לקריצתו המאחרת להגיע כל לילה מחדש, ממשיכים אנו לקוות לנשיקת יוצר, למתמטיקאי קיומי שילביש נוסחה על מכאובים ויצריים רגשיים. עם נימה דרמטית וכואבת אך אסתטית להחריד, כמו ריקוד בלט רוסי, רוקדים אנו לנצח כברווזונים מכוערים בסחבות ברבור. ולימים, דבר לא משתנה. צלילים נטווים, מאהבים שוכבים, מבנים מתרוממים, אך דבר לא משתנה. קמטים חובקים פנינו, עורנו נושק לרצפה, קרובינו מפיחים נשמתם, ודבר לא משתנה. ואני מסתכל מהצד, כמו זאב המיילל לאור ירח, משתוקק למענה רגשי מפיסות אדמה מרוחקות. מביט לאחור, מביט לעתיד, ותוהה מה באמ</div>Wed, 07 Jul 2010 12:46:00 +0200bendb@walla.co.il (לואיס.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=382055&blogcode=11897957http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=382055&blog=11897957http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=382055&blogcode=11866967<div align="right" dir="rtl">הרבה זמן לא כתבתי.בכלל, מעיק עליי לעיתים מעגל היצירה הזה שממונע ע"י רגשות של עצבות וריקנות.אני חושש שלעולם לא אוכל להיות מלא, שכן יצר הכתיבה הפנימי דורש לב ריק, וכל שנותר זה לרוקנו כל פעם מחדש.פעם האמנתי שזו פונקציה של נעורים.נער כבול שפונה לכתיבה כדי לקבל משמעות.אני כבר לא נער.והנה, עודני ריק, מחפש משמעות, ופונה לכתיבה.אני חושש שהכתיבה פגעה בי במובן מסוים.כל כך הרבה דמיונות ומחשבות קיבלו תעופה והרחיקו למחוזות בלתי רגילים, רק כדי לחזור לשיממון האפור של חיי היום יום.ברכתו וקללתו של אדם כותב היא היכולת לתסרט מציאות שונה ולחוש אותה על כל גווניה.אדם כזה, תמיד יחיה תחת צילו המכביד של 'מה היה יכול להיות.'החיים לעולם לא יעמדו בקנה מידה עם ציפוריי ליבי שהרחיקו לכת לממלכות לא אנושיות.אני רוצה להאמין שכל שנותר לי זה להקביל עד כמה שניתן בין פנטזיות למציאות, ומשם לגשר על הפערים.אך האם זה מספיק?או שמא, אותיות שחוקות לנצח יהיו מדרגותיי לגן העדן?תנחתו, ציפורים</div>Tue, 22 Jun 2010 11:15:00 +0200bendb@walla.co.il (לואיס.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=382055&blogcode=11866967http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=382055&blog=11866967