http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=366810heCopyright 2026 שישליקית שכזו. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=366810http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=366810&blogcode=13665430<div align="right" dir="rtl">את יודעת כל כך משגעת לפני שאת בורחת בואי בלי פחד קחי אותי ככה אני מדליקה את הדוד ומתיישבת מטונפת על המיטה שלי, עד כמה שאפשר להיות מטונפים ממחשבות. מדמיינת מים שמתחממים ואנשים, אנשים שנתנו לי ללכת. הדבר היחיד שקשה יותר מאנשים שהלכו ממך, הם אנשים שנתנו לך ללכת. שהבינו והפנימו- מהיום- החיים שלי יהיו בלעדיה. והמחשבה הזו לא בערה בהם מספיק בשביל להחזיק לי את היד (רק בקצות האצבעות) כשאני מסובבת את הגב, או להסתכל לי עמוק בעיניים כשנפגשים בטעות. אנשים שנתנו לי להתרחק, לא משנה כמה היינו ביחסים קרובים, להתרחק ולהתרחק עד שנעשיתי נקודה קטנה באופק של העבר. אנשים שתהו לרגע ואז החליטו, "טוב נו". אנשים שהיום הם רק אנשים. לפעמים אני לא מבינה מה שווה כל קשר אנושי שהוא. איך ההורים שלי הצליחו לחיות יחד מעל ל-20 שנה, להוליד ילדים, לשזור כל כך הרבה זכרונות רק שלהם- ולנפץ אותם בבת אחת. איך הצליחו להתחיל את החיים שלהם מחדש, אחרי כל הזמן הזה, להתחיל אותם עם זרים גמורים שהפכו להיות עוצמתיים יותר מכל שהיה להם. כולם מהללים את הזמן על כך שמרפא ומשכיח כאב, אבל זה רק כי החיים הם בוגדניים. מאפשרים לך ל</div>Fri, 08 Feb 2013 20:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (שישליקית שכזו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=366810&blogcode=13665430http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=366810&blog=13665430http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=366810&blogcode=13591575<div align="right" dir="rtl">על איך זה מרגיש לחבק גופה. לגעת ולהזיל דמעות על גבי גוף עם לב שלא פועם, עם דם שלא זורם, עם עור בהיר וכחלחל. לדעת שזה רק מה שזה, גוף. בלי נשמה, בלי רוח חיים, רק מערכת בצורת אדם ששימשה על פני הארץ את מי שאני כל כך אוהבת. ולא סיפרתי לאף אחד איך שהמוות יום אחד מתדפק על דלתך, ואתה מרגיש כל כך חסר אונים, רק תן לי עוד שנייה, להתבונן, לזכור, לומר, תודה. וסיפרתי לאמא שלי שפחות משבוע לפני, ליוויתי אותו לחדר שלו, וממש לפני הדלת נגעתי בו בגב. הוא הסתובב אליי מופתע והתבונן בי מחוייך. כל הדרך הייתי מאחוריו והוא בכלל לא ידע שאני לידו. אחר כך הוא נכנס למיטה ואני כיסיתי את כולו והוא לא הפסיק להודות לי. ואני זוכרת שראיתי אותו כחסר ישע, הגבר האציל הזה, חסר ישע. אני לא רוצה לזכור אותו ככה. וכולם יודעים איזה בן אדם הוא היה. אני רוצה שיחרט אצלי ככה, איך שהייתי הולכת למחשב אחרי ארוחת צהריים והוא היה רודף אחריי עם סוכריות, וכשהייתי עוזבת הוא היה מתעקש לתת לי כסף, ומסתכל עליי דרך החלון כשיצאתי מהבניין. ולא סיפרתי לאף אחד איך זה מרגיש לראות, ואוי, כמה שזה מרגיש נורא, לראות איך מוציאים את</div>Thu, 13 Dec 2012 22:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (שישליקית שכזו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=366810&blogcode=13591575http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=366810&blog=13591575http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=366810&blogcode=13537284<div align="right" dir="rtl">שנה וחצי שלא הייתי פה. ממש לא חשבתי שאי פעם אחזור, אבל אם יש משהו שלמדתי בזמן הזה, זה שאסור לי להיות מופתעת כבר מכלום. אני שמה לב שאני באופן תמידי מחפשת תמורה למי שאני. נדמה שבכל צעד שאני עושה, אני מקווה להסתכל ולראות מישהו בעקב שלי שאומר "וואו, שיר". ואז אני ארגיש שמתגמל להיות אני. כי יש מי שיודע. כי יש מי שמבין. מישהו שהיהמשמעותי לי מאוד אמר שהוא חשב שאני כל כך מדהימה אבל הוא ידע שהוא לא יכול להיות איתי, אז הוארצה שאהיה עם חבר שלו כדי שלפחות מישהו שהוא אוהב יהנה ממני. והרגשתי, זה אולי אחד הדברים הכי יפים שאמרו לי. בסוף שניהם איכזבו אותי. בסוף גיליתי שהם מעולם לא הבינו. אני מבינה. וזה אמור להיות מספיק, זה אמור להיות מתגמל להיות אני גם כשאף אחד אחר לא מבין. אבל זה לא. למה? שישליקית שכזו.</div>Sat, 03 Nov 2012 17:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (שישליקית שכזו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=366810&blogcode=13537284http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=366810&blog=13537284http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=366810&blogcode=12570436<div align="right" dir="rtl"> איך גורמים לדברים להישמע כמו שרוצים שישמעו, ולא כפי שהם נשמעים באמת? הכל מרגיש לא במקום. אני כל הזמן חושבת שאולי אם אעצום עיניים מספיק זמן, כשאפקח אותן אופתע לגלות שכל דבר מונח במקומו הנכון. הבעיה היא, ששום דבר לא אבד. אלו דברים שמאז ומעולם לא הונחו במקום הראוי להם. ובעיקר לי. אני רוצה לשבת על הר גבוה גבוה ולתכנן איך החיים שלי יראו, את הפרטים שמעולם לא ניתנה לי אפשרות לגביהם, ולהיוולד אל תוך החיים האלה. מחשבות ילדותיות. יש לי כל כך הרבה דברים להתעסק בהם, למה אני מתעקשת לנבור במה שלא בשליטתי ולעולם לא יהיה? אני צריכה לחשוב על העבודה, ללמוד למבחני קבלה, להיות מרוצה מהאנשים שסובבים אותי. אבל התחושה היא שאני נגררת לתוך מנהרות ותעלות ואין מוצא; כמה שאנסה לשפר את מה שיש לי... זה עדיין לא יהיה כמו שהייתי רוצה.</div>Mon, 20 Jun 2011 19:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (שישליקית שכזו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=366810&blogcode=12570436http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=366810&blog=12570436http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=366810&blogcode=12441192<div align="right" dir="rtl">הם אלו שלא הייתי מספיק חכמה בשביל להצטער עליהם בזמן.</div>Wed, 20 Apr 2011 18:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (שישליקית שכזו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=366810&blogcode=12441192http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=366810&blog=12441192http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=366810&blogcode=12297086<div align="right" dir="rtl">הייתי עצובה. כנראה שככה מבינים שבאמת מתגעגעים למישהו- ברגעים הכי יפים ומאושרים, שאין בהם שום סיבה לחשוב על משהו אחר- מישהו מרגיש חסר. מה, מה את עוד רוצה, חשבתי. יומיים לפני יום ההולדת עברתי טסט, והכל בבת אחת היה כל כך משמח. אבל. לא השמחה שלי, של שיר. שמחה נטולת אנרגיות. זאת התקופה האחרונה שהייתה ממש סוחטת, תירצתי. לא רציתי לומר, אפילו לא לעצמי- זה כי הוא לא חלק מכל זה. כי אני בת 18 ונוהגת וזה עדיין לא משנה. זה עדיין לא משנה. לפעמים אני ממש חסרת אונים בכל מה שקשור ברגשות. באחת השיחות אמרתי לו שאני פוחדת מאינטימיות כי אני לא רוצה לאבד את עצמי בתוך זה ומפחיד אותי שלא תהיה לי שליטה על הרגשות שלי. למה שזה יקרה? הוא שאל. עכשיו זה כמעט ומרגיש אירוני. כך או אחרת, יש בחיים שלי הרים של דברים טובים ואנשים שאוהבים אותי. אני רק צריכה ללמוד להיאחז במה שיש לי במקום במה שאין. לחיי אנרגיות מחודשות! 18 זה לא כ-ז-ה זקן!</div>Sun, 30 Jan 2011 21:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (שישליקית שכזו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=366810&blogcode=12297086http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=366810&blog=12297086http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=366810&blogcode=12291839<div align="right" dir="rtl">לפנישש עשרה שנים. </div>Fri, 28 Jan 2011 01:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (שישליקית שכזו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=366810&blogcode=12291839http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=366810&blog=12291839http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=366810&blogcode=12245723<div align="right" dir="rtl">אני זורעת זרעים פיצפונים, ממש בלתי מורגשים, ליום שבו-, טוב, ליום שבו אראה כיצד נהפכו לגדולים כמעט כמוני. אבל בנתיים אני מפנטזת על איך אני עוזבת. קמה מהכרית בניחוח סיגריות שלי (הלילות נהיו מלוכלכים) בשעות שכולם ישנים (אני שונאת אותן) ונוסעת רחוק-רחוק. בדרך לרחוק-רחוק אני לא חושבת על כלום, אפילו לא על זה שאני לא חושבת, אני פשוט מרגישה את הגוף שלי, כנראה בפעם הראשונה (הוא אמר שאפשר להרגיש את זה רק ביחד). שם, אני אף פעם לא ישנה ואף פעם לא ערה, ובמה שאמור להיות בוקר אני אוכלת גלידה ושותה יין. אין לי סיבה לבכות וגם לא לצחוק, אבל משום מה אלו הדברים היחידים שאני עושה. לכרית שלי יש ריח של מרכך שיער, ועכשיו אני כבר לא חושבת איזה כיף לבחורות שלשיער שלהן תמיד יש ריח כאילו הרגע יצאו מהמקלחת. אבל מה שהכי כיף לי שם, בנקודה שלא נמצאת על הגלובוס, הוא שאין לי זיכרון מאף אחד. מבחינתי, אני הוא כל עולמי, ואני לא מודעת לכך שיש חיים אחרים (שפעם כל כך התעקשתי לקחת חלק בהם). בתוכי, בתוך אלפי סוגריים אני שואלת איך אני מסוגלת לזרוע זרעים מבלי שאני בטוחה שארצה להיות פה כשינבטו. איך אני מסוגלת להסתכל לאנשים</div>Sun, 02 Jan 2011 01:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (שישליקית שכזו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=366810&blogcode=12245723http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=366810&blog=12245723http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=366810&blogcode=12213039<div align="right" dir="rtl">תפשיט אותי מעל עורי המת תנשים אותי בזרועותייך בחמימות, בלהט שלא אצטרך לחשוב להרגיש את המגע הפשוט שלא מותיר מקום לכאב אני כבר לא כותבת יותר בכלל. זה חסר לי, אני חושבת. מוזר איך אני יכולה להיות כל כולי שלי, או כל כולי של מישהו אחר, אבל לא שניהם בבת אחת. אנירוצה לדעת שיום אחד דברים יראו אחרת. לפחות אני כותבת, אז כנראה שהחלטתי להיות שוב רק של עצמי.</div>Tue, 14 Dec 2010 23:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (שישליקית שכזו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=366810&blogcode=12213039http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=366810&blog=12213039http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=366810&blogcode=12092162<div align="right" dir="rtl">אני אוהבת את התקופה הזאת, כשמזג האוויר מבולבל; ביום חמים ובערב יש ריח של גשם באוויר. אנחנו מתואמים, הסתיו ואני- שנינו מבולבלים ובעיצומה של שלכת. מצחיק, איך אני, ה-control freak, שחייבת לדעת בכל רגע נתון מה היא מרגישה ומה היא עומדת לעשות, דווקא אוהבת את זה. אני לא מרגישה שאני נמצאת בחושך, אדרבה, אני נמצאת במקום מואר וברור מזה חודשים, אבל אני פשוט לא יודעת איפה אני נמצאת. במיוחד עם מישהו שאני לא בטוחה מה אנחנו ואיך אנחנו רוצים להתקדם, אבל אני מדברת בלשון "אנחנו", וזה כשלעצמו גורם לי לקום בבוקר עם חיוך. אני גם מתה על סופי שבוע, על שבועות עמוסים, על כל מי שמקיף אותי, על הכל בעצם! מן אהבה עצומה כזאת כלפיי הכל, ואפילו נדמה שגם הדברים הרעים ביותר ראויים שיאהבו אותם. </div>Sat, 09 Oct 2010 20:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (שישליקית שכזו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=366810&blogcode=12092162http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=366810&blog=12092162