http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=368936מבט מפוקח על ישראל, העולם הערבי ובכללheCopyright 2026 Josef. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=368936http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/36/89/36/368936/misc/9194549.JPGhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=368936&blogcode=10927093<div align="right" dir="rtl">אחד הפוסטים המומלצים על-ידי העורכים בישראבלוג, נכון לכתיבת שורות אלה, הוא הפוסט "המודל הבטחוני-חברתי לישראל מתוקנת" של עתודאי.קום. בפוסט זה, מפרט כותב הבלוג את משנתו לגבי המבנה הרצוי של צה"ל. לדבריו, יש להוציא מן הצבא את כל בעלי התפקידים שאינם קשורים ללחימה באופן ישיר ולהעביר אותם למסגרת השירות הלאומי. השירות הלאומי יהפוך לאלטרנטיבה מחייבת לכל מי שלא משרת בצבא, אך לא ייחשב לנחות לעומת השירות הצבאי. יוקמו מסגרות קהילתיות של שירות צבאי במגזרים "הבעייתיים", כמו הערבים והחרדים, שם הם יוכלו לתרום את חלקם במסגרת הקהילה המקומית. בנוסף, הכותב טוען שיש לאפשר לאלו שחפצים להשתחרר מהשירות הצבאי לשלם מס "סולידריות" של 36 משכורות חודשיות כחלופה לשירותם בצבא. בסופו של דבר, תתקיים בחברה הישראלית החלוקה הבאה: 30% משרתים בצבא, 60% משרתים בשירות לאומי ו-10% משלמים את מס הסולידריות. לפי דעתי, יש בידיו של עתודאי.קום טעות. הוא מתעלם לחלוטין מהעובדה שהצבא בישראל הוא הרבה יותר מסתם צבא כמו במדינות אחרות. לצבא בישראל יש תפקיד הרבה יותר רחב מלספק ביטחון לתושבי ישראל. הצבא בישראל הוא "הדבק החברתי" שמחזיק אותנו</div>Fri, 05 Jun 2009 02:30:00 +0200JosefWaysman@yahoo.com (Josef)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=368936&blogcode=10927093http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=368936&blog=10927093http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=368936&blogcode=10794517<div align="right" dir="rtl">אני ישראלי. נולדתי בישראל וגדלתי בישראל. עברתי דרך מערכת החינוך הישראלית. שירתתי את מדינת ישראל במשך שלוש שנים. אני עובד בחברה ישראלית ולומד באקדמיה הישראלית. אחרי מקסימום ארבעה ימים בחו"ל אני מרגיש בחילה ורוצה לחזור לארץ. אני מדבר בעברית, חושב בעברית וחולם בעברית. אם יהיו לי יום אחד ילדים, הם יהיו ישראלים. הצלחתה של מדינת ישראל היא ההצלחה שלי. ההצלחה שלי היא ההצלחה של מדינת ישראל. הרבה דברים אני מאחל למדינת ישראל בפרוס שנתה ה-62: שתזכה לפריחה כלכלית, שתוחלת החיים של אזרחיה תגדל, שבעיות המים תפתרנה, שכל העולים יתאקלמו, שגלעד שליט יחזור הביתה, שתקום מערכת תחבורה ציבורית ראויה לשמה, שתיפתח בישראל סוף סוף חנות מוזיקה דיגיטלית ראויה לשמה, שיותר להקות ואמנים יבואו להופיע, שלא תהיינה יותר תאונות דרכים ושהממשלה תחזיק מעמד. אבל אם הייתי צריך לבחור רק דבר אחד שיקרה בשנה הקרובה, הייתי מבקש שמדינת ישראל ושהחברה הישראלית יידעו להתמודד עם ביקורת. למה בכל פעם שאני משמיע דברי ביקורת אני זוכה להשמצות וגידופים במקום שיסבירו לי מדוע אני טועה? אחד הערכים המרכזיים של מדינות דמוקרטיות הוא ח</div>Tue, 28 Apr 2009 16:47:00 +0200JosefWaysman@yahoo.com (Josef)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=368936&blogcode=10794517http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=368936&blog=10794517http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=368936&blogcode=10777497<div align="right" dir="rtl">האם כל הגרמנים שחיו בזמן מלחמת העולם השנייה היו אחראים לפשעי הנאצים?על-פי השקפת העולם ההומניסטית-ליברלית, זו שבשמה ארצות הברית ובריטניה יצאו למלחמה נגד גרמניה, כל בני האדם שווים, ולכן עומדות לכולם זכויות אדם בסיסיות זהות. במצב נורמלי, נטול קונפליקטים, אנשים לא פוגעים אחד בשני סתם כך. האדם מבין שאם הוא פוגע באדם אחר, השווה לו, באופן שרירותי, הרי שהוא במו ידיו מפרק את הסדר החברתי, וגם בו מותר יהיה לפגוע באופן שרירותי. במצבים שבהם אנשים מבינים שהם יכולים להפגע באופן שרירותי בלי קשר למעשיהם, הם נכנסים להלם. דוגמא למצב כזה הוא מצב של קרב, שבו חיילים נהרגים באקראי. כאשר חייל מבין שגם הוא עשוי להיפגע ואף להיהרג באופן אקראי הוא חוטף "הלם קרב", והוא לא מסוגל להמשיך לתפקד. היבט אחר של השקפת העולם ההומניסטית-ליברלית הוא הרעיון שאדם אחראי אך ורק למעשיו. בשגרה, כשאדם מבצע עבירה, עוצרים אותו, פותחים בחקירה, מעמידים אותו לדין, ורק אם אין ספק שהוא אשם מטילים עליו עונש. לעומת זאת, בזמן מלחמה היצרים גועשים, ולפעמים יצר הנקמה גובר על חוש הצדק ההומניסטי-ליברלי, וגורם גם לכאלה שחונכו על ברכיו לפגוע בחפים מפשע - אנשים שלא עשו דבר לאיש. אך כפי שכבר הסברנו, אדם לא יכול לפגוע באדם אחר, אותו הוא תופס כשווה לו, מבלי להצדיק בפני עצמו את הפגיעה. במילים אחרות, כדי שבני-אדם יהיו מסוגלים להרוג בני אדם אחרים, הם צריכים להאמין שאותם אחרים ביצעו עבירה כזו שמצדיקה את מותם. להאשמה כזו שדובקת באוכלוסיה שלמה, בלי יוצאים מן הכלל, נקרא כאן אשמה קולקטיבית.הנאצים הטילו את האחריות למצבם הגרוע בשנות השלושים ביהודים. לאחר מאות שנים של אנטישמיות, סמויה או גלויה, הגרמנים הסכימו בשמחה להפוך את היהודים לאשמים קולקטיבית בכל הרעות החולות שפקדו את ארצם. כך, למעשה, הוכשרו הלבבות לרצח העם שהם ביצעו ביהודים מספר שנים לאחר מכן. בכל פעם הטילו עליהם עוד סנקציה ועוד גזרה, עד שהם הצליחו לגרום לעצמם להאמין שהיהודים באמת עד כדי כך אשמים ושדמם מותר. ולמרות זאת, אפילו שהרצון להטיל על היהודים עונש מוות קולקטיבי היה כה גבוה, עדיין היו מקרים שבהם חיילים גרמנים שחיסלו יהודים במו ידיהם סבלו מדכאון, נכנסו להלם ואף יצאו מדעתם. לכן, כדי להקל על מלאכת החיסול, הקימו הגרמנים מחנות השמדה, שבהם הם לא היו צריכים להוציא לפועל את גזר הדין הקולקטיבי במו ידיהם. ככה זה - הלבן בעיניים מעורר ספקות.בזמן המלחמה, ובמיוחד בשלביה האחרונים, האמריקאים והבריטים הפציצו את ערי גרמניה ללא רחם, והרגו מאות אלפי אזרחים שלא השתתפו בלחימה. כיצד היו מסוגלות בעלות הברית לבצע את ההפצצות האלו, העומדות בניגוד מוחלט להשקפת עולמן? לצורך כך הומצא מיתוס האשמה הקולקטיבית של הגרמנים, אשר ניתן לתמצת לשלוש מילים - "כל הגרמנים נאצים". וכי איך אפשר לטעון אחרת? הרי הנאצים נבחרו בבחירות דמוקרטיות, שהן כאמור, ביטוי לרצון העם. מאותו רגע מעשי הממשלה הם הוצאה לפועל של שאיפות העם הגרמני. כך, למעשה, הוכשרו לבבות החיילים האמריקאים והבריטים, שחונכו על ברכי הליברליזם, לשחיטה רבתי של גרמנים באשר הם, שכן הם כולם אשמים יחדיו במלחמה ובזוועותיה. חיילי הצבא האדום, שבני עמם סבלו באופן קולקטיבי מנחת זרועם של הגרמנים אף יותר, ביקשו לנקום בגרמנים בקיצוניות רבה יותר. בעוד שהאמריקאים והבריטים היו מסוגלים להרוג גרמנים בסיטונות רק בהפצצות בלתי-אישיות מהאוויר, הזוועות שביצעו הרוסים בגרמנים באשר הם היו חסרות תקדים, וכללו בין השאר אונס והוצאות להורג המוניות. רק אם שוך הקרבות ודעיכת יצר הנקמה, חזרו הערכים ההומניסטיים על כנם, ובמקום להמשיך להעניש את האוכלוסיה הגרמנית כולה, הקימו בעלות הברית את בית הדין לפשעי מלחמה בנירנברג, שבו שפטו אך ורק את בכירי המשטר, אלו שהגו והוציאו לפועל את המדיניות הנאצית, והיחידים שהיה ניתן להאשים בלב שלם בלי שיתעוררו ספקות.בישראל אמצו בשמחה את הרעיון שכל הגרמנים היו אשמים במעשי הנאצים. כך אפשר היה להכשיר את לבבות הישראלים לפעולות צבאיות שגבו את חייהם של חפים מפשע רבים לאורך השנים. אם כל הגרמנים היו נאצים, אז... כל הפלסטינים הם חמאס! הרי הם בחרו אותם בבחירות דמוקרטיות, לא? טוב! זה מספיק בשביל לסגור איתם חשבון: גברים, נשים וטף. חגיגת ההצטדקות הזו הגיעה לשיאה בזמן מבצע "עופרת יצוקה", שבמהלכה נמנעה התקשורת הישראלית מלסקר כלל את הפגיעות בצד הפלסטיני, שכן, סבלם משול לסבלו של רוצח בזמן שהוא נרגם באבנים על-ידי ההמון, כדין כמובן. רק כך היו יכולים מליוני ישראלים, חלקם נצר לקורבנות השואה, להמשיך בחייהם ללא נקיפות מצפון למרות שהם עצמם או בני עמם הרגו פלסטינים חפים מפשע, וביניהם ילדים רבים, שלא ירו קסאם ולא זרקו אבן. ניתן היה לתמצת את הלך הרוח הכללי באותם ימים במילים "מגיע להם". כיצד זה יתכן? הרי כל ישראלי יודע שהסיבה היחידה שחיל האוויר לא מפציץ אותו אלא אחרים היא שכאשר הוא נולד, אספו אותו מבית החולים שני הורים שגרים בישראל ולא בעזה. טעות אחת ברישום, בלבול של אחת האחיות, והישראלי הופך לפלסטיני והפלסטיני לישראלי. הדרך היחידה ליישב את הסתירה הזאת ואת התחושה הנוראה שיכולה להווצר בגללה היא הטלת אשמה קולקטיבית על כל הפלסטינים בעזה, בלי הבדלי דת, גיל ומין. כך, למעשה, אין ענישה שרירותית, אלא נתינת דין קולקטיבית.האם אנחנו רוצים לחיות בעולם שבו אנשים אשמים במעשיהם של אחרים? הם אנחנו חושבים שזה צודק כאשר בני עמנו סובלים על לא עוול בכפם, ובמיוחד ילדים? האם באמת ילד יכול להיות בן-מוות?</div>Thu, 23 Apr 2009 21:33:00 +0200JosefWaysman@yahoo.com (Josef)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=368936&blogcode=10777497http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=368936&blog=10777497http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=368936&blogcode=6694046<div align="right" dir="rtl"> מתכוננים למצעד הגאווה 2006 השבוע עברו בכנסת בקריאה טרומית שתי הצעות חוק חדשות. הראשונה, מבית האיחוד הלאומי-מפד"ל, קובעת שלעיריית ירושלים תינתן סמכות להחליט אילו מצעדים ותהלוכות יתקיימו בשטחה. השנייה, באדיבותה של ש"ס, נועדה להרחיב את הסמכות מההצעה הראשונה לכלל הרשויות המקומיות בארץ. במילים אחרות, עיריות ומועצות מקומיות בכל הארץ יוכלו להחליט לאילו הפגנות לאפשר להתקיים בהתאם לחיבתן או סלידתן מתוכנן ומטרותיהן. בעוד כשבועיים אמור להתקיים מצעד הגאווה בירושלים, עיר הבירה של ישראל. זו לא הפעם הראשונה בה מתוכנן להתקיים המצעד בירושלים. בשנת 2005, במהלך המצעד, התפרץ צעיר חרדי אל עבר הצועדים ודקר שלושה מהם באמצעות סכין (למעבר לסרטון המתעד את האירוע). בשנה שעברה, המצעד שהיה אמור להיערך בירושלים, וזכה להתנגדות נחרצת של נציגי שלוש הדתות, נדחה בעקבות מלחמת לבנון השנייה. לקראת המועד החדש שנקבע, כמה חודשים מאוחר יותר, פרצו מהומות בשכונות החרדיות. פחי זבל נשרפו, רכוש עירוני הושחת ורבים התעמתו עם כוחות הביטחון שזרמו אל העיר כאילו היה מד</div>Sat, 09 Jun 2007 19:46:00 +0200JosefWaysman@yahoo.com (Josef)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=368936&blogcode=6694046http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=368936&blog=6694046http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=368936&blogcode=6390604<div align="right" dir="rtl">איזה כיף לנו! סוף סוף נסגור חשבון עם אלו שהובילו אותנו להפסד המביש ביותר בתולדותינו! גורלות יחרצו, דמים ישפכו וראשים יערפו. העם ייצא בריקודים ובמחולות. אתם חושבים אולי ששלושה אנשים אשמים ב-"הפסד" (אני בכלל לא חושב שהפסדנו, אבל לזה נגיע אחר-כך), אבל האמת היאשאנחנו אשמים יותר. אנחנו אשמים כי אנחנו המלכנו את שרון ואתיורשו אולמרט. כי במקום לתת הזדמנות לברק, שהיה למעשה ראש הממשלה האחרון עם אג'נדה ברורה ודבקות כללית במצע הבחירות שלו, העדפנו להפטר ממנו כי הוא לא שפך את דמם של הפלסטינים בכמויות שיחלנו להם. תחתיו העלנו את שרון שהיה ידועכדובר אמת במשרה חלקית וכשוחט מדופלם. משום מה, רבים הופתעו שבאופן בלתי צפוי הוא החליט לפרק את מפעל ההתנחלויות בעזה שהיה כה קרוב לליבו בכל השנים. גם המפלגה הקיקיונית שהוא הקים שהורכבה אך ורק לצורך שרידותו הפוליטית של שרון והורכבה מאופורטוניסטים בני המפלגות האחרות הייתה צריכה לאותת לנו שמשהו לא תקין בהתנהלות של האיש הזה. במקום ללמוד מהטעות שלנו, החלטנו (אלו שטרחו בכלל לגשת לקלפי ביום הבחירות) להמליך את בן טיפוחיו האפרורי אהוד אולמרט שמדבר הרבה ועושה</div>Mon, 30 Apr 2007 12:23:00 +0200JosefWaysman@yahoo.com (Josef)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=368936&blogcode=6390604http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=368936&blog=6390604http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=368936&blogcode=6275847<div align="right" dir="rtl">בשבוע האחרון ביקרתי בבלוגים רבים שעסקו בנושא החם של השבוע - העסקה לשחרור רב"ט גלעד שליט. ראיתי טיעונים כאלה וטיעונים כאלה, אך מה שראיתי יותר מכל הייתה בורות. כמו בכל עניין מורכב, היה צפוי כי חלק יתמכו בשחרור אסירים תמורת שליט וחלק יתנגדו. זהו מצב בריא ותקין ללא ספק. הדבר שהציק לי יותר מכל הוא חוסר היכולת של הטוענים להתבסס על עובדות. כבר שנים רבות אני חש שהנוער בישראל חי במן בועה על-זמנית כזו, בו העבר לא נוגע אליו כלל וגם ההווה, כפועל יוצא, לא כל כך ברור. חוסר היכולת של הנוער (וגם רבים מהמבוגרים) בישראל להסתכל על הזמן שאנחנו חיים בו כעל נקודה אחת ברצף ולא כעל ארוע חד-פעמי שלא קשור למה שהיה ולא ישפיע על מה שיהיה מזעזעת אותי. ברגע שאין יכולת להשוות למה שכבר קרה ולהפיק לקחים מההיסטוריה אנחנו דנים עצמנו לצביעות, חוסר יושר, עוורון ושנאה מיותרת. לו רק היינו מעכלים כבר כמה המצב של הפלסטינים דומה למצב שאנחנו היינו בו רק לפני 60 שנה היינו כבר מזמן מגיעים לתוכנית מסודרת לגבי העתיד שלנו. לכן החלטתי שעליי לנסות ולהציג מחדש עובדות שכולנו "ידענו", אבל העדפנו לשכוח. אני מאמין שלאחר הפוסט</div>Sat, 14 Apr 2007 18:25:00 +0200JosefWaysman@yahoo.com (Josef)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=368936&blogcode=6275847http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=368936&blog=6275847http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=368936&blogcode=6213954<div align="right" dir="rtl">רבים התרעמו השבוע כיצד אפשרי שבריטניה משחררת את חמישה-עשר שבוייה בתוך פחות משבועיים הישר מתוך "לוע האריה" בעוד אנחנו לא מצליחים לשחרר את שלושת שבויינו מחבורות החובבנים האלו כבר חודשים רבים. אז מתוך רצון להרגיע את הרוחות (וגם בגלל שאני ממש אבל ממש אוהב לתקן אנשים אחרים), אני מביא כאן את שתי הסיבות שבגללן שני האירועים, חטיפת שלושה חיילים ישראליים משטחה הריבוני של מדינת ישראל ונפילתם בשבי של חמישה-עשר חיילים בריטים בלב ים, שונים לחלוטין. חשוב לי לציין שאני לא מנסה באמצעות ההשוואה הזאת לרמוז דבר וחצי דבר על צידקתו של צד זה או אחר, אלא פשוט להביא לפניכם את העובדות כפי שהם ע"מ שתוכלו להבין לעומק את המצב.ראשית, בניגוד למנהיגי חיזבאללה וחמאס, נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד אחראי לבטחונה ועתידה של מדינה שלמה. בשונה מארגוני טרור, שמשגשגים על קרקע של כאוס גיאופוליטי, מדינה ריבונית צריכה תמיד לחשוב מספר צעדים קדימה ולראות את התמונה הכוללת. איראן נמצאת כרגע במצב מאד רגיש, שלא לומר נפיץ. היכולות הגרעיניות שהאיראנים מפתחים, לדבריהם למטרות אנרגיה אזרחית בלבד, יכולות לעלות להם בבידוד דיפלומט</div>Fri, 06 Apr 2007 22:38:00 +0200JosefWaysman@yahoo.com (Josef)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=368936&blogcode=6213954http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=368936&blog=6213954http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=368936&blogcode=6194078<div align="right" dir="rtl"> קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל ביקרה בארץ בשבוע שעבר. כמובן שעשו לה את ה-"סיבוב" השגרתי ב-"יד ושם". היא חזרה ואמרה ש-"גרמניה והאיחוד האירופי מחויבים לכך שאנשים בישראל יחיו בשלום". בהמשך היא פגשה את אבו מאזן ודנה איתו עמוקות על נושא השבויים הישראלים בלבד, ולדברי הפלסטינים התעלמה לחלוטין מהבעיות הנוספות שהם ניסו להעלות. רק לי זה גורם בחילה? צביעות, בעיקר בין בני אדם אך גם בין מדינות, היא אחת התכונות האנושיות השנואות עליי. לא כל כך בגלל העניין העקרוני שעצם קיומה בעצם פוגע ביכולת וברצון שלנו להאמין לאנשים אחרים, אלא פשוט בגלל העובדה שהיא לא מחזיקה<span</div>Wed, 04 Apr 2007 10:19:00 +0200JosefWaysman@yahoo.com (Josef)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=368936&blogcode=6194078http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=368936&blog=6194078http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=368936&blogcode=6044741<div align="right" dir="rtl">השבוע הייתי במילואים.קצר ולעניין - שלושה ימים מרוכזים בכל מה שעוד לא הספקתי לשכוח. את הצו למילואים קיבלתי כבר לפני חודשיים (להזכירכם, חמישה חודשים אחרי שהשתחררתי מסדיר). כמו רוב בני האדם שמודיעים להם כי בעוד חודשיים הם ייאלצו להפרד מהחיים הנוחים שלהם לתקופה מסויימת, גם הלב שלי צנח כשפתחתי את המכתב. אבל עשר דקות לאחר מכן החלטתי החלטה אסטרטגית חשובה - אני לא הולך להתחמק מהמילואים האלה. איך אני יכול? רק לפני חצי שנה, עשרות אנשים רגילים כמוני, שהצבא הסדיר מאחוריהם, נהרגו במהלך שירות מילואים. אז איך אני יכול להתלונן על שלושה ימי מילואים? זאת הפכה להיות המשימה שלי לתקופה הקרובה - לא לחשוב על המילואים האלה יותר מדי, וכשאני כבר אהיה שם, לעשות כל מה שמבקשים ממני הכי טוב שאפשר, בשבילי, ולא בשביל אחרים. בהמשך גיליתי שחבר קרוב מתקופת הסדיר גם מזומן למילואים האלו, וכך כל דאגותיי וחששותיי פרחו להם. ידעתי שאם יש לצידי חבר קרוב, שום דבר לא ישבור אותי.ביום שני בבוקר החוויה הטוטאלית שנקראת "שירות צבאי" התרסקה שוב בקול שאון לתוך חיי. כבר בתחנת האוטובוס חיכתה לי חוויה צבאית ברברית שקיוויתי שכבר השארתי מאח</div>Sat, 17 Mar 2007 10:48:00 +0200JosefWaysman@yahoo.com (Josef)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=368936&blogcode=6044741http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=368936&blog=6044741http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=368936&blogcode=5890425<div align="right" dir="rtl">אתמול יצאתי מהעבודה בשש בערב. הגעתי הביתה בשמונה וחצי, כמעט שעתיים יותר מהזמן שלוקח לי בדרך כלל. כביש גהה היה כמו מגרש חנייה גדול שכל המכוניות בו מותנעות. אנשים מתחילים לנוע בחוסר נחת. אין סבלנות לאף אחד. כל מיני "חוצפנים" עוקפים מהשוליים. כולנו היינו שמחים להתקדם אפילו בחמישה קמ"ש, אבל גם זה היה מוגזם. כל הזמן אמרתי לעצמי, "לא נורא, עוד חמש דקות, עוד עשר דקות". חשבתי שאני אגיע הביתה עד שבע ורבע, שבע וחצי מקסימום! אז חשבתי. בכניסה לעיר חשבתי שהמצב ישתפר. כשהבנתי שגם ברחוב הראשי מכוניות עומדות ללא נוע, חשבתי לחתוך לאחד הרחובות המקבילים - דרך יותר ארוכה בדרך כלל, אבל אולי הפעם דווקא משתלם לנסוע כך. התלבטתי, חשבתי, נחבטתי בסוף נשארתי ברחוב הראשי. בלוק אחד לפני הפניה לבית שלי סגרו את הרחוב. היו דיבורים על מטען חבלה. מכוניות נתקעו בצומת, כל אחד מנסה לפלס נתיב בכיוון אחר. בסוף החלטתי לעשות רוורס, כמעט חצי עיר חזרתי. במרכזי הצמתים כבר לא מתייחסים לרמזורים, מי שמצליח להדחף נדחף. לבסוף, אחרי שכבר איבדתי תחושה בישבן מרוב ישיבה והשלפוחית שלי הייתהרגעלפני פיצוץ, הגעתי למחוז חפצי.</div>Wed, 21 Feb 2007 08:57:00 +0200JosefWaysman@yahoo.com (Josef)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=368936&blogcode=5890425http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=368936&blog=5890425