http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=371969בחורה - אישה - נערה שכותבת על מחשבות, תהיות, על גברים, על נשים, על יחסים. על שמח ועצוב. על שחור, על לבן. בעיקר על מה שקורה לה בלילה לבן.heCopyright 2019 נורמה ולא ג'ין. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=371969http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/69/19/37/371969/misc/10665309.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=371969&blogcode=14901569<div align="right" dir="rtl">המסע שלי ממשיך.כעת, באמצע שנות ה-30 שלי אני מרגישה את השינויים שעברתי. אני מתבאסת שבגיל 18 לא היה לי את הביטחון העצמי שיש לי עכשיו. ויש לי.לפני שבועיים נבחנתי לאודישן כאן באמסטרדם בפני אחד מבימאי התיאטרון המוכרים בארץ. הכנתי שני מונולוגים מנוגדים, ושיחקתי, שיחקתי כמו שתמיד רציתי כמו אחת שלא שמה זין, כמו שחקנית. וזה עבד. הוא התלהב ממני וגם העוזרת שלו והם כבר מתכננים ללהק אותי למספר הצגות באמסטרדם בשנה הבאה בהפקה שתרוץ בעברית עם כתוביות באנגלית. למה בגיל מוקדם יותר לא היה לי את הביטחון הזה? חבל. תמיד רציתי לשחק ועשיתי חלטורות וגם הופעות בשידור חי בטלוויזיה (מקומית אמנם אבל עדיין). וכעת, אני מרגישה שאולי ברגע שאמצע עבודה, אני אמצע גם מקום שבו אוכל לתרגל את התשוקה שלי להיות על במה. זה בהחלט מאתגר.המסע שלי ממשיך.היום עבדתי חמש שעות בשמש ההולנדית ב... גננות. ניקשתי עשבים שוטים, סידרתי אדניות. גירדתי טחב מאבנים והסתכלתי מקרוב על חרקים כסופים מגעילים בכמויות, שכל מי שמכיר אותי קצת יודע שחרקים זה הדבר השנוא עליי ביקום. ועשיתי את זה, וזה היה קשה ברמה של כאבי גוף, עבודה פיזית ממש, אבל גם נהניתי מ</div>Fri, 16 Jun 2017 03:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (נורמה ולא ג'ין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=371969&blogcode=14901569http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=371969&blog=14901569http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=371969&blogcode=14888305<div align="right" dir="rtl">שמתם לב פעם לריחות של אנשים?ריח אמיתי של גוף חי. ללא בושם. ריח של זיעה, ריח של צחנה, הבל פה.אני לא תמיד מריחה גברים, את ה"בודי אודר" הריח הטבעי. עם שני אנשים, גברים בחיי, זכור לי במיוחד ריח חריף, לא נעים במיוחד אבל גם לא מסריח. ריח מציק קצת כמו ההוויה שלהם. הראשון היה לפני עשור בערך. מהרגע הראשון הירחתי את ריחו הלא טוב וזה לא עצר אותי מלצאת איתו למרות שבכל פעם שהייתי לידו הוא תמיד הריח את הריח המוזר. וזה היה סימן והתעלמתי. ונכוויתי מאיש רשע שאהב אותי ולא אהבתי חזרה אך היה נקמן.ואז הגיע האחרון, ה-"בלונדיני" מהפוסט הקודם. היום אני והוא נפרדנו סופית אחרי שבוע וחצי שדישדש בין פרידה לאולי לא פרידה. וגם הוא בדייט השני פתאום הריח לי... משהו שם הריח לא טוב. ונזכרתי בריחות של גוף ובהוא הנקמן, וחשבתי דווקא על חברה טובה שגם היא מריחה מעין ריח גוף משונה, אבל היא יצור שכולו טוב מה שמעט מבלבל. ועל אוכל שאוכלים וריחות ומחשבות - אולי גם לי יש ריח כזה בעיני מישהו? למרות שאני די בטוחה שלא.ועכשיו הבלונדיני "שלי" כבר לא שלי כי ויתרתי. ואז התחרטתי. ואז הוא ויתר. ואני ויתרתי מלכתחילה, כי לפעמים מגלים תכונה</div>Wed, 19 Apr 2017 01:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (נורמה ולא ג'ין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=371969&blogcode=14888305http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=371969&blog=14888305http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=371969&blogcode=14865082<div align="right" dir="rtl">אתה כבר לא צריך לשכב איתי יותר. מצאתי בלונדיני אחר ומהרגע שבאמת חיפשתי זה היה מהר. והוא נותן לי חום ללילה גם אם זה רק ללילה. והוא לוחש לי דברים אסורים על האוזן שלתוכה פקודות צעקת. והוא מחמיא לי על על איך שאני נראית וכמה שאני יפה ובניגוד אליך ממש לא חושב שאני "שמנה". והוא פשוט מדהים במיטה ברמות שמעולם לא חוויתי איתך. והוא צעיר ממך בשתים עשרה שנה וממני בחמש. ואני מתה מפחד שזה לא יתפקשש. והוא עזר לי לשכוח אותך, בלי להתכוון. ועם מבטו הרך הביא פרפרים רדומים, והתנהגות של טינאייג'רית מצידי, וחפירות לחברות וכל הדברים שכבר שכחתי מהם. והוא מביא איתו עולם שלם של חברים, של משפחה, לא זאב בודד כמוך שחי בבועה, מנסה לשחק חי אבל מהלך כמו זומבי קר ומנוכר. מדוע רציתי להזדקן איתך ולהיות משפחה עם הבן שלנו? פתאום זה נראה ממש מיותר. כפיות. הכל מתחיל ונגמר במגע אנושי, אותו מגע שממנו סלדת. זכיתי שוב לחוש תחושת כפיות וחיבוק וחום. האמת? זכיתי. גם אם מדובר ברומן חולף, ואם יחלוף זה יכאב ושורף, אבל זה שיחרר אותי. לא מביטה עוד אחור. משוחררת, משוחררת, משוחררת. </div>Mon, 09 Jan 2017 17:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (נורמה ולא ג'ין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=371969&blogcode=14865082http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=371969&blog=14865082http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=371969&blogcode=14861163<div align="right" dir="rtl">הוא היה פעם רוק סטאר. מחזיק את הגיטרה כמו גבר, פורט עליה כמו שפרט ודאי על גופן של נשים רבות. הוא ידע לאחוז מילה, ולהעניק אותה לשיר אותה כאילו נכתבה רק לך. הוא חילק חתימות והתראיין בכל מקום מתעלם מצלמים בשיחים. הוא פתח פסטיבלים והוזמן לאירועי פפארצי עם טובות הנאה וקוויאר. הוא חי את החלום למרות שהכל היה תחום במדינה קטנה במידל איסט איפה שהשטיח האדום קצת חיוור יותר והקוויאר בכלל פרווה. היתה לו אומנית לצידו, האישה שאיתו גם היא ידעה עמוד שער אחד או שניים ובעצם הרבה יותר בחייה. וכולם רצו לגעת בו, לטעום ממגע הקסם שלו מאבק הכוכבים שפיזר לכל עבר בין הביוב הסתום של רוטשילד לשיפוצים בדיזינגוף. אף אחד לא ידע שבלילה גם הוא לובש תחתונים עם חור וביום יורד לפיצוציה לקנות בירה במבצע ונובלס. והיום הוא עייף. התבגר. השיער שלו חיוור ברוח וכבר אין לו בשקית ספר ותפוח. למעשה אין לו הרבה שיער בעיקר מפרצים ותלתלים אפורים. המבט התאוותני התחלף במבט בוגר, עם הרבה עצב. אפילו כאב. לעזאזל, יש לו כרס ומן-בובז. אין דבר יותר לא גברי ממן-בובז. והכישרון? עדיין שם מתפרץ ובועט אבל בשקט, בצללים. ואל המוזיקה והתווים התלוו ו</div>Fri, 23 Dec 2016 21:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (נורמה ולא ג'ין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=371969&blogcode=14861163http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=371969&blog=14861163http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=371969&blogcode=14419168<div align="right" dir="rtl">אז זהו. הוא עזב.שאריות הכביסה, התחתונים המלוכלכים שלו עדיין בסל הכביסה המשפחתי שלנו. מרבית הדברים שלו כבר אינם, נוכחות של אדם שכמעט חמש שנים היה חלק בלתי נפרד הפכה לריק. עכשיו עברנו לפאזה המשפטית, עורכי דין שמתדיינים בינהם על הסכמי משמורת, מזונות ואם הוא כן או לא יקח את הטלוויזיה. ואני בכלל רציתי עוד ילד/ה לבן שלי...ולא פרידה, למרות שלא הייתי מאושרת באמת. חשבתי ״אין דבר מושלם בחיים״ והייתי מוכנה להתפשר בשביל המשפחה.אבל הוא לא יכל יותר - ימים שלמים ששמר על טומי בבית, כי המדינה לא מאפשרת גן ילדים אם שני בני הזוג אינם עובדים, והוא מובטל כבר שנתיים.מניחה שהיו רמזורים אדומים והתעלמתי מהם, כמו הבעיות הפסיכיאטריות שסיפר עליהן, התקפי פאניקה שלא יצא מהבית, התעוררות בלילה בצרחות כמו מסיוטים והעובדה שבא מבית להורים גרושים עם אבא מזעזע. העובדה שלא נישק אותי, קרא לי ״שמנה״, ואם היה סקס הוא לא טוב, היה מכני, קצר וקר. אבל זרמתי עם הקשר ויש לנו תוצר, ילד מקסים.ובכל זאת, תחושת הבריחה שלו, חוסר הרצון לעבוד על דברים, להיות אם חד-הורית ולגור עם מטפלת שנכנסה לישון איתי... כל זה מאד לא פשוט עבורי. בנוסף לחץ</div>Sun, 06 Dec 2015 18:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (נורמה ולא ג'ין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=371969&blogcode=14419168http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=371969&blog=14419168http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=371969&blogcode=14352910<div align="right" dir="rtl">לא טוב לי. הנה אמרתי את זה בקול רב (במקלדת צווחנית עם תקתוקים עצבניים). ולמה לא טוב לי? בגלל הזוגיות שלי בעיקר. אני חושדת שבן זוגי לוקה בסוג של הפרעה, אני לא פסיכולוגית, אבל יש ימים שהוא ב"היי" מטורף, הכי מקסים בעולם, מצחיק, מפרגן, מחמיא ואוהב. ואז, אפילו יום למחרת הכל הפוך באופן קיצוני - עצבני, מורמר, קשה, מעליב, פוגע וגורם לי להרגיש רע. לאחרונה התחלתי לחשוב שהרגעים האלה שהוא מתהפך ונהיה אדם אחר הם כל-כך קשים שהם הביאו לי את התפרצות המחלות שלי - האוטואימונית (האשימוטו) ואת הטרום-סרטן או מה שזה לא יהיה. וזה גורם לי לכעוס עליו יותר. כי אני חושבת שבסך הכל אני בן אדם טוב, עם לב טוב והמון חיוביות וכיף ואהבה לתת. אז מגיע לי. מגיע לי בן זוג שיחשוב עליי לפחות כמו שהוא חושב על עצמו, שיחמיא לי, שיאהב אותי באמת, שיסלח לי אם טעיתי ולא יתרגז וילחיץ אותי רק מהידיעה ש"אוי, פישלתי והוא יתרגז", בן זוג שיהיה מבין אם לא בא לי לעשות מה שהוא רוצה. אני חושבת לעיתים קרובות על ניסוי האורז (אמיתי!): לקחו שתי קעריות אורז (נדמה לי עם מעט מים אבל לא בטוחה), בדיוק אותו אורז ובאותם תנאים. לקערית אחת של</div>Sun, 12 Jul 2015 01:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (נורמה ולא ג'ין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=371969&blogcode=14352910http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=371969&blog=14352910http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=371969&blogcode=14351951<div align="right" dir="rtl">החופשה בישראל נגמרה מהר, מהר מדי. אני כל כך נהנית לטעות מארץ זבת החלב ודבש שלנו. זה משעשע, כשגרים בחו"ל פתאום דברים מסוימים שהיו סתמיים נראים כה מפתים: שקדי מרק, במבה, חומוס "אמיתי", חלבה, דבש מלכות, ג'חנון, בורקס גבינה קפוא, ויין אדום של דלתון. דברים שנראים פשוטים אבל לי הם חשובים ואני מתענגת על כל ביס וגם הבן שלי. בין לבין הייתי עסוקה וגם ניסיתי לשעשעש את הקטנצ'יק בגינה, בבריכה, בים, בג'ימבורי והוא היה מאושר. והסבא והסבתא היו מאושרים ותשושים. ואז הגיע חלק אחר של הטיול - עבודה להגיש לאוניברסיטה שגזלה לי המון זמן וגם עניינים רפואיים. אז עשיתי בדיקה שגרתית "פאפס" ושכחתי ממנה. הסיבה שעשיתי בארץ היא שבהולנד עושים אותה רק פעם בחמש שנים. ואז כשכבר אני כאן בחזרה באמסטרדם מגיע הטלפון הלא נעים מאמא שלי "דיברתי עם הרופא", ואני בתמימות "נו ו..." ואז... לקח לי זמן לעכל את ששמעו אוזניי "הבדיקה שלך חזרה לא טובה. מצאו לך תאים טרום סרטניים וצריך להתחיל טיפול. הרופא ידבר איתך, תתקשרי אליו בסקייפ". בום. אני? טרום סרטן? פפילומה? אבל רגע, אני צעירה. רציתי לפחות עוד ילד או ילדה, קריירה, יש לי חלומות, ש</div>Fri, 10 Jul 2015 00:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (נורמה ולא ג'ין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=371969&blogcode=14351951http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=371969&blog=14351951http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=371969&blogcode=14331651<div align="right" dir="rtl">יש לי קטע מוזר בחיים, לקטע הזה קוראים אחותי הקטנה. נמנעתי מלכתוב עליה בשנתיים האחרונות, כי חששתי שאולי היא תקרא כאן. אבל החלטתי שדי לשמור בבטן ו"פאק איט" כבר לא אכפת לי מה תחשוב אני צריכה לאוורר, לשחרר, לחלוק.נתחיל ונספר שאני גידלתי את אחותי בילדותינו. הורי עבדו ולא היו בבית בשעות נורמליות. אני הוצאתי מהמעון, האכלתי וויתרתי על חיי חברה נורמלים של ילדה כי הייתי צריכה לאסוף אותה מכל מיני מקומות. לרוב לא הפריע לי כי כל-כך חיכיתי לאחות כל השנים (7) שדווקא שמחתי שיש לי בובה קטנה כמו הברביות שלי לגדל ולטפל. והיא העריצה אותי כמו שכל אחות קטנה מסתכלת על אחותה הגדולה.אבל משהו אצלה נדפק בראש מאז גיל 15 שבו היא ניסתה להתאבד בגלל הטרדה מינית של גבר בן 70 פלוס...אחותי הקטנה מחרימה אותי מאז שהבן שלי נולד בערך. הבן שלי נולד בברלין, היא הגיעה להיות לידי בלידה. היא חזרה לישראל עם הוריי וכעבוד חודשיים-שלושה הגענו לארץ לעשות מסיבה ולהכיר למישפוחה את העולל. מאחר והוא נולד בקיסרי חירום, ההתאששות היתה קשה וכואבת. במיוחד היה קשה הקטע של ההנקה, כי באותה תקופה הוא החליט שהוא לא רוצה לינוק, אלא לשתות מהבקבוק וה</div>Mon, 25 May 2015 23:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (נורמה ולא ג'ין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=371969&blogcode=14331651http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=371969&blog=14331651http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=371969&blogcode=14307845<div align="right" dir="rtl">זה נראה לי לפעמים מאד הזוי. רק לפני ארבע פלוס שנים, או אולי כבר חמש, הייתי חוצה את הכביש באלנבי כדי להגיע הביתה. החיים שלי נעו בין לקחת מונית שירות קו 5, לבים הליכה ברגל, אגס בנדיקט עם חברה, לצאת לשתות, להאכיל את החתולה בדירה ולצאת לדייט. וחוזר חלילה. היו הרבה חיי חברה שהתמוגגו פחות או יותר כשעליתי על המטוס עם "וואן ווי טיקט" לשום מקום ולכל מקום. לא ידעתי לאן, לא ידעתי מתי אשוב, והחלטתי לצאת להרפתקאה שבתכל'ס אני עדיין חלק ממנה. רוב האנשים שהתמנגלתי איתם כבר הורים בעצמם. גם בביקורוי בארץ, קשה לקבוע פגישה אחרי שחצית את הקווים לעולם המבוגרים פלוס ילד. לפני כמה ימים זה הכה בי שאני בת 34. דאם איט. אני זוכרת את אבא שלי בגיל הזה וכמה מבוגר זה נראה אז ולא מאמינה שלהורי בעוד 6 שנים תהיה בת בת ארבעים. ובמקום לחצות את אלנבי ולשאוף את עשן הפיח, במקום לברוח מעוד איזה ג'וק שרץ לכיוון שלי בצווחות ולקוות שהוא יעשה יו-טרן, אני מוצאת את עצמי חוצה גשר ותעלה בדרך ללימודים. כן, נורמה בלימודי תואר שני, תואר מחקרי של שנתיים, באנגלית, באמסטרדם. הנה, היום קיבלתי עוד תזכורת לחיי הקודמים כשחבורת ילדי "אומנו</div>Wed, 08 Apr 2015 01:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (נורמה ולא ג'ין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=371969&blogcode=14307845http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=371969&blog=14307845http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=371969&blogcode=14224360<div align="right" dir="rtl">כשאנשים יקרים לליבי מתים, הקול שלהם ממשיך ללוות אותי. סבתא נקברה לפני שמונה שנים ועדיין הקול שלה נשמע בראשי באופן ברור. בת הצחוק שלה מהדהדת גם היא לפעמים. וכך גם נימת ההתפעלות "ראיתי אותך היום בטלוויזיה!"היתה אומרת ולא שינה לה שזה היה ערוץ מקומי ותו לו. מבחינתה אם ראו אותי בטלוויזיה זה דבר חשוב.ובדיוק באותו יום האזכרה אדם יקר אחר נפטר. אלמנט ההפתעה היכה בי. המובן מאליו בו אנחנו חיים, לוקחים את סביבתנו כדבר אכסיומי לא מודעים לשבריריות הרגע והזכרון. האדם הכי חזק ודומיננטי יכול להיעלם כך פתאום. ואז אבא שלי שולח לי מהארץ הודעת טקסט שהאיש הזה, בן גילו שהיה לו כמו אח, ולמעשה יותר קרוב אליו מאחיו הביולוגי בהרבה, נפטר. אדם יקר שאני מכירה מינקותי ושהתראינו פחות ממה שקיוויתי ויכלתי איתו ועם משפחתו (הם גרים בניו-יורק). כל כך חיכיתי למפגשים האלה עם המשפחה שלהם וכל כך נעצבתי תמיד כשעזבו חזרה לארה"ב או כשאנחנו חזרנו חזרה לארץ.וכעת, גם הקול שלו מהדהד בראשי. וזה נראה לי כל כך מוזר שרק לפני שנה דיברנו בטלפון, אני עם תינוק קטן והוא בדרך להיות סבא, והוא הסתיר את מחלתו. לאבי סיפר שהוא חולה ומדי פעם מבקר ב</div>Mon, 27 Oct 2014 15:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (נורמה ולא ג'ין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=371969&blogcode=14224360http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=371969&blog=14224360