http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=365213heCopyright 2026 Calcifer. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=365213http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=365213&blogcode=14993375<div align="right" dir="rtl">כשאלמוג שבר לי את הלב אמא שלי יצרה קמפיין למציאת לב חדש. הייתי מחוברת למכונת לב-ריאה במחלקת הקרדיולוגיה בתל השומר, ערה ומודעת לכל המתרחש סביבי. לא רציתי את הקמפיין, היה לי בסדר גם בלי לב, אבל אמא שלי לא הקשיבה. היא חיפשה במשך חודשים, "לב יד שנייה לרחלי" הפך להיות במפר-סטיקר נפוץ יותר מאבא פגום. כל המדינה נתרמה למאבק עד שאחרי ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים סוף סוף הגיעה ההתאמה והיא אמרה לי צוהלת "רחלי, הצלחנו". רציתי להגיד לה שאני לא רוצה, שככה לא כואב לי, שככה אני לא בוכה והכל בסדר, אבל כל הצינורות שהיו מחוברים אליי לא איפשרו לי להוציא הגה. הספקתי להתרגל למוזיקת המעליות שליוותה את החדר כבר חודשיים, כשאמא שלי טענה בפני הרופאים שאני צריכה איזשהו גירוי חיצוני כדי שלא יתנוון לי המוח. אני, כמובן, לא רציתי, אבל היא אמרה לכולם שקראה מאמרים ומחקרים ואם מוזיקה עוזרת לעוברים בבטן, היא חייבת לעזור גם לי. אני, מבחינתי, הייתי בסדר. כל יום הסתכלתי על כל אחד שעבר במסדרון, שמעתי את הרופאים מדברים עליי בגוף שלישי כאילו אני לא שם וחשבתי על אלמוג כי לא הייתה לי יותר מדי תעסוקה. היא הייתה זורקת את הש</div>Mon, 24 Jun 2019 14:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (Calcifer)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=365213&blogcode=14993375http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=365213&blog=14993375http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=365213&blogcode=14990770<div align="right" dir="rtl">השעון המעורר מצלצל. אני כבר לא יכול לסבול את השיר הזה אבל היא טוענת שלא תקום עם אף שיר אחר אז ויתרתי על התענוג שבלקום לצלילי שיר שונה מוורק של ריהאנה, שבאמת לא מתאים לאף סיטואציה של בוקר. היא מכבה אותו מהר וקמה, מלטפת אותי קלות לפני שהיא יוצאת מהחדר. אני ממשיך לשכב, לא פוקח את העיניים. "תקום כבר," היא צועקת מהמטבח - אני יכול לשמוע אותה מערבבת את הסוכר בקפה, אבל אני לא רוצה. כבר שבועיים שאני לא רוצה. היא לא יודעת כי אני מנסה שהכל יהיה רגיל, שנדבר ונצחק ונהנה אבל אני לא פה, לא איתה, ואני לא יכול להביא את עצמי להיפרד ממנה. "תקום כבר טמבל," הוא נכנסת לחדר וקופצת על המיטה, מחייכת אליי. אני מחייך אליה ועוצם שוב את העיניים. "אני לא חושב שאלך היום לעבודה". היא שותקת לרגע. "אתה באמת לא נראה ממש טוב". היא מביאה לי נשיקה ויוצאת החדר. היא מרשרשת במפתחות שלה כשהיא פותחת את דלת הכניסה ואני שומע את המנעול מסתובב מעברה השני של הדלת כשהיא נועלת אחריה. אני קם ומסתכל במראה וסך הכל אני נראה בסדר. אני סתם לא רוצה להיות בסדר איתה. הכרנו בדרך לעבודה כשאיחרתי את הרכבת שלי ועליתי על הרכבת שבאה אחריה. היא</div>Sat, 27 Apr 2019 13:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (Calcifer)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=365213&blogcode=14990770http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=365213&blog=14990770http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=365213&blogcode=14950318<div align="right" dir="rtl">יעלי יושבת לידי על המיטה המתקפלת והטלפון שלי לא מפסיק לצלצל. היא מסתכלת על הטלפון, 14:33, ומיד אחר כך עליי במבט מתוסכל ואני מבטיח לה שעוד 5 דק' ונצא ישר, לא נתעכב יותר בשום מקום. יש דפיקה בדלת והיא קמה, אבל אני מקדים אותה והיא מתיישבת חזרה, ממשיכה להביט בי באותה הדרך. המנקה מחייכת ומנסה לרמוז לנו ללכת כי כבר שעתיים שהיא מנסה לנקות, ואני אומר לה שיש גם ככה שלט לא להפריע על הדלת אבל בכל מקרה נצא בעוד כמה דקות. היא מגלגלת עיניים - חושבת שאני לא רואה - והולכת לדפוק על הדלת של החדר ממולינו. יעל קמה, לוקחת את הטלפון שלי ומושיטה לי. 17 הודעות ו-4 שיחות שלא נענו. 14:38. אני מכניס אותו לכיס ויעל יוצאת החוצה מבלי לחכות לי שאנעל נעליים. אני רץ אחריה בגרביים ונעליים לא קשורות, ספק מקפץ-ספק מדדה, מנסה שלא למעוד מהשרוכים המשתלשלים. כבר כמה ימים שיעל לא מדברת איתי, בערך מאז שהתחלתי לקחת את הכדורים שהרופאה המליצה עליהם. ידעתי שהיא לא בעד הרעיון כי הם חזקים ויש תופעות לוואי אבל אני צריך לישון בלילה, ניסיתי להסביר לה, אני חייב לישון קצת. "אני רק רוצה שתדבר איתי מדי פעם, זאת לא בקשה גדולה," ואני אמרתי</div>Mon, 30 Apr 2018 21:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (Calcifer)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=365213&blogcode=14950318http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=365213&blog=14950318http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=365213&blogcode=14934723<div align="right" dir="rtl">הבלוג מחר בן 11 וזאת אמנם לא מתנת היומולדת הכי נחמדה שביכולתי לתת לו אבל נראה לי שזאת אחלה סגירת מעגל, בין אם אנחנו (הבלוג ואני) מוכנים אליה ובין אם לא. תודה לכולכם, לאלה שקראו ולאלה שסתם נכנסו בטעות, לאלה שכבר הספיקו להכיר אותי וגם לאלה שעדיין לא; הלב שלי נמצא פה איפשהו בין המילים. תמיד הרגשתי פה בבית (נו, לפחות רוב הזמן) מי יודע, אולי מתישהו יהיו לי עוד מילים יפות ואחזור לכתוב, ועד אז אמן נחייך כולנו עריכה קטנה ובאמת אחרונה: סתם כי במקום ללמוד החלטתי לעבור על כל הגיבוי של הבלוג (שהיה כמעט 400 עמודים, כולל תגובות וטיוטות שכנראה כבר לא אפרסם אף פעם) וראיתי את התגובה הראשונה של קלמוס - אי שם ב2012, שהיה אחד מאותם אנשים שממש חיכיתי לקרוא את התגובה שלהם על מה שכתבתי. וזהו, בעצם. הרגשתי צורך להודות עוד פעם אחת. בינתיים, גם פתחתי את זה. כרגע לא שם, אבל שיהיה, ליתר ביטחון.</div>Sun, 10 Dec 2017 22:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (Calcifer)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=365213&blogcode=14934723http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=365213&blog=14934723http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=365213&blogcode=14877700<div align="right" dir="rtl">פעם, מתישהו, מישהו אהב אותי. אהבתי אותו, אבל אהבתי יותר את העובדה שהוא אהב אותי כל-כך חזק. הכרנו בפרו, באיזה כפר קטן שלא היה בו אינטרנט ובאמת יצא לי לדבר עם אנשים. הוא נכנס להוסטל שגרתי בו באותו השבוע, לבוש בשרוואל ועטוף בהילה שגרמה לו להיראות שונה מכל אחד אחר שהיה בלובי. הוא התיישב לידי אחרי שניגש לקבלה והושיט לי כוס קפה שחור, שעד עכשיו אני לא לגמרי בטוחה מאיפה השיג. "אני עומר," ואני סתם חייכתי ולא אמרתי שום דבר, מוקסמת לחלוטין מהפשטות שלו. הוא החל לספר לי עצמו, מצחיק אותי מבלי להתכוון אפילו, מבלי להתאמץ, ולפני ששמנו לב השעה הייתה 4:28 והיינו צריכים לצאת בעוד שעתיים וחצי לטרק של שלושה ימים. טיילנו ביחד במשך שלושה חודשים וארבע-עשרה ימים בדיוק, מבלי לתכנן שום דבר מראש. בכל ערב היה מכין לי קפה, כאילו בהפתעה, והלב שלי היה מחסיר פעימה כל פעם מחדש. באחד מהימים, כשירד גשם והיה קר ממה שחשבנו שיהיה, החלטנו להישאר בחדר ולא לעשות יותר מדי. הוא סיפר לי שבצבא היה לוחם. היה להם מבצע ש"אני לא זוכר אפילו איך קראו לו, אבל זה היה צריך להיות משהו חשוב ולא מסובך", ואיך לגמרי מבלי לשים ח</div>Thu, 02 Mar 2017 23:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (Calcifer)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=365213&blogcode=14877700http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=365213&blog=14877700http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=365213&blogcode=14732374<div align="right" dir="rtl">בעייני ז'אן פול כל הסיטואציה נראתה מוזרה מדי בשביל להיות אמיתית. הוא הרגע מת, הוא יכל להישבע, אבל משום מה הוא עדיין חי. הוא שכב על המדרכה בעוד יד אחת גלשה לשולי הכביש, מדמם וכואב וחי, ממש ממש חי. הוא רצה לדבר אבל המילים לא יצאו לו מהפה, ומסביב הייתה המולה כל-כך רבה שאף אחד לא שם לב שהוא מנסה לדבר מלכתחילה. המזוודה הצהובה שלו לא הייתה באף אחת משתי ידיו (שעכשיו חזר להרגיש אותן שוב) ואחרי שניסה להרים את ראשו ונכשל, הוא פשוט שכב וניסה למצוא את המזוודה בעזרת העיניים (שעדיין ראו מטושטש) גם אם זה יהיה הדבר האחרון שיעשה. "אני מאחר לעבודה!" הוא צעק וירד במדרגות, מדלג על כל מדרגה שנייה כדי לחסוך שניות יקרות. אישתו של ז'אן פול חייכה אליו, הושיטה לו את המזוודה הצהובה שלו ופתחה את דלת הכניסה לרווחה. הוא נישק אותה בלחי, חטף את המזוודה ורץ במורד שביל הגישה לעבר המכונית. הוא מעולם לא התעורר מאוחר - אלא אם כן היה חולה. ולא חולה-"חולה", כזה שמתעטש וחושב שהוא עומד למות, אלא חולה-חולה, כזה שגם עם 40מעלות חום ילך לעבודה (או לפחות ינסה להגיע לעבודה). הוא היה דייקן, מסודר להפליא ו... דייקן. השעון המעורר</div>Wed, 16 Mar 2016 20:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (Calcifer)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=365213&blogcode=14732374http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=365213&blog=14732374http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=365213&blogcode=14303385<div align="right" dir="rtl">לפני שאבא שלי הלך לעולמו, הוא אמר לי תמיד להסתכל מסביב, לראות דברים שאנשים אחרים לא שמים לב אליהם. "אתה יודע, אלונצ'ו, הדברים הפים באמת לא מחפשים תשומת לב, תזכור את זה תמיד," ואני זכרתי. כשהוא נפטר הייתי בן 8. אחותי הגדולה באה לכיתה שלי והוציאה אותי באמצע השיעור, מתנצלת בפני המורה ומזרזרת אותי. "לונצ'י, אתה זוכר שאבא היה חולה?" היא שאלה אותי בדרך לאוטו, "אז הגוף שלו נכב-" "אבא מת?" והיא הנהנה בשקט וחיבקה אותי חזק. ראיתי אותה על האופנוע, כשעוד כמעט לא היה אף אחד על הכביש בגלל שהיה מוקדם כל-כך. היא לבשה חולצה לבנה שנראתה כאילו היא גדולה עליה במידה או שתיים, אבל הרוח הצמידה אותה לגב שלה וממש איפה שהשכמות ראיתי כנפיים. הן לא היו גדולות כמו שחשבתי פעם, כמו בכל תחפושות המלאכים שיש בפורים. הן היו קטנות יחסית ואני מניח שאם הייתה פורשת את ידיה ואת הכנפיים יחד איתן, הן לא היו מגיעות אפילו עד אחרי המרפק שלה, ונראו מגרדות נורא למרות שבקושי הצלחתי לראות אותן מלכתחילה. באחד הרמזורים בדרך היא הסתובבה - רק לרגע - כנראה כדי לסדר משהו באופנוע, וראיתי את העיניים שלה, שהיו כל-כך צלולות שלא יכולתי אלא</div>Sun, 29 Mar 2015 10:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (Calcifer)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=365213&blogcode=14303385http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=365213&blog=14303385http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=365213&blogcode=14168753<div align="right" dir="rtl">כשאחי נהרג הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל, כאילו כולם קמו לפתע לתחייה. אנשים שלא דיברתי איתם שנים; חברות מהטירונות, אנשים שהחלפתי איתם - במקרה הטוב - מילה ביסודי, ילדים שהיו כמה שכבות מתחתיי והחליטו שזה מגניב להוסיף חיילים לפייסבוק, כולם השתתפו בצערי, ואני בכלל לא רציתי שיקחו לי את הצער. כי הוא שלי, על אחי הגדול. על אורן שלי, שהיה בגולני. על אורן שלי, שהיה קצין למרות שאמרתי לו ששום דבר טוב לא קורה לקצינים. על אורן שלי, הקטן שלי, שהוא בכלל גדול ממני בארבע שנים ויום בדיוק. אספתי את אמא מהעבודה ונסענו ישירות לבית החולים אחרי שהודיעו לנו שהוא נפצע. אמא בכתה קצת ואני שתקתי הרבה והבאתי לה טישויים שקניתי רגע לפני, כי ידעתי שהיא תתחיל לבכות. ראיתי אותו שוכב שם לגמרי לבד עם המון אנשים זרים מסביבו שבאמת ניסו לעזור אבל לא הצליחו. אתה היית לבד, ואני רק רציתי ללכת אליך, לעמוד לידך ולהגיד לך שתתעורר כי אתה אחי הגדול, כי אתה אורן שכל החברות שלי מאוהבות בו, כי אמא לא מפסיקה לבכות וכי כמעט נגמרו כל הטישויים שקניתי כמה רגעים לפני. הייתי חייבת ללכת אלייך ולא יכולתי, כי הם לא נתנו לי, הרופאים. הם החזיקו א</div>Sun, 27 Jul 2014 14:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (Calcifer)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=365213&blogcode=14168753http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=365213&blog=14168753http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=365213&blogcode=14145352<div align="right" dir="rtl">אלון מקרקר מסביבי, מוודא שלא שכחתי כלום ושלקחתי את כל מה שהוא ביקש. "מברשת שיניים?" אני מהנהנת. "ספר?" עוד הנהון. "טוב, אני חושב שזהו," ואני מחייכת אליו ולוקחת במהירות את המזוודה למסדרון, בטוחה שבעוד רגע הוא יזכר בעוד משהו ונתעכב עוד כמה דקות, אבל זה לא קורה. הוא חוטף לי את המזוודה מהידיים (מציין כבדרך אגב שאם הוא היה גנב הייתי מאבדת את כל הדברים היפים שלי) וממהר לדלת, מזרז אותי ונועל אחריי. הנסיעה לשדה התעופה ארוכה יותר ממה שזכרתי והרבה יותר חשוכה מבדרך כלל, כאילו מצאנו את השעה שבה החושך מוחלט, בולע לתוכו את האור מפנסי הרחוב ויחד איתו גם את הרעש שמסביב. "אלון?" "מה?" "השירים מרדימים אותי". הוא שתק לרגע. "את יודעת, תמיד עניין אותי להשתמש במסכות החמצן האלה במטוס," ואני באמת יודעת. "גם מעניינת אותך ההרגשה כשכריות האוויר נפתחות וההרגשה כשהמצנח לא נפתח, אלון," הוא צוחק ואומר ביחד איתי "אתה חייב להתחיל להתעניין בדברים אחרים". בשדה התעופה הוא לא מתעכב לרגע, כאילו מכיר את המקום יותר טוב מאת הבית שלנו. הדיילת מבקשת את הדרכונים אבל הוא מקדים אותה בשנייה, מושיט לה את שניהם. "שניים, ליד הח</div>Tue, 24 Jun 2014 22:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (Calcifer)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=365213&blogcode=14145352http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=365213&blog=14145352http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=365213&blogcode=14134617<div align="right" dir="rtl">הוא ישב מולי. לבוש כהרגלו בחליפה שנתפרה עבורו במיוחד, אומר מילים יפות שמאחוריהן יש קצת משמעות והרבה כלום. הוא אמנם קיים את ההבטחות שלו כמעט תמיד, קטנות ככל שיהיו, אבל מעולם לא התכוון אליהן, תמיד זרק אותן לאוויר כאילו היו לא יותר מעלי שלכת. ואני רציתי להיות כמוהו. לדבר כמוהו, במעין זרם מילים שיוצרות משפט מנוסח בצורה כל-כך יפה שגם אם הייתי יושבת עליו שנה לא הייתי מצליחה להתאים לו מילים טובות יותר; להתלבש כמוהו, עם חליפות מחוייטות שלא היו מביישות אפילו את קוקו שאנל ושמלות אלגנטיות שלא היו מביישות את ויקטוריה בקהאם; להיראות כמוהו, שלמרות האסוציאציה שבדבר, אפילועם זיפים או זקן תמיד היה נראה הגבר הכי מטופח בעולם כולו. הייתי בטוחה שפיות הולכות אחריו ומנגבות את עגלי הזיעה שנוטפים לו מקו השיער (השופע, חייבת לציין) כדי שחס וחלילה אף אחד לא ישים לב. הוא סיים לדבר וקטע את חוט המחשבה שלי. "את איתי?" ואני מהרתי להנהן, שלא יבין שבהיתי בו כל הזמן הזה. "אני מבטיח לך שאני אהיה איתך עד הסוף, עד שתחליטי ללכת," ובתוך תוכי ידעתי שהוא משקר, אבל הוא היה כל-כך יפה, אפילו יותר מהמילים שלו, שכל מה שרציתי היה להא</div>Tue, 10 Jun 2014 19:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (Calcifer)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=365213&blogcode=14134617http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=365213&blog=14134617