http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3806גם המציאות זקוקה להבנהheCopyright 2019 אוגי. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3806http://f.nanafiles.co.il/upload/42005/IsraBlog/3806/misc/2003903.gifhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3806&blogcode=14937575<div align="right" dir="rtl"><p>אני לא יודע כמה בכלל עוד קוראים כאן, אבל כל עוד מנשימים את האתר הזה ולא מורידים עליו את השאלטר אני אנצל את הבמה להפנות לכתובת החדשה של הבלוג - https://oggi211.wordpress.com/.</p> <p>כמובן, אפשר גם למצוא אותי בטוויטר תחת היוזר @Oggi211.</p> <p>&nbsp;</p> <p>תודה ישראבלוג, עכשיו באמת סוף.</p></div>Mon, 01 Jan 2018 18:38:00 +0200org211@gmail.com (אוגי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3806&blogcode=14937575http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=3806&blog=14937575http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3806&blogcode=14935250<div align="right" dir="rtl">את הפוסט הזה התחלתי לכתוב בערך לפני שנה. למעשה, זו הייתה אמורה להיות סדרה של פוסטים שמספרת על ההתמודדות של זוג צעיר (פלוס כלב), שגר לו בפרבר מנומנם, עובד קשה למחייתו, אבל גם לא מצליח להביא חיים חדשים לעולם. אחרי שניסינו לא מעט ניסיונות, הגענו גם להפריה חוץ גופית (ivf) ואחרי 3 סבבים כושלים של שאיבות, החזרות ותוצאות שליליות שמפרקות את הנפש מבפנים, החלטנו לעבור רופא ופתאום נדלקה תקווה חדשה. רציתי לספר איך עובר עלינו סבב כזה, מתחילת זריקות ההורמונים, דרך השאיבה המפחידה, החזרת העוברים ועד השבועיים הארוכים ביותר שצריך לחכות עד בדיקת הדם הגורלית שתראה אם נקלטנו או לא. למציאות היו תוכניות אחרות, וכבר באותו הסבב, עוד לפני שהספקתי להגיע ולכתוב על זה, קיבלנו תוצאה שונה מה"רגיל". רק שמהר מאוד האופוריה התחלפה במפח נפש, כשהסתבר שאומנם כן נקלטנו, אבל אחרי כמה ימים הייתה הפלה טבעית. הם קראו לזה הריון כימי ואני לא ממש הבנתי איפה פה הכימי ומה זה באמת משנה. גם הניסיון העוקב להחזיר עובר מופרה מוקפא שהיה לנו גרם לתוצאה דומה ושנינו כבר התפרקנו. לא באמת כבר היה לי חשק לכתוב באותו זמן וזה נזנח. <div>אולי הדבר הכי חשוב בכל התקופה הזו הוא כמה שהיינו מחוברים ביחד אחד לשנייה. נכון שהיא עברה על בשרה את כל הדברים הפיזיים והרגישה את הכאבים עם כל זריקה, שאיבה והחזרה, אבל הכאבים והצלקות הנפשיות היו של שנינו. עברנו את זה ביחד, והרגשנו הכל ביחד. לא הייתי זה שתומך בה מהצד כשגילינו שעוד סבב הלך, האכזבה שלי הייתה ביחד איתה. החיבור הזה הוא גם מה שעודד אותנו להמשיך למרות הכישלונות ולמרות ההפלות. היתה הרגשה שזה בעיקר שנינו מול כל העולם. זה לא משהו שקל לשתף עם אחרים, וגם כאלו ששיתפנו אותם, לא ממש ניסו להבין. היו כאלה שאפילו הבטיחו להיות שם בשבילנו, אבל ברגע האמת נעלמו ואכזבו, עד לרמה שבכלל תהיתי למה בכלל הם היו אמורים להיות שם בכלל. גם המשפחות לא ממש הבינו (לך תדבר עם אמא שלך&nbsp;<span style="font-size: 12px;">למה אתם לא מצליחים להיכנס להריון), אבל הם ניסו לגרד אמפתיה. על הדרך אחותי הקטנה נכנסה להריון בעצמה ובכלל הוסיפה תחושה של חמיצות לכל העסק. כשהקושי התחיל לחנוק, החלטנו לפנות לטיפול ביחד כזוג (לא טיפול זוגי, שבו בעיקר מתעמתים אחד בשני) וזה פתח לנו המון עיניים ונתן לנו הבנה חדשה על הכל. למדנו המון על עצמנו ואחד על השניה והתחזקנו. זה עזר להתגבר על לא מעט קשיים שעלו בהמשך וסידר לא מעט דברים בראש.</span></div> <div>אחרי ההפלה השנייה, היינו חייבים קצת הפסקה מהכל, אז לקחנו שבוע חופש וברחנו למקום הכי רחוק שהאוטו יכול להגיע אליו. שבוע באילת בסוף ינואר נתן לנו שקט בכל הבלגן, חיבר מחדש את הרסיסים ונתן לנו את הזמן הזוגי הכי טוב שיכולנו לבקש. חזרנו עם כל כך הרבה כוחות שפתאום דברים התחילו להסתדר. השאיבה הייתה קלה עם התאוששות טובה, היו עוברים מופרים טובים והרופא היה אופטימי. מקץ שבועיים ארוכים של ציפייה, התוצאות היו די חד משמעיות - הפעם זה זה. עוד עברנו מספיק רגעים מותחים, כמו ברגע שלא ממש מצאו דופק והעברנו שבוע וחצי מותח במיוחד עד לבדיקה חוזרת, עד לרגע שבו הרופא חזר לנשום יחד איתנו ושמענו דרך המוניטור את קול הלמות התופים המדהים בעולם. אחרי כמה שבועות שחשבנו שהולך להיות לנו בן, הרופא הודיע שזו בכלל בת ובכלל שלח אותנו להתחיל להאמין שזה קורה. כל בעיה קטנה שהתגלתה, הכניסה את הרופאים להיסטריה, אבל אחרי קצת זמן התגלה שהכל בסדר ואפשר להירגע.</div> <div>בחודש התשיעי היינו כבר ממש על קוצים. למרות שראו סכרת הריון, החליטו למשוך כמה שיותר ולקוות לטוב. יומיים לפני תאריך הלידה המשוער שקיבלנו עוד בהתחלה, הגענו למיון לצורך החלטה על יילוד או לא, רק שבפועל הצירים כבר התחילו. מצד שני, ראו גם האטות מוזרות בדופק ורק אחרי 6 שעות ו-3 פעמים מוניטור, החליטו להפנות אותנו לחדר לידה. גם שם דברים זזו לאט, והרופאים התחילו לתת לה זירוזים, בתקווה שהקטנה תחליט לצאת. הייתה הרגשה באוויר שיש בעיה. בסוף, אחרי יותר מ-10 שעות, ראו שהיא לא מתברגת כמו שצריך והנסיון לעשות את זה לא כל כך הצליח ולכן החליטו ללכת לחדר ניתוח. בשביל להעצים יותר את הדרמה, בדקה התשעים החליטו לנסות ליילד בוואקום ולא בקיסרי ואחרי דקות ארוכות מאוד זה הצליח. אני לעולם לא אוכל לשכוח את התמונה הראשונה שבה ראיתי אותה, כולה כחולה עם עיניים עצומות ורפויה לגמרי. מיד לקחו אותה לחדר ליד והתחילו לנסות להנשים אותה. זה הרגיש כמו נצח אבל פתאום שמענו בכי דקיק משם ובשנייה אחת הכל השתחרר.</div> <div>שבועיים וקצת אחרי, זה נראה כל כך רחוק. אנחנו עסוקים סביב השעון בלהבין את הרצונות של הפצפונת, מתמוגגים מהיופי שלה ומקווים שמתישהו זה ישתפר ונוכל לחזור לישון כרגיל. מספיק רגע קטן שבו אני לוקח אותה על הידיים כשהיא בוכה ומתחיל לשיר לה שיר ערש קטן עד שהיא נרגעת, עוצמת עיניים ונותנת לי חיוך ענקי מאוזן לאוזן (ולכו תשכנעו אותי שזה עווית לא רצונית). באותו רגע שום דבר ממה שעברנו כבר לא חשוב יותר, והיא בטח יודעת שהפכתי להיות סאקר מוחלט שלה, לכל החיים.</div> <div>אומרים שכשנולד לך הילד הראשון החיים מתחילים מחדש, וזו בדיוק ההרגשה עכשיו. כל החיים השתנו, התהפכו לגמרי ועכשיו צריך להתרגל למשהו אחר מההתחלה. זה קצת אירוני שזה בא עכשיו, יחד עם הסגירה של המקום הזה. הסלוגן של ישראבלוג הוא החיים זה כאן, ופעם זה באמת היה החיים, מקום לכתוב בו ולפרוק בו, אבל מאז החיים התקדמו להם הלאה לכיוון אחר ועכשיו הם באמת מתחילים מחדש. זה היה גם מקום להכיר בו אנשים, שחלקם גם המשיכו איתי למקומות אחרים וגם לחיים האמיתיים, ואני מקווה שהם יישארו גם אחרי שהמקום הזה ייסגר. כנראה שאני אפתח מקום חדש איפשהו, כשאני ארגיש שהתמצות של טוויטר לא מספיק טוב בשבילי. זה היה נחמד לדעת שעדיין יש מקום שבו אני יכול לשחרר מחשבות ארוכות, גם אם זה אומר לכתוב לתוך הלילה, בדיוק כמו השעה שבה הפוסט הזה נכתב. אני בטוח שמי שירצה למצוא אותי, יצליח בסוף, אבל בינתיים יש מישהי קטנה שהתעוררה וצריך להרים אותה קצת על הידיים (אז מה אם לא כדאי, זה פשוט אושר), להסניף קצת ולהמשיך.&nbsp;&nbsp;</div> <div></div> <div>סוף.&nbsp;</div></div>Fri, 15 Dec 2017 21:51:00 +0200org211@gmail.com (אוגי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3806&blogcode=14935250http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=3806&blog=14935250http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3806&blogcode=13948582<div align="right" dir="rtl"><p>אף אחד לא זוכר מתי היה בדיוק הרגע הראשון, אבל זה כנראה היה איפשהו לפני קרוב לשנתיים. חבר טוב הביא לבירה את הבחורה החדשה שהוא יוצא איתה והפעם הייתה קצת יותר שפה משותפת בינינו. מתישהו שניהם נפרדו אבל הקשר שלנו נשמר בזכות שהפכנו ל-movie buddies. לאט לאט התחיל להיווצר ולגדול פיל בינינו עד שכבר אי אפשר היה להתעלם ממנו. היא זו שהצביעה עליו ראשונה ואני קצת כמו אידיוט היססתי והיססתי (בכל זאת, אקסית של חבר) עד שבסופו של דבר, עם קצת עזרה ודחיפה, שאלתי אותה אם היא רוצה לצאת, איך לא, לסרט. </p> <p>דווקא הדבר שאנחנו הכי פחות זוכרים מאותו ערב היה הסרט. זה היה סרט מטופש למדי, מלא פיצוצים וכוכבי אקשן מזדקנים, אולם כמעט ריק באמצע הלילה, וכל מה שאנחנו היינו עסוקים בו זה להתקרב האחד לשנייה ולתת לפיל להתפרץ. הצלחנו (בקושי) להחזיק מעמד שבוע עד לסופ"ש הראשון שבילינו ביחד ולא היינו מסוגלים להיפרד בכלל. אחרי הסופ"ש הזה כמות הלילות שבילינו בנפרד הלכה והתמעטה ולי זה היה מאוד נוח, במיוחד שהיא גרה ממש קרוב לעבודה שלי. בערך חודשיים וחצי לתוך הקשר כבר נשארתי לישון אצלה בדירה כשהיא הלכה למשמרת לילה בעבודה שלה תחת התירוץ שצריך לשמור על שני הכלבים שלה מפני סופת הרעמים שהייתה באותו הלילה. לשניהם כמובן לא לקח הרבה זמן לקבל אותי כשותף נוסף שגר בדירה, דואג להם לאוכל, משחק איתם עם הכדורים ונותן להם המון אהבה (וגם מקבל בחזרה). אחרי הלילה ההוא כבר היה לי ברור שאין יותר מדי טעם להחזיק בדירה הקטנה שלי בתל אביב והיא נשארה רק כמקום להחזקת בגדים וכביסה (וגם כצימר קטן בעיר הגדולה אם רצינו לבחור אליו מהפרבר).</p> <p>אחרי שכבר הבנו שהמשפחות מתלהבות מהקשר, ושאין טעם להחזיק שתי דירות קטנטנות, התחלנו לחפש דירה משלנו ותוך שבועיים מצאנו אחת מושלמת, קרובה לשנינו לעבודה, גדולה מספיק בשביל שני הכלבים (למרות שאין להם גינה) ובסביבה טובה. קנינו ועיצבנו וסידרנו לנו קן קטן משלנו, דירה של גדולים ולא של רווקים סטודנטים שרק מחפשים את הריגוש הבא בחיים. היות וגם ככה סוג של גרנו ביחד כמה חודשים (אצלה), זה נראה טבעי וכל אחד מצא את המקום שלו ובעיקר את הביחד שממש רצינו.</p> <p>וכמו כל דבר טוב בחיים, דווקא אז העבודה שלי התעוררה והחליטה שהגיע הזמן לשלוח אותי לשלושה שבועות בחו"ל. בלית ברירה היא ליוותה אותי לשדה התעופה וחציתי את האוקיאנוס בשביל לדאוג לעוד כמה דולרים לחברה. רק אז הבנתי את המשמעות שלה בחיים שלי, והגעגועים היו הרבה יותר חזקים ממה שחשבתי שהם יהיו. התכתבנו כל יום במייל, שלחנו תמונות אחד לשנייה, דיברנו בטלפון לפני שהייתי הולך לישון וכשהיא בדיוק קמה ולא היינו מסוגלים להעביר כמה שעות בלי לדבר בצורה כזו או אחרת. בדיוק באמצע התקופה, הכלבה שלנו נפטרה והותירה את שנינו שבורי לב, וזה היה קשה שבעתיים כשאני רחוק בלי יכולת לחזור (ביקשתי ולא נתנו לי) והיא נשארה לבד עם הכלב לטפל בהכל. לקח יותר משבוע עד שהגיע הרגע המיוחל וחזרתי, רק בשביל להישאר איתה ולא יכולנו אפילו להיפרד לכמה רגעים קטנים. </p> <p>כל חודש שעבר ביחד נחגג ביציאה למסעדה וארוחה טובה (גם אם זה היה רק ופל בלגי משובח בגלידריה מול הבית). כשהתקרבנו לשנה, שאלתי אותה אם היא רוצה לטוס ולחגוג את זה בחו"ל והיא בחרה את פריז. למרות אינספור ניסיונות לעכב אותנו (שנת לימודים שנפתחה שבוע מוקדם מהמתוכנן, טיסת עבודה נוספת שהתבטלה ברגע האחרון, כלב שהחליט לפתח דלקת יומיים לפני ההמראה ואפילו מטוס עם תקלה טכנית) לא מנעו מאיתנו להמריא לשם ולחגוג. ביום השנה עצמו עלינו למעלה אל הסקרה-קר, לתצפית על כל גגות פריז שהיו מכוסים אז בערפל הבוקר, ותוך כדי שיחה קטנה בינינו שניסתה טיפה לסכם את כל מה שעבר עלינו, שלפתי משהו מתוך התיק שהצלחתי איכשהו להחביא טוב טוב ממנה במשך שבוע שלם. היא הייתה מאוד מופתעת מזה ובכלל לא ציפתה לזה (לפחות לא באותו הרגע), היא בקושי יכלה לדבר מרוב התרגשות ואפילו התחילה קצת לבכות.</p> <p>&nbsp;</p> <p>והיא אמרה כן.</p> <p>&nbsp;</p> <p>עבר כמעט שבוע מאז ואנחנו מרגישים כאילו אנחנו בסוג של חלום מרוב כמות האהבה שמורעפת עלינו. המשפחות מאושרות (אבא שלי תופר חליפות, אחותה כבר בוחרת שמלה וסבא שלה חיכה לנו בשדה התעופה בארבע לפנות בוקר עם זר פרחים ענקי ודמעות בעיניים), ואפילו בפייסבוק לא ציפינו לכמות כזו של תגובות ומספר תלת ספרתי של לייקים. עוד לא ממש התחלנו לתכנן את הכל או אפילו לחשוב, כי פשוט עוד לא הספקנו לעכל את כל מה שקרה. זה מרגיש פתאום משהו של אנשים גדולים כשמילים שמתחילות ב-ח' נזרקות כל הזמן לאוויר, ואני שרק לפני שנה ומשהו בעיקר הסתכלתי כמה חודשים קדימה, פתאום מתחיל לתכנן חיים שלמים עם בת זוג, כלב ומשפחה שלמה שאימצה אותי מהר מאוד לחיקה. רגע לפני שאני נכנס לעשור הרביעי של החיים שלי, הם נכנסו למערבולת גדולה, לשינוי תפיסה ובעיקר להתבגרות מהירה.</p> <p>למרות כל זה, זה מרגיש הכי נכון שרק יכול להיות. כשאחותי בירכה אותה, היא אמרה לה שהיא אף פעם לא ראתה אותי מאושר כל כך כמו בשנה האחרונה, ושהתחולל אצלי שינוי ענקי. אני כבר לא אותו בחור שהיה כל הזמן לבד עם המחשבות שלו, שחולם בהקיץ על חיים טובים יותר, מקווה למצוא לעצמו מישהי שלא תעביר אותו סרטים, תעשה לו את המוות או סתם תגרום לו להוציא עליה המון כסף, ובעיקר למצוא מישהי שתהיה קודם כל חברה טובה, אוזן קשבת ואחת שתראה אותי בדיוק כמו שאני רואה את עצמי, עם כל השריטות והשיגעונות כולל אלו שאחרים לא רואים. איתה זה היה כל זה ואפילו עוד יותר מזה, ברמות שאפילו לא הייתי יכול לדמיין. הקרבה, האינטימיות, החברות, השותפות לחיים, האוזן הקשבת, הם הרבה יותר מכל מה שהיה לי עכשיו, והיא גם נשארת, בלי להרגיש שהיא מתרחקת בגלל חברים אחרים, לימודים, מרחק גיאוגרפי או כל סיבה אחרת שבגללה חברים אחרים החליטו להתרחק קודם. נדמה שכל משבר שעברנו בחיים שלנו בשנה האחרונה (ולא היו חסרים כאלו) רק חיזק את הקשר בינינו וקירב אותנו יותר ולמרות שעברנו "רק" שנה אחת ביחד כזוג, זה מרגיש לשנינו כאילו זו עדיין רק ההתחלה ויש לנו עוד המון לגלות ולחוות בדרך ביחד. </p> <p>&nbsp;</p> <p>לולי ואוגי, סיפור אהבה. סוף השנה הראשונה, תחילת החיים.&nbsp;</p></div>Sat, 26 Oct 2013 02:15:00 +0200org211@gmail.com (אוגי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3806&blogcode=13948582http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=3806&blog=13948582http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3806&blogcode=13708217<div align="right" dir="rtl"><p>&nbsp;</p> <div id="_mcePaste"> <div id="_mcePaste">זה היכה בי חזק כשהסתובבתי לחפש חניה, בעוד סיבוב מלא תקווה למצוא מקום ממש ממול ולהסתפק בסוף באחד קצת יותר רחוק באחד הרחובות הצרים הסובבים. זה היכה בי אבל למעשה זה כנראה כבר היה ברור מזה תקופה מאוד ארוכה, ואפילו אמרתי את זה בקול רם אבל היה אולי היה משהו קטן שקינן בי וניסה לקשור אותי לרחובות הצפופים האלו. איכשהו דווקא עכשיו, כשעשיתי פעולה פשוטה שבוצעה כל כך הרבה בשנתיים שקדמו לתקופה הזו, הבנתי שזה כנראה כבר ממש לא בשבילי, שהמשכתי הלאה.</div> <div id="_mcePaste">תמיד אני אומר שחזרתי לגור בתל אביב, כאילו להביע שלמרות שהמשפחה היגרה מהעיר קצת אחרי שהתחלתי את כיתה א', הזכרונות מאלנבי המפויח ומדיזינגוף ההומה שנטמעו בי מסוף שנות השמונים עדיין מפעפעים בי. כשמצאתי עבודה יכולתי לבחור אחרת, אבל העדפתי לשלם קצת יותר ולנסות ולחיות את החלום הזה. איכשהו קיוויתי שהעיר הזאת תיתן לי הרבה דברים שהיו חסרים לי ושקרבה לחברים מסוימים תעזור לי לקדם קצת את החיים שלי למקומות שרציתי בהם. המציאות טפחה לי על הפנים, יחד עם השעות הארוכות בעבודה. קשה לחשוב שדברים שמקודדים לי עמוק ב-DNA יכולים להשתנות, אפילו אם מדובר בתקופה של חודשים. בסופו של דבר, לא הפכתי לחיית מסיבות שרצה מפאב לבר, ממסיבה למועדון. אני בסך הכל בחור ביישן שרק חיפש לו אהבה ולא ממש ידע איך לעשות את זה בעיר הגדולה. אז קברתי את עצמי בעבודה וחזרתי כל ערב אל חיפושי החניה המתמידים ואל הקירות וקורת הגג שקראתי להם בית. פעם עוד קראתי להם בית, היום אני מבין שמשהו חסר בהם. עד כמה שהמקום שלי מבחינת הסדר שלו (וכמובן השכ"ד המוגזם, אך סביר כי בכל זאת זו תל אביב), חסרה בו נשמה מסוימת שרק כיבתה בי משהו ושדאגה לדכא אותי ולגרום לי להתכנס באותם הקירות. קרוב ככל שהייתי לאנשים, נותרתי במקום שלי, סגור ודי מנותק, ובעצם בלי הרבה שינוי בחיים ממה שהיה קודם. הבעיה הייתה שהייתי שבוי במעגל הזה, בלי יכולת לצאת ממנו ולשנות משהו, אולי חוץ מההבטחה לעצמי שהשנה השלישית תהיה האחרונה בחוזה ואחריה אני אצא לחפש לי משהו אחר (בלי באמת תקווה לשינוי גדול יותר).</div> <div id="_mcePaste">ואז היא הגיעה. האמת היא שהיא הסתובבה מסביבי כבר תקופה ארוכה והיו שפע של סיבות, נסיבות ותירוצים למה לא, ולא רק אצלי. זה היה משהו שהיה צריך להבשיל ולהתבשל עד מידה מסוימת ובסופו של דבר הייתי גם צריך נבוט בראש שיגיד לי שיכול להיות שיש כאן משהו שונה, שלא הכרתי בעבר ושרק מחכה להתחיל ולהתפתח. לקח לי זמן (אפילו יותר מדי זמן) עד שזה באמת חלחל פנימה והפנמתי את זה, ומאז הכל השתנה. לא רק שהכל להשתנה, זה התפתח בקצב מהיר מאוד, אבל כזה שאף אחד משנינו לא רצה לעצור לרגע ולחשוב טיפה. כל מה שרצינו היה פשוט להמשיך וליהנות מהרגע ולא לחשוב על שום דבר אחר. וככה מצאתי את עצמי יותר ויותר איתה, יותר ויותר אצלה וההגדרה של המילה בית קיבלה משמעות אחרת, אמיתית יותר. בית זה מקום שבו מקבלים אותך בסוף יום עבודה ארוך עם חיוך וחיבוק גדול ועם שני גושי פרווה גדולים שרק שמחים לקבל אותי הביתה, קופצים עליי, מלקקים אותי, מחכים לשחק קצת איתי ושאני אתן להם ארוחת ערב ואחר כך פשוט באים ומניחים עליי ראש ונרדמים. זה מקום שאני מעדיף להיות בו גם אם היא לא נמצאת בו רק בגלל ההרגשה הזו של הקירבה המחבקת והעוטפת (והנובחת), וזה עדיף על פני קירות לבנים שהבדידות הישנה זועקת מהם כל פעם שאני מגיע אליהם.</div> <div id="_mcePaste">אני עדיין מגיע אל אותם קירות בודדים. הבית האמיתי קטן מלהכיל את ארבעתינו ולכן חלק מהדברים שלי עדיין נמצאים בדירה הישנה, זו שאנחנו קוראים לה צימר בלב העיר הגדולה. לשנינו ברור שזה זמני ובקרוב נמצא משהו יותר טוב לכולנו ובינתיים אנחנו מנסים להפיק את המקסימום מהמצב הזה. אני לא יודע להגיד עד כמה אנחנו עושים או לא עושים בחוכמה אבל דבר אחד ברור לי, שפשוט טוב לי. במקום שבו מעירים אותך עם ליקוקים כדי לצאת החוצה, שבו אתה מכין שני קפה של בוקר לפני שתנסה להעיר מבט זועף שמתחלף מהר בחיוך, שמלא בריחות של בישולים טובים ופינוק לעת ערב, זה המקום שאליו אני רוצה לחזור כל יום. זה הבית.</div> <div id="_mcePaste">&nbsp;</div> </div> <p>&nbsp;</p></div>Sun, 17 Mar 2013 00:56:00 +0200org211@gmail.com (אוגי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3806&blogcode=13708217http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=3806&blog=13708217http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3806&blogcode=12995554<div align="right" dir="rtl"><p>15 וחצי חודשים עברו מאז התחלתי לעבוד בעבודה של הגדולים. עבודה אמיתית, עם רכב ליסינג וקרן השתלמות וביטוח בריאות וחדר אוכל ושעות נוספות גלובליות וטיסות לחו"ל (בינתיים הייתה רק אחת, 4 שבועות ליד טורונטו) ועוד הרבה מילים של גדולים. את כל התקופה הזאת ניתן לחלק ל-3 חלקים, בדיוק כמו מספר הפרויקטים שבהם הייתי. </p> <p>התקופה הראשונה נמשכה חצי שנה והיא כללה את ההכשרה הראשונית ולא מעט פיתוח והבנה ראשונית של המערכת שעליה אני עובד. זו הייתה תקופה די מהנה, כי היה בה לא מעט פיתוח וניסיונות להבין בדיוק מה אני עושה. לא היה הרבה לחץ והכל זרם בצורה חלקה, במיוחד כשהיו איתי החברים שהתחילו לעבוד ביחד איתי. אחרי חצי שנה בחברה קרא לי מנהל הפרויקט והודיע לי שבגלל ששלב הפיתוח הסתיים, יש קצת קיצוצים בצוות ולכן מעבירים אותי (ורק אותי) לפרויקט אחר. בעוד בפרויקט הראשון שעליו עבדתי נכנסו לשלבי הבדיקות של הקוד (ובגלל זה מי שנשאר שם יכול היה להבין הרבה יותר טוב את המערכת), אני עברתי לפרויקט שנמצא כבר בשלב הסופי של הבדיקות שמתבצעות אצל הלקוח. חודש מאז שעברתי פרויקט כבר נשלחתי לאתר של הלקוח מעבר לאוקיינוס בניסיון להפגין את הידע שרכשתי. לצערי, זה היה רחוק ממספיק והתסכול הגובר בשילוב העובדה שהייתי די לבד שם ורחוק מהכל יחד עם שעות עבודה ארוכות (לפחות פעם ביומיים עד 23:00 בלילה) התישו אותי מאוד. כשחזרתי, העניינים התנהלו בעצלתיים, כיאה לפרויקט שלא היה ברור מה הולך להיות איתו. מדי פעם שלחו אותי לסתום חורים בפרויקטים אחרים לתקופות קצרות ובשאר הזמן ניסו לתת לי עוד ועוד ידע, כמה שרק היה אפשר.</p> <p>התקופה השלישית התחילה בתחילת ספטמבר האחרון. נכנס פרויקט חדש, ואני יחד עם עוד מישהו מהפרויקט הקודם עברנו אליו. הפעם הייתי כבר אחד מהוותיקים שאמור להיות לו קצת ידע להתחיל להניע את הגלגלים והפיתוח. זה רק התגבר כשקיבלנו לפרויקט שלושה עובדים חדשים לגמרי מהניילון, בדיוק כמו שאני הייתי שנה לפניהם. ההתחלה הייתה רגועה ושקטה, הצלחתי לתת לחדשים קצת קרש קפיצה להתחיל להבין מה הם עושים כשבמקביל התחלתי לכתוב תוכניות פיתוח בעצמי לראשונה (אבל כמעט ולא לפתח). לאט לאט עומס העבודה התחיל לעלות ולעלות ודברים התחילו להסתבך. דברים שנראו טריוויאליים הפכו למסובכים יותר, והזמן שהוקצב לכל משימה אזל במהירות, כשההערכות המקוריות היו רחוקות ממה שזה לקח בפועל. זה היה רק המצב אצלי אלא אצל כולם, אבל איפשהו נדמה לי שאני זה שנתתי הרבה יותר מאמצים כדי לנסות לסיים את הכל בזמן. מאז אמצע אוקטובר כמות שעות העבודה השבועיות שלי כמעט ולא יורדות מ-50 (פעמיים ירדתי מ-50, ובשתי הפעמים זה היה 49 שעות עבודה בשבוע) וזה בעיקר מתבטא בימי עבודה שמתחילים מוקדם בבוקר ומסתיימים מאוחר בערב. התרגלתי להגיע לעבודה כל יום בשמונה בבוקר כי תמיד הייתי טיפוס של בוקר וזה גם איפשר לי לברוח הביתה כבר ב-17:00 (היו כאלו שפתחו עיניים על זה), אבל בשבועות האחרונים זה הפך לממש נדיר שאני אצא בשעה הזו. זה יכול להגיע לימי עבודה של 12 שעות ויותר, שאחריהן עוד מצפה לי נסיעה הביתה וחיפושי חניה מתישים לא פחות (כן, אני יודע, אני בחרתי לגור כאן). כשאני מגיע הביתה כבר אין לי כוח לכלום, רק לקרוס על המיטה, לחכות שעה שהמים יתחממו (בקיץ זה לוקח פחות), לאכול משהו קטן וללכת לישון. בשבועות האחרונים, אני מנסה בכוח לדחוף איזה אימון גופני כדי לשמור על הדיאטה ולנסות להמשיך ולרדת במשקל (ירדתי 7-8 ק"ג מאז אוגוסט אבל זה נעצר לאחרונה) וזה מביא אותי לרכיבה על אופניים ברחבי העיר כשהטמפרטורה בחוץ משחקת בין החד לדו ספרתי. פעמיים כבר תפסה אותי סערה באמצע הרכיבה ותמיד בנקודות מספיק רחוקות מהבית ונטולות מקום מסתור (לפחות צריך להסתכל על הצד החיובי &ndash; זה חסך לי מקלחת אחר כך). על חיי חברה אין בכלל מה לדבר. אני חוזר הביתה מותש בסוף יום עבודה ואין כוח לעשות כלום, וסוף השבוע מוקדש בעיקר למנוחה וטעינת מצברים,יחד עם השלמת שעות שינה הכרחיות. זה כמובן בלי לדבר על החברים שלי שמתפרשים במספיק מקומות בארץ ולכל אחד מהם יש את החיים שלו ולא תמיד הם זוכרים שגם אני קיים. על לנסות להכיר מישהי חדשה אין בכלל מה לדבר. הפרידה מהאקסית באה בדיוק עם תחילת הפרויקט ולקח לי קצת זמן לאסוף את עצמי אבל מאז לא ממש עשיתי משהו בעניין. חוסר בזמן, עייפות, רצון מופגן להתרחק מהמחשב כשאני מגיע הביתה ועוד שפע של תירוצים תלושים יכולים להסביר למה לא עשיתי כלום. עד שכבר ניסיתי לעשות משהו, נפלתי על מישהי שיש לה עוד פחות זמן ממני וברגע שהבנתי שאין לה בכלל זמן להיפגש (אחרי שהשיחות אונליין אכלו לי לא מעט זמן שינה), העניינים התקררו במהירות. השחיקה בעבודה (החסרתי רק יום אחד, וגם הוא בגלל מחלה) מתחילה לאט לאט לתת את אותותיה ולא רק הקור מקשה עליי לגרד את עצמי מהמיטה בבוקר.</p> <p>אבל לא הכל כל כך גרוע. אני לומד המון לשם שינוי, ומבין הרבה יותר מה אמורים לעשות. אני מקבל הרבה אחריות על כל מיני דברים ומרגיש שאני באמת מתפתח. זה חשוב לקראת ההמשך, כשהבדיקות יתחילו להיות הרבה יותר מעמיקות, בין אם הם יתקיימו בארץ או אצל הלקוח בשיקגו ואז אני אוכל לתת פתרונות יעילים בעצמי ולא להיות תלוי באחרים, ואולי לשם שינוי גם ליהנות מהנסיעה הזו. אני עוד אצטרך לעשות הרבה חושבים במהלך השנה הקרובה, אם כל מה שקורה מסביב ימשיך ועד כמה זה יהיה שווה את זה, מבחינה מקצועית, כלכלית ואישית. אני עדיין לא יודע עד כמה אני באמת מתקדם מבחינת הידע שאני צובר שיכול לקדם אותי בין אם במקום שבו אני נמצא ובמקומות אחרים, ואני לא יודע עד כמה באמת אני משתכר בהתאם. בגלל החוזה שלי, את הכסף על חלק מהשעות הנוספות שאני עושה אני אקבל רק עוד כמה חודשים (בגלל השעות הנוספות הגלובליות) ועדיין לא הגעתי למצב שבו אני יכול לראות שאני מתחיל באמת לחסוך כסף לקראת העתיד, למרות שבחודש האחרון הצלחתי לראשונה לחסוך סכום לא מבוטל (שיתקזז כבר החודש בגלל טיפולי שיניים שנוחתים עליי לאחרונה). כמובן שמעל הכל צריכה להיות ההרגשה הפנימית שלי וכמה אני נשחק ומתעייף. הייתי לוקח יום חופש אם הייתה לי סיבה מספיק טובה לנצל אותו ולא רק להישאר בבית או לרכב עוד קצת על האופניים ברחבי העיר. צריך לראות לאן הכל מתפתח ורק אחרי זה להתחיל להחליט החלטות. יהיה טוב, בינתיים אני לא כל כך דואג.</p></div>Sat, 14 Jan 2012 12:08:00 +0200org211@gmail.com (אוגי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3806&blogcode=12995554http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=3806&blog=12995554http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3806&blogcode=12972138<div align="right" dir="rtl"><p>בראשית היו יומנים פשוטים וקטנים שכל אחד היה כותב בהם לעצמו. אחר כך בא מישהו והחליט שאם כבר המציאו מחשב ואינטרנט, אז למה שלא ננהל את היומנים האלו שם ונראה אותם לכל העולם. אף אחד לא חייב לדעת מי אתה ומה אתה עושה אבל יכולת לחשוף את המחשבות שלך לכל העולם, בכל שפה שרצית ואיך שבא לך. אחר כך בא פייסבוק, הוריד את המסכות ונתן לאנשים את האפשרות לשתף כל מה שהם רוצים, ממחשבות ועד לינקים ותמונות ושטויות. שם קצת פייסבוק איבד את עצמו, כשהתמונות התחילו להשתלט על כל דפי הבית של כולם, במיוחד אלו שכולם משתפים שוב ושוב ושוב. המלל הפשוט, המחשבות שאנשים רוצים לשתף עם אחרים, פשוט הולכות שם לאיבוד.</p> <p>אולי בגלל זה כל הרעיון של טוויטר קסם לי מההתחלה. אמנם לקח לי כמה זמן להיכנס לזה, אבל ברגע שזה נתפס, המחשבות זורמות ממני החוצה ואחרי כמעט שנה כבר הספקתי לפרסם מעל 3000 ציוצים. לפעמים זה הרבה יותר פשוט לשלוף חוט מחשבה קצר מהראש ולהוציא החוצה לאוויר העולם ב-140 תווים, בין אם זה דרך המחשב או דרך הטלפון (בשביל זה יש לו מקלדת משלו). כתיבה בבלוג הישן והוותיק הרבה יותר קשה מזה. כל פוסט שכתבתי דרש הרבה יותר הקזה של דם החוצה, שליפה של מחשבה אחרי מחשבה, החזרה פנימה ועריכה כללית מחדש כדי לשלוף הכל שוב. כשזה לא מהיר ומיידי, למוח יש הרבה יותר זמן לנסות לבחור ולברור את המילים המדויקות, ולא לנוח עד שהכל מסודר בצורה המושלמת כמו שאני רוצה ורואה את זה. כל הכתיבה הזו היא תמיד בשעות האלו של סוף היום, אחרי יום עבודה ארוך ומייגע, אחרי ניסיון נוסף לאימון ערב (והערב הייתה רכיבה על אופניים, שחצי ממנה הייתה בגשם שוטף), אחרי שלא ישנתי מספיק אתמול בלילה (ככה זה שחוזרים מחגיגת סילבסטר בצפון הרחוק), הגשם שדופק בחוץ, האכזבה הקטנה משיחה שהלכה לשום מקום וכנראה סגרה סיפור עוד לפני שבאמת התחיל, יום עבודה ארוך שמחכה מחר שדורש ממני ללכת כבר לישון. אחרי כל זה, למי יש כוח להתחיל לשפוך את כל המחשבות על המקלדת ולשזור הכל לפוסט. </p> <p>רק שלא הכל נכנס ל-140 תווים קצרים וקולעים. מחשבה קצרה לא יכולה למצות התלבטויות ארוכות וניסיונות להבין את עצמי ואולי להסביר את עצמי טוב יותר לעולם. בגלל זה הבלוגים עדיין קיימים, בגלל זה הבלוג הזה עוד לא מת. הוא אולי נראה נטוש כבר הרבה זמן, אבל הוא עוד יחיה וינפק מדי פעם תובנות ארוכות יותר, כשירגיש הרגע להוציא דברים החוצה. דווקא עכשיו, זו בדיוק התקופה שלי להסתכל אחורה על השנה שנגמרה, לנסות לחשוב הלאה ולהבין מה היה ולאן אני מנסה לנווט את עצמי מכאן. תיכף תתחיל שנה אישית חדשה משלי, ואין דבר יותר טוב מלכתוב הכל החוצה, ויש הרבה מה לכתוב. הרבה.</p></div>Mon, 02 Jan 2012 00:35:00 +0200org211@gmail.com (אוגי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3806&blogcode=12972138http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=3806&blog=12972138http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3806&blogcode=12787377<div align="right" dir="rtl"><p>הרחובות לאט לאט מתרוקנים, השקט החזק מתחיל להשתלט, המהומי המכוניות משתתקים ומתרחקים, אווירה אחרת יורדת על העיר רגע לפני שיום כיפור נכנס. תמיד בתור ילד קטן הייתי רואה איך הכל שוקע לו לתוך האווירה הזו, איך למשך 25 שעות יש שינוי באוויר. זה לא כמו שבת, שגם בה יש שקט מסוים, זה הרבה יותר מזה וזה תמיד חזק וחודר הרבה יותר עמוק.</p> <p>זה יום הכיפורים הראשון שאני עושה לבד, רחוק מהמשפחה. העדפתי לעשות אותו בדירה הקטנה שלי בתל אביב ולא עם אימא שלי ואח שלי בחולון (אחותי נסעה לחבר שלה) כי רציתי להישאר במקום האישי והפרטי שלי, ליהנות מהעצמאות הזו שלי גם ביום הזה, אפילו שירגיש לי שונה ובעיקר הרבה יותר מבודד משאר העולם. ככה זה כשגרים לבד, אבל זה מה שרציתי לעצמי לפני כמעט שנה כשחיפשתי דירה וביום הזה זה יבוא לידי ביטוי במלוא העוצמה.</p> <p>יום כיפור מבחינתי הוא יום של חשבון נפש אישי שלי עם עצמי, יום שבו אני מתנתק לגמרי מכל היום יום שעוטף אותי ושוקע במחשבות על השנה שעברה, ועל השנה שתהיה. מנסה להבין מה היה ואיך אני רוצה לקחת את עצמי הלאה. המחסור בפיתויים שיכולים לשאוב אותי לכל מקום אחר יעשה את העבודה, למרות שאני מתכנן לקרוא בספרים ובעיתון שהוכנו מראש. כן, אני מתכוון גם לצום. בשנים האחרונות התחלנו לצום אצלנו בבית אחרי שנים שזה לא קרה, וקשה לי להסביר למה אני באופן אישי עושה את זה גם כן. אני לא הולך אחרי העדר או עושה דברים רק כי כולם עושים (למעשה, בסביבה שלי הרבה לא יצומו ויעסקו בפעילויות יומיומיות), ההחלטה הזו היא שלי נטו כי זה פשוט מה שמרגיש לי נכון לעשות. מסוג הדברים שיגרמו לי להרגיש יותר מחובר לעצמי, למה שאני חושב, לאיך שאני מנסה להגדיר את עצמי. מצד שני, אני אעשה מספיק דברים אחרים שנחשבים לחילול היום הזה (טלוויזיה ומחשב לא יהיו חלק ממנו, אבל אני לא אלך להתפלל). אני בטוח שיהיו מספיק כאלו שיעקמו את הפרצוף אבל אין לי באמת רצון להתחיל להתווכח אם צריך או לא צריך לציין את היום בצורה זו או אחרת. אני לא אוהב את אלו שמנסים בכוח להתריס ולעצבן בזכות הדעה שלהם על היום הזה, ולא משנה באיזה צד הם בוחרים. לבוא ולעשות דווקא זה כל כך ילדותי ולא תורם לשום דבר, במקום טיפה לכבד את האחר והדעה שלו ולא לעשות מכל דבר קטן פיל. </p> <p>כשאין בלוג ואין טוויטר אבל יש הרבה מחשבות, צריך לתת להן למצוא את הדרך החוצה. אני רוצה לנסות ולתעד את המחשבות האלו על נייר, ממש כמו פעם לפני שכל המהפכה הדיגיטלית הזו פרצה אל חיינו, ולראות איך הכל יוצא בסוף החג. אולי אני אפילו אעלה את זה לכאן, למזכרת. בינתיים, צריך ללכת להכין אוכל לפני שהצום מתחיל, לפני שמתנתקים קצת מהעולם כדי להיות קצת עם עצמי. חתימה טובה.</p></div>Fri, 07 Oct 2011 15:38:00 +0200org211@gmail.com (אוגי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3806&blogcode=12787377http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=3806&blog=12787377http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3806&blogcode=12765904<div align="right" dir="rtl"><p>כבר עברו למעלה משלושה שבועות מאז שמה שעמד באוויר חלחל לי הכי עמוק שאפשר וזה הביא להחלטה שאין ברירה אלא לחתוך. אם מישהו יסתכל על מה שקרה מבחוץ, הוא יגיד שלמעשה אני זה שיזמתי את הפרידה ממך אבל בפועל זו היית את שנפרדה ממני הרבה לפני. אני הגעתי להבנה הזו אחרי שראיתי כמה את קרירה אליי וכמה קשה לי ליצור שיחה איתך מלאה ברגש וקרבה, מהסוג שהיה בהתחלה. זה גרם לי לחשוב כמה פעמים לפני שחשבתי ליזום איתך שיחה אינטרנטית, מהסוג שהיינו עושים במשך כל ערב במשך שלושה חודשים ארוכים וטובים. כבר לא היו לי את הכוחות לרצות לנהל איתך שיחה ולשקול טוב טוב כל מילה כדי שחס וחלילה לא תביני נכון את מה שאני כותב (ונורא קשה להעביר לפעמים רגשות ונימת דיבור בצ'ט), אחרת זה היה מהר מאוד מדרדר לריב לא מובן ולייאוש. כמו כל השיחות בינינו, ניסיתי כרגיל להחמיא לך אבל נתקלתי בתגובות קרירות מאוד (הרבה יותר קרירות מאלו שאת טענת שאני נתתי לך מדי פעם, למרות שלא נתתי לך כאלו בכלל) שגרמו לי לחשוב שיש כאן משהו מזויף, שאין טעם להחמיא כי זה לא יוביל לשום דבר ועם זה כבר לא יכולתי להשלים יותר. בגלל זה החלטתי שדי, שעדיף לי בלעדיך.</p> <p>שלא תביני לא נכון (וגם אמרתי לך את זה), אני לא מצטער על אף רגע שהיינו ביחד. אני שמח שלקחתי את הצ'אנס הזה, שניסיתי, שהלכתי עם זה קדימה. היו לי הרבה התלבטויות בהתחלה, בעיקר בגלל ההתנהגות שלך בפורום שבו הכרנו. תמיד משכת שם צומי לכיוון שלך, ניסית בכל הכוח לסחוט מחמאות מכל העולם ותיעבת את כל מי שלרגע נתן לך ביקורת או לא התלהב ממה שהוא ראה. זה גם מה שאמרת שמשך אותך מבחינתי, בגלל שהתייחסתי אליך בצורה אדישה כי לא ידעתי מה את רוצה דווקא ממני כשאת עושה עיניים לכל גברברי הפורום ובמיוחד לאלו שבאופן קבוע כרכרו מסביבך עם הלשון בחוץ כל הזמן. אלו היו אותם אנשים שבמשך כל הזמן שיצאנו ביחד תיעבו אותי וכתבו לי כל הזמן הודעות שכל מטרתן להכניס לי קטנות, ואלה היו אלו שחזרו לסורם ברגע שהם הרגישו שמשהו התרופף בינינו, ואת כמובן שיתפת איתם אז פעולה. כשהחלטת לחזור לסורך לפני שנפרדנו, הערתי לך שזה מפריע לי אבל התעלמת מזה, וכשהתפוצצתי מכעס התעצבנת עליי בחזרה ותקפת אותי כאילו אני זה שאשם כאן. זה מה שערער כמעט לגמרי את האמון שהיה לי בך וזה מה ששבר אותי. </p> <p>הרגשתי שההתחלה הייתה מטורפת, מין זינוק חזק כלפי מעלה, משיכה שהתפוצצה פתאום ואני הייתי מוכן לשים הכל בצד בשבילך כדי לעשות אותך מאושרת. זה מה שעשה אותי מאושר. קשה לי להצביע על העובדה מתי כל זה התחיל לקרוס, אולי כשהייתי אמור לטוס לעוד חודש (ולא טסתי בסוף), אולי אחר כך. ברגע שהתחלת לקחת את פסקי הזמן שלך ולהרצות להישאר בדרום הרחוק ולא לתת לי לבוא אליך, כבר היה אפשר להבין שזה לא יחזיק מעמד הרבה זמן. מצד אחד, הרחקת אותי ממך פיזית אבל מצד שני המשכנו באותו קשר אינטנסיבי דרך הרשת ולא הפסקנו לדבר במשך ערבים שלמים וזה בלבל אותי לגמרי ולא ידעתי איך לאכול את זה. כל הזמן דיברת שאת יודעת בדיוק איזה בן זוג את רוצה וממש דרשת ממני להיות בן הזוג שלך, אחרת אנחנו נצטרך מרחק שבו אני אחשוב איך אני צריך להיות אותו גבר שאת דורשת ממני להיות. כשאני מנסה להבין את המשפט שהרגע כתבתי, אני תופס כמה כל הדבר הזה דפוק מהיסוד, כאילו את מנסה להכריח אותי להשתנות ולעצב אותי מחדש בלי שממש ניסית להכיר אותי. בקושי היינו שלושה חודשים ביחד, אני בספק אם הכרת אותי ממש במהלך התקופה הזו, לפחות כמו שאני כל הזמן ניסיתי להכיר אותך. וזה לא שלא ניסיתי להיפתח אליך ולספר לך על עליי, מאוד ניסיתי לעשות את זה אבל את המשכת בשלך ולא באמת ניסית להבין אותי. לא ניסית להבין מה כל הדברים שעשית לי גורמים לי ואיך כל ההתרחקות שלך משפיעה עליי. הרגשתי לפעמים כאילו את ממש מזלזלת בי ובדברים שלי, כמו שכל פעם שנסעתי בשבילך לבאר שבע והיית שולחת אותי בסוף הערב חזרה צפונה למרות שהייתי מותש אחרי יום עבודה ונסיעה עד אליך, או כשכל הזמן הייתי זה שמשלם עליך בכל מקום. נכון, אני מבין שהמצב שלך היה קשה ובאמת כל הזמן רציתי רק לשמח אותך כל הזמן, אבל גרמת לי להרגיש שלא ממש אכפת לך ושאני יכול להוציא ולהוציא ולהוציא, והיו מקרים שגרמת לי להרגיש שאני מקבל ממך תגובות נלהבות ושמחות רק כשאני קונה לך דברים. מצחיק שהיה נדמה לי שחלק מהקרירות שלך בסוף באה בדיוק אחרי שכתבתי לך שאני לא יודע אם אני אוכל להוציא ולעזור לך בעוד משהו (כי בכל זאת הגעתי למצב שבמקום לחסוך קצת, כל המשכורת שלי התפוגגה לה באוויר ולא יכולתי להוציא על הדברים שאני רציתי לעצמי). </p> <p>כשנפרדנו, ביקשת לשמור על קשר ולא לתת להכל להתפוגג. אני ביקשתי קצת זמן לעצמי, להתרחק טיפה כדי להבין את הסטטוס החדש הזה שנוצר ואולי לתת לאמון שנפגע להשתקם, כי בלעדיו אין סיבה להמשיך בזה בכלל. הבעיה שגם אז לא לקחנו פסק זמן אמיתי והתנתקנו, אפילו שלא דיברנו באופן ישיר. את חזרת תוך חצי יום לאותה התנהגות שאפיינה אותך באותו פורום משותף יחד עם כל עדת המכרכרים, ואני לא הייתי מסוגל לראות את זה יותר. כשהערתי לך על זה, אמרת שתפסיקי (לא בפעם הראשונה) אבל אני כבר החלטתי לעזוב את המקום ההוא שהרגיש לי מגעיל ושאני לא שייך אליו. גם ככה זה היה הרבה יותר המקום שלך, והיה לי קשה להאמין שבאמת תשני משהו מההתנהגות שלך, בדיוק כמו שדאגת לחשוף בפניי כולם אחרי כל מריבה בינינו כמה את פגועה וגרמת לי להרגיש שמה שכבר היה שבור אצלי בפנים, נשבר שוב. גם אחרי שעזבתי את הפורום, המשכת להעביר אליי מסרים ככה בשקט, דרך שורת הסטטוס בסקייפ (ככה זה כשאין פייסבוק). אין לי מושג אם עשית את זה בכוונה או לא (אם כן, אין לנו בכלל סיבה לדבר יותר ואם לא, אז את הרבה יותר אטומה ממה שחשבתי), אבל באמת שלא רציתי לקרוא איך את פתאום מאושרת, איך פתאום מפנקים אותך כמו שהרבה זמן לא פינקו אותך (מוזר, זה גם מה שאמרת לי) ושפתאום את חושבת שמצאת לך נפש תאומה, וכל זה פחות מ-10 ימים אחרי שנפרדנו. זה גרם לי לחשוב אם בכלל הייתי משהו עבורך בכל שלושת החודשים האלו שהיינו ביחד, אם באמת היו לך רגשות כלפיי כמו שלי היו כלפיך, אם הייתי עבורך יותר מארנק ותירוץ להגיע ולהסתובב הרבה בתל אביב. איך אני יכול לתת אמון ולהמשיך לנהל קשר ידידותי עם מישהי שלקח כנראה פחות משבוע לקפוץ למיטה אחרת, ושידעה מספיק שהיא יכולה לוותר על הקשר כי אין לה מה להפסיד ויהיה מי שיתפוס אותך.&nbsp; אני בעצמי לא יודע מה אני רוצה עכשיו, כי תמיד הייתי בן אדם שלא מתעלם או מגרש מישהו שפונה אליו, אלא אם הוא פגע בי בצורה עמוקה מאוד ושבר לחלוטין כל פיסת אמון שנתתי בו וגרם לי לתחושה של בגידה. עוד לא הגעת למצב הזה, ולכן אם את באמת רוצה שנהיה בקשר אחרי שאני אחזיר לך את כל הדברים שלך שעדיין כאן (אלו שבטוב ליבי הצעתי יותר מפעם אחת להביא אליך וכרגע אני לא בטוח שאני אציע שוב), תראי לי שאפשר לסמוך עליך, שתהיה לי סיבה אמיתית לשמור איתך על קשר ולא להרגיש כמו שאני מרגיש עכשיו. אני חושב שזה אפשרי, אבל זה לא תלוי בי, רק בך. </p> <p>אני כותב את כל זה כי נמאס לי להחזיק את הרעל הזה בתוך הגוף כל הזמן. אני רוצה להתקדם הלאה, להשאיר את הדברים הרעים האלו מאחור ולא להרגיש שום תחושה של כעס ושנאה, מקסימום אדישות ולא יותר מזה. אני לא בטוח שתקראי את הדברים האלו שכתבתי, ואני בכלל לא בטוח שתרצי לקרוא אותם. בסופו של דבר, אני רק רוצה שיהיה לי טוב ולקחת מכל מה שהיה את הדברים הטובים שהיו, והיו המון. מהרגע הקטן ההוא על הספסל ליד שפך הירקון בנמל, דרך הניסיונות באמת לראות רחוק ועתיד קרוב-רחוק משותף, לראות אותך ישנה שלווה לצידי ועד הישיבה במסעדה המוצלחת ההיא, ממש לא רחוק מהבית שלי, קצת לפני שעלית על הרכבת וראיתי אותך בפעם האחרונה. היה לי קיץ מופלא שפיצה המון על שנה מתישה ובמיוחד על כל חודש מאי שהיה מתיש וקשה נפשית, לבד בארץ זרה, והוא נתן לי הרבה כוחות וביטחון להמשך. בניגוד למה שאת חושבת, לא היית מישהי שתכין אותי למה שיבוא, כי אחרת לא הייתי חושב שאת ממש מיוחדת ורוצה להיות רק איתך. בפעם הראשונה שרציתי לנסוע אליך אחרי הפרידה ולהחזיר לך את כל הדברים, רציתי להגיד לך שמעכשיו אני אחפש אותך בכל אחת שאני אפגוש מעכשיו והלאה, רק שבינתיים אני אחפש רק את הדברים הטובים שהיו בך, אלו שגרמו לי להיות איתך ביחד לתקופה ממש לא קצרה.</p> <p>אני לא יודע אם זה באמת הסוף ושלא ניפגש עוד. יש עדיין חלק שבאמת מקווה שזה כן יקרה, כי יש לך חשיבות בסופו של דבר בחיים שלי. אני רק מקווה שיהיה אפשר לשים את כל הדברים הרעים בצד ולהיזכר רק בדברים הטובים. ולמרות כל הדברים הרעים, אני רק רוצה להגיד לך תודה. </p></div>Mon, 26 Sep 2011 00:41:00 +0200org211@gmail.com (אוגי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3806&blogcode=12765904http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=3806&blog=12765904http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3806&blogcode=12621724<div align="right" dir="rtl"><p>קליק אחד קטן על העכבר יכול לשנות הרבה דברים בחיים. אפילו שהוא כל כך קטן, ההשפעה שלו על מה שיבוא בימים, השבועות והחודשים הקרובים יכולה להיות מאוד משמעותית.</p> <p>אבל לפני זה צריך לחזור כמעט שנה אחורה בזמן. סוף יולי 2010, מועדי א' של הסמסטר האחרון מסתיימים ואחרי מנוחה קצרה אני מתחיל בחיפושים יותר קדחתניים למצוא עבודה אמיתית של אחרי התואר. היו תוכניות למועדי ב', אבל בגלל שהם באוקטובר, לא ממש חשבתי עליהם. חודשיים של נסיעות פה ושם בזמן שאני עדיין מתגורר בחיפה עפו להם ורגע לפני שאפשרות המגורים שלי בצפון הולכת, פתאום יש הפתעה. חברת הייטק גדולה החליטה לזמן אותי ליום ראיונות (זה מפתיע בהתחשב בגודל של החברות שהתראיינתי בהן עד אותו רגע ובעליבות של ההצעות שקיבלתי) וכמעט בלי מאמצים מיוחדים הצלחתי לצלוח אותו ולהתקבל לעבודה. במהלך החגים פיניתי את המעונות ופיזרתי את הדברים בין שני הבתים של ההורים כדי להתחיל בשלב הראשון של העצמאות.</p> <p>אוקטובר 2010, יום ראשון לעבודה. ההתרגשות עצומה, ואחרי שחתמתי על מלא טפסים וקיבלתי תג עובד, הגיע הזמן לרדת למחלקת רכב ולקבל את הרכב שלי. טוב, לא בדיוק הרכב שלי כי האוטו שהזמנתי אמור היה להגיע כמה שבועות אחרי. אז בינתיים התנהלתי בין שני הבתים תוך כדי פנטזיה על מקום פרטי משלי. די מהר התעוררתי מהפנטזיה הזו והתחלתי לחפש דירות בתוך תל אביב. ככה בדיוק, למרות המחיר היקר והצפיפות, החלטתי שאני רוצה לחיות את העיר ולפתח עצמאות. לקח קצת יותר מחודש ובאמצע נובמבר דרכתי בתוך דירה קטנטנה, חדר וחצי בלב הצפון הישן, והייתה לי תחושה שזה הבית. למחרת חתמנו על החוזה וכעבור שבועיים התחלתי לאסוף את כל הדברים שלי משני הבתים והתחלתי לחיות בפינה הקטנה שלי בעיר.</p> <p>ככה עברו הימים עד סוף מרץ, ואז קרא לי מנהל הפרויקט שהייתי בו. הוא הודיע לי שבגלל שאנחנו עומדים לסיים את שלב הפיתוח, יש צורך בצמצום הצוות ולכן הוא מעביר אותי לפרויקט אחר וחוץ מזה הוא מרגיש שלא איתגרו אותי מספיק ושם יהיו לי יותר אתגרים, וככה נדדתי מפרויקט בארה"ב לפרויקט בקנדה. הפרויקט הזה כבר היה בשלב הרבה יותר מתקדם ובאמצע ניהול של סדרות של בדיקות, ולא עבר הרבה זמן (חודש בדיוק) ובהתראה של שבוע נדרשתי לארוז מזוודה ולנסוע לתמוך בלקוח באתר למשך כמעט 4 שבועות. את רוב חודש מאי ביליתי בפרבר של טורונטו וקיבלתי שם את האתגר הזה. הבעיה הייתה שזה היה טיפה גדול עליי, והגעתי בלי מספיק ידע, עם טיפה שוק והרבה חששות שהתאמתו לאורך כל החודש. לא היו שם כמעט ישראלים ואת רוב הזמן העברתי עם חבורה של הודים שעבדו במקביל אליי וביחד איתם נסעתי לטייל קצת בעיר ובמפלי הניאגרה. הבעיה הייתה כשהייתי צריך להתמודד עם בעיות בכוחות עצמי ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי במיוחד כשראיתי מבטים מרחמים ומזלזלים שנשלחו לכיווני. באחד הימים הרגשתי שאני מפתח התקף חרדה קטן ורק חיכיתי לטיסה חזרה.</p> <p>ביום שנחתי ואחרי שחזרתי לדירה הקטנה שלי בעיר הגדולה, היא שלחה לי הודעה בסקייפ. התכתבנו כבר כמה חודשים, גם בזמן שהייתי בקנדה, ורוב הזמן הזה לא הייתי בטוח בכוונות שלה. חשדתי בכוונות שלה אבל לא הצלחתי לפרש אותן כמו שצריך וחששתי מעוד דחיה (בעיקר בגלל שבתוך הזמן הזה היא הספיקה לצאת ולהתאהב במישהו ואז השיחות נפסקו, ואחרי שזה נגמר וחזרנו לדבר היה לה גם קטע עם חבר וזה קצת סיבך הכל). בצורה כלשהי פתאום הכל נהיה ברור יותר ואחרי שהתעוררתי משנת הערב שהג'ט לג כפה עליי, צ'וטטנו כל הלילה ובסוף גם עברנו לטלפון והבנו שכנראה באמת יש כאן משהו ששווה לבדוק אותו. זה לקח כמעט שבועיים עד שהיא מצאה זמן ובאה לתל אביב, ואז אספתי אותה מהעבודה והבאתי אותה אליי הביתה, ושם היא פשוט התנפלה עליי וכל הדיבורים בשיחות ובצ'יטוטים יצאו והתערבבו להם באוויר החדר. אחר כך יצאנו לטיול רגלי וארוחת ערב רומנטית בנמל, לפני שחזרנו שוב לדירה לישון אחד ליד השנייה (והיא ישנה הרבה יותר ממני כי בשלב מסוים התעוררתי ולא הצלחתי להירדם ואז פשוט הסתכלתי עליה ישנה שלווה לצידי). ככה בעצם התחלנו את הסיפור שלנו שעדיין מספיק מסובך בגלל שעד שהצלחתי למצוא לעצמי מישהי יפיפייה שממש טוב לי איתה, היא גרה, לומדת ועובדת במרחק של קצת יותר מ-100 ק"מ ממני וזה לא פשוט לנהל קשר ככה בקו ת"א-ב"ש, במיוחד כשהיא נכנסת לתקופת מבחנים וזה כבר הרבה יותר מסובך להיפגש ולהתקרב.</p> <p>אם כל בעיית המרחק הזה לא מספיקה, נפלה עליי טיסה נוספת בחודש הבא בדיוק יום אחד אחרי שהיא מסיימת את המבחנים שלה. מרבית תוכניות הקיץ שלנו נאלצו להידחות, וזה גרם ללא מעט אכזבה אצל שנינו במיוחד כי אין לי אפשרויות אחרות (אין כמעט מישהו אחר שיכול לנסוע במקומי לפחות לחלק מארבעת השבועות האלו). זה כמובן הוסיף לעצבים וללחץ ששנינו נמצאים בו (היא &ndash; לימודים ומבחנים, אני &ndash; עבודה ומה יקרה שם), וזה הופך את הכל לקשה יותר, אבל איכשהו כבר הספיקה להתגנב אליי התחושה שאנחנו נצליח לעבור את התקופה הזו ולהמשיך מהמקום שבו נפסיק לפני שאני אעלה למטוס. בסופו של דבר, כל מה שהיה צריך זה קליק קטן על העכבר והכרטיסים לכמעט חודש שלם בקנדה הרחוקה הוזמנו.</p> <p>תמשיכו לקרוא, אני אמשיך לכתוב (או לפחות להשתדל).</p></div>Fri, 15 Jul 2011 01:59:00 +0200org211@gmail.com (אוגי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3806&blogcode=12621724http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=3806&blog=12621724http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3806&blogcode=12235934<div align="right" dir="rtl"><p>איך יודעים שהקניות לבית עברו מהשלב ההכרחי לשלב הפינוק? כשמדובר כבר בדברים קטנים שלא משנים הרבה אבל גורמים למקום הזה שאני כבר קורא לו בית להפוך למקום שפשוט טוב לי לחזור אליו בערב. אחרי מרתון הקניות הגדול של מיטה, שולחנות, שידה, כיסאות, ספריה, כלים נוספים למטבח, מיקרוגל, אינטרנט וכבלים שהביאו איתם ביחד גם טלוויזיה גדולה הרבה יותר, לא הייתה סיבה להפסיק. כי צריך שיהיה פה גם שטיח (למעשה יש שניים, רגיל ואחד דמוי פרקט). גם כדאי להביא את הפלייסטיישן מאחקטן כי הוא גם ככה לא משחק בו וככה אני יכול להתאמן קצת בגיטר הירו שלא ממש יצא לי לשחק בו. וגם ראוטר יכול להיות נחמד מאוד, ככה לא חייבים לשבת עם המחשב ליד השולחן ואפשר לקחת אותו למיטה עד שהסוללה שלו מתרוקנת ולכתוב פוסט בזמן שאני רואה יציע העיתונות. ואם כבר, אז צריך לעשות גם מנוי לחדר כושר כי צריך להוציא קצת כסף בשביל הגוף אחרי שנתתי הרבה הנאה לנשמה.</p> <p>אז כן, חודש וחצי מאז שחתמתי על החוזה וחודש מאז שבאמת נכנסתי לגור כאן כבר ממש כיף לי לחזור הביתה. לא כזה משנה שלפעמים לוקח לי חצי שעה לחפש חניה בערב כשאני חוזר הביתה (note to self: לא לצאת מאוחר הביתה אם אני רוצה למצוא חניה בצ'יק) או שחשוך כאן גם במהלך היום, שעדיין אין לי וילונות וזה קצת מציק כששומעים קולות של צעדים, וכמובן העובדה שאני לבד כאן. נכון, רציתי דירה לבד רק בשבילי, אבל אחרי זמן מסוים הלבד הזה מתחיל קצת לשגע. הלבד הזה מתחיל עכשיו מאבק פנימי בקוף אחר שיושב על הגב, שמונע ממני לנסות לפתור את עניין הלבד כל עוד אני לא מרוצה מעצמי. צעד ראשון להוריד את הקוף הזה עשיתי כבר אתמול, כשסגרתי על מנוי לחדר כושר במטרה להוריד את כל מה שהעלתי בחזרה אחרי הקיץ, אבל מתישהו הלבד יכריע ואני אבלע את הקוף הזה ואתחיל לעשות משהו יותר נורמלי עם עצמי. בסופו של דבר, צריך למצוא מישהי שתצחק איתי ביחד מהצרחות של יציע העיתונות לפני השינה <img title="קריצה" src="../Common/JScript/tiny_mce/plugins/emotionsisrablog/img/smiley2-blink.gif" border="0" alt="קריצה" /><br /></p> <p>וכל זה רגע לפני שסוגרים את החודש השלישי בעבודה, כשכבר יש מעמד מסוים ואני מרוצה מעצמי, מהסביבה ומהכל. נכון שקצת חופש תמיד יכול לעזור, אבל כשהמשכורת תיכנס בסוף השבוע, זה יראה שזה היה שווה את זה. </p> <p>טוב לי.</p></div>Tue, 28 Dec 2010 00:08:00 +0200org211@gmail.com (אוגי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3806&blogcode=12235934http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=3806&blog=12235934