http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=374165Living is easy with eyes close.heCopyright 2026 Rozemarine.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=374165http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/65/41/37/374165/misc/13041224.gifhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=374165&blogcode=13802985<div align="right" dir="rtl"> הבטן הייתה עמוסה בארוחת חג, מיץ ענבים מתוק ומרור. הילדים התעייפו משאילת קושיות, האימהות קרסו אחרי ואלס מטורף בין הסירים למחבתות. האבות נמנמו אחרי כוס שביעית של יין. מרחתי אודם דובדבן, מחרוזת צבעה את הצוואר בזהב. שמלה מתנפנפת. הרגליים שלי הובילו אותי אליך באותו ליל חסר סדר, כשאווירת החג מתחת לסדינים והבגדים על הרצפה. הידיים מנוסות כל כך ולא מפספסות שום נקודה והנשיקות התחילו לשעמם. אתה מרגיש שנמאס לך להיזהר עם רכב חדש כמוני, הנסיעה בדרכים העירוניות והפשוטות כבר לא מעניינת. ופנית לכביש המהיר כשההגה בידיים שלך, ביקשת בנימוס להעלות הילוך ואני בשאננותי אפשרתי לך לעשות עם ידית ההילוכים כרצונך. טסת. והפחד שיתק אותי. הדרך לא הייתה מלאה בנופים ירוקים והפנסים לא נצנצו. בהיתי בתמונות מהירות שחלפו לפני שהספקתי להכילן. הטיסה בדרכים נגמרה מהר, מיצית את הטיול, פתחת את הדלת ועזבת את האוטו. נשארתי קפואה במושב, הלומה מקצב שלא הכרתי. השיער שלי לפתע לפרוע יותר והעיינים עטו ארשת אשמה. האוטו התלכלך. זה היה לילה חסר סדר, קצת חרוסת, קצת מרור. כוס שמינית לפני הזריחה. אודם</div>Mon, 03 Jun 2013 22:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (Rozemarine.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=374165&blogcode=13802985http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=374165&blog=13802985http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=374165&blogcode=13423422<div align="right" dir="rtl">אוי, כמה שזה קשה.זה היה יום דרמטי לשנינו. אני מניחה שלך הרבה יותר.הלוקיישן, כאילו עוצב בשביל סרט. הסוף? עם שתי רגליים מונחות על הקרקע ומחוברות למציאות.התמונה הזו נחקקה בראש שלי. השלוש מילים האלו והשלוש נקודת שליוו אותן, על הרקע של הסלולרי שלך. בטח לא השלוש מילים שציפיתי ורציתי לראות.והמבט שלך קבור בתוך החול, הבושה כאילו ביצעת חטא איום ונורא. לא הצלחת להוציא קול. לא להסתכל לי בעיינים.זה שוב היה הפטיש הכבד שריסק את הלב המאוחה שלי. ונקרעתי בין הצורך לרחם על עצמי או להיות החברה הכי טובה שלך כמו שרצית.שנינו היינו שבירים, הדמעות שלי התנפצו על החול. שמוטים אחד בזרועות השני.חייכתי אליו בעיינים רטובות,חיבקתי אותו חזק, אמרתי לו כמה אני אוהבת אותו. כמה הוא מדהים ושאני איתו בתוך זה עד הסוף.מעכלת שהסיפור שלנו נגמר ושמתחיל סיפור אחר חדש. ושנבחרתי להיות הגב התומך שלו מול העולם.לא קיבלתי נשיקה מהשפתיים הרכות שלך, כמו שהיה אמור לקרות.ומאז, אני צריכה לגנוב נשימות קצרות ולהריח אותך בלי שתשים לב. לאהוב בלי לגעת.להכריח את עצמי כל רגע להפנים שהמציאות לא תשתנה. ולקוות רק קצת שתספר לי שהכל בדיחה. שזאת הייתה מ</div>Sun, 19 Aug 2012 05:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (Rozemarine.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=374165&blogcode=13423422http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=374165&blog=13423422http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=374165&blogcode=13292405<div align="right" dir="rtl"> מליארדים של מילים, 22 אותיות ואפס יכולת להתבטא. מיליון רגשות, כמה דמעות ומעט צחוק. צביטות וחמימות בעומק הלב. נשיקה וסטירה. חיבוק ודקירה. ליטוף וסכין. </div>Fri, 01 Jun 2012 18:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (Rozemarine.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=374165&blogcode=13292405http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=374165&blog=13292405http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=374165&blogcode=13199306<div align="right" dir="rtl">"אני לא בנויה למערכות יחסים."זה כל כך נוח.הימים עוברים ביתר קלות, הראש עשיר בהסחות דעת שממלאות אותו והלב המקטר לא נשמע.הלילות מורכבים יותר, החושך והשקט מכבידים עליי להדחיק את התשוקה שהכי בוערת בי.והיא פשוטה, מהסוג שמכרו לנו בכל כך הרבה קלישאות מייד אין אמריקה.להניח על הראש, לשמוע קול נשימות קצוב ודפיקות לב עדינות.וזרועות שתמיד אפשר ליפול אליהן פרושות.גם לסיר העקום ביותר יש מכסה עקום בהתאם.לפעמים אני חושבת שאני מחבת. השמן שלי גועש ומצטבר על התקרה.מכסים אותו עם מכסה שאול של סיר אחר, זמני.אז האמת, שזה תירוץ.אני מאוד בנויה.אבל יותר קל לתרץ את הרווקות הנצחית שלי ברצון שלי להיות חופשייה, לטעום את כל הגלידות בחנות. את הפיסטוק, הבננה והתות.ועמוק בפנים, אני יודעת שכבר בחרתי בשוקולד. (:</div>Sun, 08 Apr 2012 22:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (Rozemarine.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=374165&blogcode=13199306http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=374165&blog=13199306http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=374165&blogcode=13175658<div align="right" dir="rtl"> הגב שלי מדמם. זה היה רגע של יהירות, הרהרתי במחשבה שיום אחד אתן לשיריון הברזל לנוח בארון מה כבר יוכל לקרות? הר היום אני מוקפת באנשים שסייעו לי להתיך אותו מעליי. ולאט, בשקט כמו נחש שמתפתל את והיהירות החדרתן סכין חדה ועמוקה אל תוך הגב המגליד שלי. מזל שאני מתורגלת לטפל בפציעות מהסוג הזה,זה פחות כואב למרות שזה הפתיע. וכי אולי הלב שלי מסיח את הדעת מהגב הפצוע. כי הוא שוב פועל בניגוד לשליטתי. פוחדת להתאהב? להישאב? להתאכזב?</div>Tue, 27 Mar 2012 01:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (Rozemarine.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=374165&blogcode=13175658http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=374165&blog=13175658http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=374165&blogcode=13058296<div align="right" dir="rtl">ככה אני אוהבת אותך, ספק עושה לי טוב. ספק עושה לי רע.אבל היום,זה היום שלי.אתם מוכרחים לאהוב אותי לפחות 24 שעות קצת יותר מבדר"כ.אני לא רוצה להפסיק לחייך. (:</div>Thu, 16 Feb 2012 00:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (Rozemarine.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=374165&blogcode=13058296http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=374165&blog=13058296http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=374165&blogcode=13051584<div align="right" dir="rtl">פאק,בדידות זה דבר נורא.המשפט הזה נטחן לי במוח בכל ראן שלהם,והדמות הקטנה והמייללת כאילו מדברת ממני.מבנאדם שלא ידע בדידות מעולם.אז מחר אני מתחילה בטקס פרידה מהבמה.עבודה מורטת עצבים של שלושה חודשים מגיעה אל סיומה, הרגע ספק מאושר ספק טראגי.אולי כי העץ השחור והמאובק של הבמה הגדולה פוצע יותר ממרפא.מחר המקצוע הזה מקיא אותי ממנו סופית, עוד חלום למגירה. עוד אכזבה. עוד כישלון עצמי.וביום חמישי, יום הולדת.אולי הכי עצוב שיהיה לי בחיים. אם יהיו לי עוד. אי פעם.כי אף אחד לא זוכר, מתאמץ לשכוח.איש לא חפץ בלשמוח את הולדתי. להיות שותף ליום אחד שאני חשובה בו, שמצללית אפורה ודהויה אני גוף עומד עם צבע.שום חיבוק. שום שמחה. שום בלון פורח.עוד סופ"ש שיירקב וייצטבר מול טלוויזיה ודמעות מלוכלכות מאיפור שמרחתי כדי להרגיש יפה ליום אחד.ושום נסיך לא מעז להופיע, לא חצי נסיך. לא עשירית.לפעמים אני פוחדת מהמוות.לפעמים אני מתפללת שיגאל אותי.תחשבו על זה.על כל פעם שסתם התחשק לכם להיות מניאקים.על כל הזדמנות שניצלתם כדי להתאכזר, לדחות.תחשבו על זה שמישהו מת.מבפנים.ולפעמים גם מבחוץ.</div>Sat, 11 Feb 2012 23:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (Rozemarine.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=374165&blogcode=13051584http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=374165&blog=13051584http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=374165&blogcode=13021338<div align="right" dir="rtl"> אני חושבת על זה שאם היית בוגר מספיק,כבר היינו חוגגים 7 חודשים ביחד. אסור לי לוותר עליך בקלות, כי אתה מעורר בי דברים שלא הרגשתי כבר שנים. כי נולדת עם חשיבה מעוותת שגורמת לך לאהוב בי את מה שכולם שונאים. השריטות שלי מדליקות אותך. עוד שטות קטנה ואתה שוב מאוהב. אתה מלא אהבה. אבל בפחד לעשות משהו אמיתי ורציני ובוגר בחיים שלך. ריק מתעוזה. אני חושבת על זה שאם הייתי מורידה עוד חלק עליון,כבר היינו עושים את זה. כמו בסרט אמריקאי, במושב אחורי של ג'יפ שעולה יותר מהבית שלי. כי יש בינינו איזה מתח מטופש כל כמה שנים ל-5 שניות. כי באמצע לילה כשחוף ים נשקף ברקע והחושך מסתיר, וכשאף אחד לא מסתכל, אתה נוגע ואני לא מתנגדת. אילת רחוקה ומחביאה בתוכה סודות קטנים שרק אני ואתה יודעים. מן רומיאו ויוליה של הפלצנית וזה שמנסה לא להיות. לפעמים המבטים שלנו מתחלפים, אבל זה מביך אותך להודות שאני זאת שמבינה אותך, שיודעת מה מתחבא בתוך הקליפה. אני חושבת על זה, שאם לא היית מסטול מה הסיכוי שהעיינים הכחולות שלך היו בוהות בי במבט חלול. מה היה קורה אם הייתי ממשיכה אליך הביתה, כי הייתי שם בת 19 ואני אמור</div>Fri, 27 Jan 2012 19:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (Rozemarine.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=374165&blogcode=13021338http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=374165&blog=13021338http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=374165&blogcode=12891344<div align="right" dir="rtl">יש בי רצון עז עכשיו להתעורר ולגלות שאני בת 8.לקום לבי"ס,לשבת בשאננות בשיעור אנגלית,להתרברב במשפטים המדוייקים שלי לצד ילדים שמתרגלים ABC..ללמוד חשבון,לא מתמטיקה.להיזכר על הבוקר שיש מבחן,לא ללמוד אליו ובכל זאת לקבל את הציון הכי גבוה בכיתה.להגיד איכס על בנים,לראות נשיקות על השפתיים בטלוויזיה ולהאמין בתמימות שהן באות רק מאהבה.לשמוע מילים מסובכות שמשתמשים בהן רק בטלנובלות ולחשוב שלהתעלס זה לתת חיבוק ממש חזק.לא להיות מודאג מכסף,מבגרויות,מהעתיד..להאמין שכשאנשים מתים הם עולים לאיזו ישות מקבילה ושומרים עלינו.לחזור הביתה,להכין שיעורי בית ולשקוע באיזה ספר או בסדרה מצויירת כזאת ובעיקר לנוח ולא לעשות כלום.לחלום חלום רע ולזחול בעיינים דומעות למיטה של ההורים,לקבל חיבוק חם ומגן מאימא ולהירגע בלי שזה יהיה מביך.ולחשוב שמלחמות זה דברים שקרו רק כשאימא ואבא היו ילדים. וזה רחוק וישן.להתייחס לכל יום כמו אל חויה חדש,עם רעב לדעת.ורצון להיות גדולה.כל כך חיכיתי כבר להיות בת 18,לנהוג על אוטו,לנעול עקבים ולחזור בבוקר הביתה. [ולמתקטננים,כן זה היה גם קורה קצת לפני.]אבל הבעיות גדלות,יחד איתיהימים עמוסים,הלילות קצרים</div>Thu, 24 Nov 2011 21:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (Rozemarine.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=374165&blogcode=12891344http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=374165&blog=12891344http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=374165&blogcode=12770386<div align="right" dir="rtl">כואבת לי קצת הבטן,רעב. אבל רעב נעים כזה. מאותו הרגע,כשעוד לא הספקתי להתעורר ולנקות את הלכלוך מהעיינים,אימא ירתה את המשפט: "זהו,הרופאים הודיעו שנשארו לה כמה ימים. אבא לא מפסיק לבכות." כל השבוע הפעולה העיקרית והמתמידה היא ההדחקה הזאת. כי זאת סבתא,זאת שמכורה לכדורים,בת 90 ומי יודע כמה שלא ראיתי כבר יותר משנתיים. והיא תמיד מתאשפזת,עוברת ניתוח וחוזרת לאותה שגרת חיים עלובה וקשה. אבא מגדל אותה כאילו התהפכו התפקידים. וכך היה,כל החיים. ניהלו מן מערכת יחסים תלותית,היא הייתה צריכה שיטפל בה,הייתה לפעמים מקללת וכועסת ומרביצה והוא היה מקבל הכל באהבה,דואג ומגדל גם כשזה היה על חשבון שלושה ילדים. מעולם לא התמודדתי עם מוות. שומעים עליו,מכירים בו,קוראים בעיתון,צופים בחדשות. ואז הוא מכה בך ולא משנה כמה תכין את עצמך הפצצה תיפול. ותהרוס הכל. לא הייתי בשבעה מעולם,לא נוכחתי בהלוויה. כשסבא מת עוד לא נולדתי,אבל אימא ידעה לספר רק רעות על התהליך התמודדות של אבא,עד לכדי סף גירושים. אני רועדת מפחד. מלראות את אבא בוכה. מתחרפן. מתפרק. ממרר לנו את החיים. את המשפחה מתפרקת. לעמוד בחלקת קבר טרייה</div>Wed, 28 Sep 2011 16:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (Rozemarine.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=374165&blogcode=12770386http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=374165&blog=12770386