http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=379864מרוב כל השקרים, שכחתי מי אני.heCopyright 2026 yup.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=379864http://www.stormmodels.com/images_models/40/Kate_Moss_313.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=379864&blogcode=12163767<div align="right" dir="rtl">רציתי להגיע למשקל "תקין" מבחינתי של 46 קילו. חצי שנה הייתי תקועה על 41-42, לא משנה כמה אכלתי או כמה זזתי. זה היה מטריד ובו בזמן משמח. האם לנצח אני אשאר רזה כלכך? אחרי הניתוח, אפילו שאכלתי פחות ממה שאני אוכלת בדרך כלל, עליתי 2 קילו. ונתקעתי שוב. על 44. המכנסיים כבר צמודים ממש, אני מרגישה בהבדל, אני רואה את ההבדל. וקשה לי מאוד. אני שוב לא מסוגלת לאכול יותר מ1500 קלוריות, מנסה לזוז כמה שיותר ולאפות כמה שפחות. אולי זה בגלל ששבועיים ישבתי בבית, ובקושי זזתי בגלל הכאבים. אולי זה באמת בגלל הצטברות נוזלים שיש לי בבטן כמו שאומר הגניקולוג. לא יודעת ולא כזה משנה לי למה זה. אבל זה מטריד אותי. אני לא רוצה לעלות כבר במשקל, טוב לי ככה. מספיק לי ככה. די. 4 ימים של 44 בבוקר גרמו לי לחרדות איומות, שוב חזרו הפחדים האלה מ"ביסים" פה ושם, שוב אני מחשיבה קופסאת מסטיקים בחישוב הקלורי שלי, שוב אני מפריזה ב"50 קלוריות לכוס קפה בלי חלב עם רבע כפית סוכר". שוב הפחד ממסעדות, הפחד מאוכל. שוב המשקל מעסיק אותי. כבר חשבתי שסיימתי עם זה. אני אנסה להתרגל למצב החדש, אולי אפילו לעלות עוד 2-3 קילו כי אני חייבת.</div>Thu, 18 Nov 2010 17:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (yup.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=379864&blogcode=12163767http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=379864&blog=12163767http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=379864&blogcode=12083818<div align="right" dir="rtl">אין לי מושג אפילו מה בא לי לכתוב. אבל בא לי. אולי יש בי צורך לקטר על העייפות הבלתי נסבלת הזאת שנחתה עליי, או על זה שאני פחדנית וכבר 3 ימים אני דוחה את הרגע בו אני אצטרך להודיע למפעל שאני לא מתכוונת להגיע יותר. כשחזרתי מהעבודה נשקלתי עם הנעליים, הפוטר והג'ינס. 46! בבוקר זה היה 43.9. ממש הזוי בשל העובדה שאתמול בבוקר הייתי קילו וחצי פחות. טוב נו, אני מאשימה את הקקי הזה שכבר תקוע 4 ימים ומסרב לצאת. סביר להניח שכשאני סופסוף אלך לשירותים אני ארד בחזרה למשקל 42. בעצם, לא כזה אכפת לי. 42, 43, 46. לא כזה משנה. כל עוד כיף לי להסתכל על עצמי, כל עוד אני סופסוף מרגישה קצת צדדים, רואה קצת בטן, ורואה קצת עור על הכתפיים. זה מוזר. שאני רוצה להעלים את החלום שלי. שלא כזזזזזזזזה אכפת לי מהחלום שלי להיות רזה. אולי הסיבה האמיתית היא שאני רוצה להוכיח לכולם שאני יכולה לשלוט בעצמי גם אם זה לעלות וגם אם זה לרדת. בע. אני רושמת הכל בצורה מסורבלת ולא נראה לי שאפילו אני מבינה מה אני רוצה מעצמי. הלוואי ובסוף שבוע הקרוב אני אוציא את עצמי מהבית, אסכים לצאת לאיזו מסיבה, או לאיזה פאב. אני צריכה להכיר מישהו. לה</div>Tue, 05 Oct 2010 17:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (yup.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=379864&blogcode=12083818http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=379864&blog=12083818http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=379864&blogcode=12060000<div align="right" dir="rtl">הרבה זמן לא צרחתי ככה על מישהו. בטח שלא על אמא שלי. לא שלטתי בעצמי. כעסתי כל כך. אמא שלי הסתכלה על אחותי בתדהמה בחנות הבגדים כשזאתי לקחה מכנסיים במידה 42 וצווחה "את מידה 46!!!". וואו. התעצבנתי. אפילו שזאת אמא שלי לא הצלחתי להוציא מהראש את תחושת הסלידה והגועל שהרגשתי אלייה באותו הרגע. איך את מעזה? מי נתן לך את הרשות לתת לבן אדם להרגיש כלכך רע עם עצמו עד כדי שהוא לא מוכן לבחור יותר בגדים? בגלל אנשים כאלה אני הגעתי למצב שהגעתי, בגלל הערות כאלה נהרסה לי התדמית העצמית, ההערכה העצמית שלי שאפה לאפס והבטחון העצמי שלי לא היה קיים בלשון המעטה. צרחתי. השתוללתי באוטו ולא הצלחתי לשתוק. לרוב אני מבליגה, מנסה למנוע ויכוח גדול יותר. לא הצלחתי. עד שגם הוידוי התפרץ. מה שלא העזתי להגיד שנים. מה שהחבאתי והסתרתי בעמקי נשמתי. סיפרתי לה על כל שנות האנורקסיה והבולימיה. הטחתי בה האשמות מפה ועד הודעה חדשה והכל הסתיים בטריקת דלת ובסירוב טוטאלי שלי לדבר איתה. קשה לי לאחרונה לסלוח לאנשים. לקח לי 3 שבועות לסלוח לאחותי על איזו שטות שהיא אמרה בלי לחשוב. לקחו לי 3 חודשים לסלוח לחברה שהעדיפה לחגוג את יום ההול</div>Fri, 24 Sep 2010 21:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (yup.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=379864&blogcode=12060000http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=379864&blog=12060000http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=379864&blogcode=12054636<div align="right" dir="rtl">איך בא לי שהשנה הזאת תגמר. היא רק התחילה ואני רק מחכה שתסתיים כבר, שאני אחסוך מספיק כסף ואוכל לעזוב את העבודה המשעממת הזאת ולהתחיל ללמוד. אני מותשת מלשבת 12 שעות ביום ולהרכיב חלקים קטנים לחלקים גדולים שיוצרים דברים לא מובנים אבל שווים הרבה כסף. עייפה מלישון 5 שעות בלילה, עייפה משגרה. אני שונאת שגרה. במיוחד כשהיא משעממת. במיוחד כשהיא מחייבת אותי לחיות על סנדוויצ'ים אומליים והפסקות קצובות. אוף, לא סתם קוראים לי קטר. גם כי אני מקטרת ואף פעם שום דבר לא טוב לי וגם כי אני מעשנת כמו קטר. נמאס לי ממני, אני רוצה לישון. וואו, העומק!</div>Wed, 22 Sep 2010 13:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (yup.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=379864&blogcode=12054636http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=379864&blog=12054636http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=379864&blogcode=12046261<div align="right" dir="rtl">יאללה. מה כולם משחקים אותה צמים בשביל אלוהים? הרי כולם צמים בגלל שככה מקובל בחברה. לא רוצים להרגיש שונים. שונאת דת, שונאת את כל מה שקשור לדת. מגעיל אותי לחשוב שאנשים מאמינים בישות שלא קיימת וסובלים ומתייסרים בגלל זה. אז אני אוכלת כשכולם צמים. ואני תוקעת לחם בפסח. ובולסת בלי לחשוב פעמיים בשר בשבועות. אני מי שאני. ואם זה לא מקובל על מישהו הוא יכול ללכת. כף רגלי לא תדרך לעולם ברבנות. לילה טוב בכל אופן.</div>Fri, 17 Sep 2010 23:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (yup.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=379864&blogcode=12046261http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=379864&blog=12046261http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=379864&blogcode=12043506<div align="right" dir="rtl">עבודה חדשה, שוב אנשים חדשים, שוב אני צריכה להסביר את הכל. וכבר אין לי כח לשמוע הערות ותגובות ששמעתי כבר מיליון פעם ואין לי כח לשתף את כולם בסיבה שבגללה אני לא יכולה לאכול בחדר אוכל. ואוף. סתם בא לי לקטר.</div>Thu, 16 Sep 2010 17:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (yup.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=379864&blogcode=12043506http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=379864&blog=12043506http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=379864&blogcode=12037847<div align="right" dir="rtl">נהייתי בן אדם ציני ומעצבן עם אגו עד השמיים. למה לעזעל אני לא מצליחה לסלוח לאחותי הקטנה?</div>Mon, 13 Sep 2010 12:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (yup.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=379864&blogcode=12037847http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=379864&blog=12037847http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=379864&blogcode=12036482<div align="right" dir="rtl">כמה אפשר לשקר לעצמי, לשקר לכולם. כמה עוד אני אוכל להחזיק ככה את הכל בפנים? הלוואי והיה לי מישהו לדבר איתו ולספר לו באמת מה קורה איתי. כולם אטומים כל כך. מאמינים לכל השקרים שאני מאכילה אותם. מאמינים למחלות הבדויות שלי, לכאבים הלא האמיתיים שלי. אף אחד לא מצליח להבין שהכל בראש שלי. אף אחד. כי אין לי אף אחד.</div>Sun, 12 Sep 2010 17:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (yup.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=379864&blogcode=12036482http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=379864&blog=12036482http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=379864&blogcode=12035453<div align="right" dir="rtl">די. משעמם לי ככה. אמנם זה ישמע הזוי לחלוטין אבל כן. אני רוצה אתגרים. אני רוצה להלחם על בחור ולא להשיג אותו במבט אחד. אני רוצה להפסיק לסובב ראשים ולגרוף מחמאות. אני רוצה להיות בחורה נורמאלית. פתאום כל אלה שאי פעם סיננו-חוזרים על ארבע. אלה שמעולם לא הסתכלו לכיווני שולחים הודעות בלי הפסקה. משעמם לי ככה. אני רוצה מישהו שיחזור אליי לא כי נהייתי כוסית אלא כי נהייתי בן אדם טוב יותר, מגניב יותר, או מה שזה לא יהיה. אני רוצה שמישהו ירצה אותי בגלל האופי, בגלל הבדיחות שלי, בגלל הצחוק שלי. לא בגלל הגוף החטוב. אני רוצה להיות נורמאלית. הלוואי ואחותי הקטנה תפסיק להסתכל בי בעיניים מקנאות ולקלל אותי בלב. אני שונאת את המבט הזה שלה כשאני מדברת על אוכל. הלוואי ואמא שלי תפסיק לרחם עליי ככה, ואחותי הגדולה תפסיק לצחוק עליי. הלוואי ואבא שלי יפסיק להטיף לי, ולהמליץ לי, ולקנות לי אוכל. אוף. אני רוצה את החיים שלי בחזרה. עוד שבועיים וחצי אני סוגרת בדיוק שנה. 29.9- התאריך שבו החלטתי שאין יותר ממתקים ודרדרתי את עצמי למקום שבכלל לא רציתי להגיע אליו. עם עוגה אני לא אחגוג, מאחר והרסתי לעצמי את הכבד ואת פי</div>Sun, 12 Sep 2010 00:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (yup.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=379864&blogcode=12035453http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=379864&blog=12035453http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=379864&blogcode=12020988<div align="right" dir="rtl">אחרי שהבנתי שחברים אין לי, ולא יהיו בזמן הקרוב. אחרי שקלטתי שהבן אדם היחיד שאני יכולה לדבר איתו הוא אני עצמי. החלטתי לחזור לכתוב. לשחרר. אולי אני אחזור להיות מי שהייתי. הכי הרבה.. לא.</div>Sun, 05 Sep 2010 00:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (yup.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=379864&blogcode=12020988http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=379864&blog=12020988