http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3774אין בי שום דבר מיוחד. אני פשוט מיוחדheCopyright 2019 ארז הדס-זוננשיין. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3774http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3774&blogcode=12288580<div align="right" dir="rtl">לכבוד גיל 27, אני חושב שלא התרגשתי כך מאז יום הולדת 10. אני זוכר איך אמרתי לאמא שלי שאני פתאום מבין כי עד היום לא חייתי ולו עשר שנים בלבד, והנה אני עומד לחגוג לראשונה בחיי לא רק את גיל 10, אלא את היותי בעולם במשך עשר שנים. וכעת, רגע לפני גיל 27 אני נרגש לקבל את המספר החדש לחיי, את השנה החדשה לחיי. אני יודע שאת הולכת להיות השנה שתשנה את חיי כמו שלא הכרתי אותם עד היום, אני יודע שביחד נעשה שינוי בחיי והם הולכים להיות טובים, הרבה יותר טובים מאשר הכרתי אי פעם. אני מחכה לך כבר תקופה ארוכה, דרוך ומוכן, מרגיש שזה הזמן שלך ועמדתי כמעט בכל המטלות להן נדרשתי כדי להיות ערוך ומוכן לקראתך. אני יודע, צפויים לי גם רגעי משבר לא פשוטים, רגעים אשר ארגיש כי עולמי איננו פשוט כמו שתכנתתי, אבל המטרה בסופו של דבר היא להסתכל על מכלול התמונה, לא לתת לרגעים הכואבים להיות לבולטים ולתת דווקא לרגעים הטובים להיות המובילים והמשמעותיים. זו הולכת להיות השנה בא אניח לפחדים הקטנים להשפיע על חיי באופן מהותי, אפנה עוד יותר מקום לאופטימיות ומעשים טובים לנווט את חיי. אני נרגש כמו ילד בן</div>Wed, 26 Jan 2011 00:23:00 +0200erezson@gmail.com (ארז הדס-זוננשיין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3774&blogcode=12288580http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=3774&blog=12288580http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3774&blogcode=11798027<div align="right" dir="rtl">26 בינואר נגנב נשק בבסיס בו שירתתי בסדיר, אני זוכר את זה לא בגלל שהיה לי יד בדבר אלא בגלל שיום למחרת היתה יום ההולדת שלי. היינו בעוצר יציאות, זה היה יום חמישי והבנתי שכבר לא נצא היום הביתה. גם בשישי לא היה ברור אם נצא הביתה אבל אחי חיכה לי בבית עם שני כרטיסים להופעה של אהוד בנאי. בסביבות שעה 12 הוא אמר שתכף סוגרים את הקופות ואם אני לא מגיע אז כדאי למכור את הכרטיסים, אמרתי לו שימכור. חצי שעה אחר כך אמרתי לו שאני בדרך הביתה ושלא ימכור, אבל הוא כבר מכר. חזרתי לבסיס ברמת הגולן כי כבר לא היה טעם לנסוע עד הבית בשעה מאוחרת כל כך. כל השבת קדחתי מחום בבסיס ובשבוע למחרת הייתי בבית בגימלים כל השבוע.השתחררתי באוגוסט אותה השנה, 2005. טיילתי, חלמתי, ישנתי, עבדתי ואז מלחמת לבנון השנייה. שנה בדיוק אחרי שהשתחרתתי שוב הגעתי לאותו הבסיס ברמת הגולן, שבוע בערך לפני סיום המלחמה. יום לפני שהסתיימה המלחמה, פאב מקומי ברמת הגולן ביקש מאהוד בנאי לבוא ולהופיע בפני חיילים. הפאב המקומי הבטיח לעשות כמה טלפונים לקצינות חינוך באיזור אך לא שיער שהן יארגנו אוטובוסים ויביאו את כל החיילים של הבסיסים.הלכתי להופעה והחזקתי ב</div>Fri, 21 May 2010 09:09:00 +0200erezson@gmail.com (ארז הדס-זוננשיין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3774&blogcode=11798027http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=3774&blog=11798027http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3774&blogcode=11525097<div align="right" dir="rtl">שברתי את היד. כמה דקות לפני גיל 26, בדיוק ברגע שכבר לא רוצים ששום איבר בגוף יישבר זה קרה לי. לא תכננתי להגיע לחדר מיון לפני גיל פנסיה, לא חלמתי שאגיע למקום הזה שבו חוסר האונים יהיה התחושה הבולטת ביותר ביותר לצד הכאב, אבל זה קרה. כמה דקות לפני גיל 26 הפכתי בן רגע אחד מבנאדם עצמאי לחסר יכולת. בלילה הראשון בקושי נרדמתי, הבטתי על התקרה ושאלתי את כוחות העולם והעומד בראשם למה זה מגיע לי.בבוקר הראשון הייתי צריך עזרה להתלבש, אפילו את שעון היד לא הצלחתי לענוד. אחרי למעלה מעשרים שנה של עצמאות איבדתי את היכולת לתפקד ומזה מספר שבועות אני לכוד בגוף הזהה לתקופה בה רוב האנשים מסיימים את חייהם, בחוסר יכולת לתפקד לבד. כולם רוצים לעזור לי, רוצים לתת לי יד לתלות את המעיל, לחתוך לי את האוכל ולקשור לי את השרוך. כולם מיהרו לתמוך בי בכל צעד שחשבו שארצה לעשות, אבל אני פשוט מתבייש. בכל פעם שמישהו רוצה לעזור לי אני מרגיש מסכן יותר ויותר, חוסר האונים שאני מוגבל ולא יכול לעשות דברים בעצמי מטריפה את דעתי כל פעם מחדש, הבנתי פתאום כי כל השנים בהם חשבתי כי בגיל הזקנה אוכל להרפות ולתת לאחרים לטפל בי, מכה בפניי ומציבה</div>Fri, 15 Jan 2010 00:26:00 +0200erezson@gmail.com (ארז הדס-זוננשיין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3774&blogcode=11525097http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=3774&blog=11525097http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3774&blogcode=11449090<div align="right" dir="rtl">לפני כשלושה חודשים כתבתי את הכתבה הזו, מאז היא שכבה אצלי בארכיון ולא הושלמה על מנת להתפרסם. יש חוקים שאנחנו קובעים לעצמנו וצריך לשמר לעולם, אחד מהם הוא כי כל מילה שנכתבה מן הראוי שתראה אור. היום, כשלושה חודשים לאחר כתיבת הכתבה אני מפרסם אותה כי לא מצאתי דרך לסיים אותה. ואולי, הפתיח הזה הוא הסיום שלה. תמשיכו לקרוא, אמשיך לכתובדרגות מילואים - דרגות המילואים בעייני החבר'ה שונות לחלוטין מאלו המוכרות בצה"ל. אני לומד את זה על בשרי כבר מספר שנים מאז השתחררתי. בהתחלה הייתי סתם בחור צעיר שגר עם חברה שלו, למזלי פסחתי על שלב החייל הרווק שגר לבד או גרוע מכך עם ההורים. עברו כמה שנים וקיבלתי דרגה חדשה, נשוי. זהו השלב בו אני חובר אל הקבוצה המשמעותית יותר בה מותר לי לדבר על ילדים ועתיד אבל אני תמיד אשמע "חכה שיהיו לך ילדים", או סיפורים על כמה החבר'ה מתגעגעים אליהם. מצד שני אני כבר לא נחשב נאיבי. למילאומניקים יש דרגות שונות מזו של צה"ל, אני מגלה את זה כל פעם מחדש.עונש מוות - אני שמח שהרוצח שרצח את בתו וקפץ ראש בבית הכלא, בחר בדרך הזו. אני לא מוצא מקום לתת להם לתקן את עצמם, להשתנות או לא משנה איך קוראים</div>Sat, 12 Dec 2009 00:34:00 +0200erezson@gmail.com (ארז הדס-זוננשיין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3774&blogcode=11449090http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=3774&blog=11449090http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3774&blogcode=11196086<div align="right" dir="rtl">כל בית צריך מרפסת - את השירות הצבאי עשיתי ברמת הגולן שם ישנו בחדרים בגובה קרקע עם ארבעה כיווני אוויר. אחרי שהשתחררתי ידעתי שאני רוצה לגור במושב, לא עוד עיר. אחר כך כשהתחלתי לעבוד הבנתי שזה קצת בעיה, במיוחד כשיש לך בת זוג כי זה אומר שאתה צריך לתאם את ההגעה הביתה אם יש רק רכב אחד, והמחיר במושב לא זול. גם היום אני חולם לגור במושב, בבית קרקע עם ארבעה כיווני אוויר, אבל היום אני יודע שאם לא אצליח להגשים את החלום הזה בחלק זה של חיי, אני רוצה לקנות דירה עם מרפסת. בחיים אנחנו מתכננים משהו וכמו אבן שנזרקה לים, כך גם חיינו מלוטשים בלת ברירה לכדי פשרות. נכון לרגע זה אני יודע שאני רוצה דירה עם מרפסת.אדם ברוך - מזה זמן רב שאני לא מצליח לכתוב כתבה שלמה של 400 מילים, לפחות, על נושא אחד. לוקח לי לפחות שבועיים להרכיב כתבה אחת שמחולקת למספר נושאים. זו בעצם מראה לחיים שלי, איך פעם פיניתי זמן למחשבות על כתבות, הרהורי על החיים שנפרסו על גבי 400 מילים. היום אני עובד לפחות 10 שעות ביום, חוזר הביתה עייף ותוהה על החיים בקצרה. בהתחלה הרגשתי לא נעים לפרסם עוד ועוד כתבות עם פסקאות קצרות על המון נושאים, ממש כמו המח</div>Fri, 28 Aug 2009 10:00:00 +0200erezson@gmail.com (ארז הדס-זוננשיין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3774&blogcode=11196086http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=3774&blog=11196086http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3774&blogcode=11133576<div align="right" dir="rtl">חיי הנישואים – כל אחד רואה רומנטיקה בדרך אחרת, זו שלי: לפני כשבועיים שאלתי את הלביאה בשעת ערב אם היא רוצה סלט, היא אמרה שלא אבל ידעתי שעד שאסיים לחתוך את זה שלי היא תחזור בה ולהפתעתי גיליתי כי נשאר מלפפון אחד בלב. חתכתי את הסלט כמו שאני אוהב עם מלפפון, עגבניה, גמבה ואבוקדו. הלביאה לא אוהבת אבוקדו בסלט, ואיך שסיימתי לחתוך שמעתי את קולה מהסלון שואל אם יש עוד מקום לחרטות, עניתי שבוודאי והוצאתי את חתיכות האבוקדו בזו אחר זו והגשתי לה את הסלט מבלי שאמרתי שלא נשארו עוד מלפפונים כי ידעתי שהיא תוותר על הסלט. הכנתי לי סלט חדש בלי מלפפון. עיראקים – בכיתה א', בשולחן הקבוצתי בו ישבתי היו לפחות שני ילדים שמוצא משפחתם היה בחציו עיראקי וכך הסקתי כי אני חייב להיות אחד כזה גם כן. שאלתי את הורי מה המוצא שלי והם אמרו שאנחנו אשכנזים אבל התעקשתי שאני חייב להיות חצי עיראקי וחצי משהו אחר. אחרי שהדירה הראשונה של הלביאה ושלי היתה ברמת גן, עיר העראקים, עברנו לראשון לציון עיר מגוריי. מאחר והורי מתעקשים עד היום שאני לא חצי עיראקי וחצי משהו אחר, חזרנו לגור שוב ברמת גן. קו אופק – בערך בכיתה ג' המורה לציור הכריחה אות</div>Fri, 07 Aug 2009 13:07:00 +0200erezson@gmail.com (ארז הדס-זוננשיין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3774&blogcode=11133576http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=3774&blog=11133576http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3774&blogcode=10978152<div align="right" dir="rtl">בבסוף שנת 2005 נשבעתי לעצמי, לא לרוץ אחרי אוטובוסים. זו היתה החלטה אחת כחלק משלל החלטות שלקחתי כדי לא למצוא את עצמי רודף אחרי החיים, חלק מהרצון שלי לתת לחיים לנווט אותי ולהשאיר לעצמי לעשות את ההחלטות הגורליות רק כאשר באמת צריך. כך, הצבתי את עצמי בתפקיד מנכ"ל החיים ולא בתור העובד הזוטר שלהם. בתחילת השבוע החולף הייתי בדרכי אל תחנת האוטובוס כמו בכל יום, וכמו בכל יום עומדים בפני שלל קווי אוטובוס עליהם אני יכול לעלות, אך אני מרבה לבחור את 51 או 54 בלבד. המועדף עלי הוא 54, שכן הוא ריק יותר. והנה לשמחתי באותו הבוקר ראיתי את קו 54 מגיע אך לצערי הייתי במרחק אשר דרש ממני לעבור רמזור הולכי רגל וכמו כל חוקי מרפי בעולם הזה, הרמזור היה אדום אך לא היתה אף מכונית שעמדה לעבור. יכולתי לרוץ ולעבור את הרמזור האדום, לעלות על האוטובוס ולשבת בנוחות. יכולתי לעבור על החוק במדינת ישראל ועל השבועה שנתתי לעצמי, הרי לשבור חוקים ולהפר הבטחות זה הדבר הקל ביותר בשעת מעשה. החלטתי לעמוד ברמזור ועל ההבטחות שהבטחתי לעצמי. לפני שבועיים בטיסה מניו-יורק לישראל סידרתי לי מקום ישיבה בשורה האחרונה ליד החלון. כמה דקות</div>Fri, 19 Jun 2009 15:39:00 +0200erezson@gmail.com (ארז הדס-זוננשיין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3774&blogcode=10978152http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=3774&blog=10978152http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3774&blogcode=10899791<div align="right" dir="rtl">זו לא רק תקופת הזמן הארוכה ביותר שאנחנו נפרדים לה, זהו גם המרחק, הפיזי, הגדול ביותר שקיים כעת בינינו לאורך שלוש השנים האחרונות שלנו ביחד. זה מרגיש לי מוזר, ללכת לישון במיטה ולדעת שלא תיכנסי אליה, גם לא בעוד דקה. א' ו-ב' כבר הבינו כנראה שלא תחזרי הביתה לישון הלילה, אבל בבוקר הם הסתובבו מצד אחד של הבית אל צידו השני, נובחים מידי פעם כאילו הם בטוחים שהינה חזרת. האמת שבשלב מסויים זה כבר התחיל לעצבן אז שלחתי אותם “למקום”*.ראיתי פעם בסרט, ואל תשאלי אותי איזה כי את יודעת שאני לא זוכר, על בחור שבא למכשפה ומספר לה שהוא וזוגתו עומדים להינשא. המכשפה אמרה לו שלפני שמתחתנים צריך להתגרש, אבל הבחור לא הבין את המסר והיא אמרה שהוא עוד יבין יום אחד. אני לא יודע אם הבנתי, זה גם לא כל כך חשוב כי אחרי הכל זה תסריט שאיזה מישהו כתב וזה היה נראה לו נכון, אבל אני מספר לך את זה כי כל פעם מחדש אנחנו משכנעים את עצמנו, כל אחד לחוד, שהמרחק הזה שנוצר בינינו, במיוחד בתקופות מילואים, רק מקרב אותנו עוד יותר כאשר אנחנו נפגשים. אז חשבתי, אולי כדאי שפעם בחודש אני אצא לחופשה ככה לבד. סתם. צוחק.האמת היא שהייתי מוותר גם על זמ</div>Thu, 28 May 2009 12:54:00 +0200erezson@gmail.com (ארז הדס-זוננשיין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3774&blogcode=10899791http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=3774&blog=10899791http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3774&blogcode=10554463<div align="right" dir="rtl">פתאום זה יקרה. פתאום יודיעו שהינה הוא מגיע, אחרי שחיכינו כל כך הרבה זמן, הוא חוזר. פתאום זה יקרה ואנחנו לא נדע מה לעשות עם עצמנו, אנחנו כל כך נתרגש ולא נמצא את מקומנו. נחשוב מה הוא יגיד כשיבוא, מה הוא חשוב ומה הוא מרגיש. המחשבה שלנו כל הזמן תהיה איך לפצות אותו, איך לבקש ממנו סליחה ולעשות לו את החיים הכי טובים שיכולים להיות. אני כבר רואה את זה קורה.תדמיינו לעצמכם את זה קורה, תדמיינו לעצמכם את היום הזה, תדמיינו לעצמכם את השעה הזו, תדמיינו לעצמכם את הרגע הזה. אנחנו נשב מול מסך הטלוויזיה ונצפה בתמונות מגבול המדינה, כתבי חדשות יעמדו עם דמעות בעיניים מחזיקים ביד אחת את המיקרופון והיד השנייה תגרד את הרגל בעצבנות. אנחנו נחכה לעיתון של מחר כדי לראות את תמונתו, כולנו נסתובב מחויכים ולא ניתן לשום דבר להכאיב לנו ביום הזה וביום שאחריו. כתבים כבר יעשו טלפונים לביתו, יבקשו לשאול את ההורים איך ההרגשה, ומה עכשיו? אבל הם ירצו רק להיותאיתו ובלת ברירה יאלצו לענות לשאלות כתבים, אותם כתבים שהיו להם לכתף חמה, כלי הפצה ומקור להמון תמיכה.הוא יתעורר בבוקר למחרת ויראה סביבו אנשים עם מכשירים סלולריים המופעלים ע"י</div>Fri, 20 Feb 2009 00:14:00 +0200erezson@gmail.com (ארז הדס-זוננשיין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3774&blogcode=10554463http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=3774&blog=10554463http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3774&blogcode=10252328<div align="right" dir="rtl">החלטתי להקים סטארט אפ. אני יודע שיש אנשים שמפחדים לקחת סיכונים ולצאת אל העולם הגדול, אבל יש לי עדים רבים שיגידו כי אני מקדים את זמני, שנולדתי זקן והכל קורה אצלי מהר, או מוקדם מידי. אז החלטתי להקים סטארט אפ יהודי, כזה שכמעט כל אחד חולם לעשות פעם אחת בחיים, ופעם אחת בלבד. החלום הגדול בהשקעה בסטארט אפ זה יום אחד פשוט לעשות 'אקזיט', כלומר שמישהו יבוא וישלם לך על המוצר שעשית, שיגיד לך שעבדת והשקעת כל כך הרבה שהוא מאמין במוצר שלך, מאמין בך.כבר הרבה מאוד זמן ששואלים אותי ואת הלביאה מתי נתחתן? בהתחלה היינו אומרים שיש עוד זמן, כי באמת כך הרגשנו. אני מבין את הצורך של אנשים לראות אחרים מתחתנים כדי להאמין שהאהבה עדיין קיימת, גם אחרי כל הדיבורים על אחוזי גירושין, בני האדם זקוקים לראות את האהבה מתרחשת כמה שיותר קרוב אליהם אם לא אצלם.אחרי שכבר כולם שאלו אותנו מתי אנחנו מתחתנים החלטנו לגוון בתשובות. האפשרות הראשונה היתה להביט אחד על השני ולהגיד "לא הזמנו אותו?” בתקווה שהאדם מולנו ייבהל שמה התחתנו ולא הזמנו אותו. האפשרות השנייה היתה שאמרנו כי התחתנו אזרחית אי שם בקפריסין. המטרה היתה אחת, לראות פרצופים</div>Fri, 05 Dec 2008 01:10:00 +0200erezson@gmail.com (ארז הדס-זוננשיין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3774&blogcode=10252328http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=3774&blog=10252328