http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=353681''אפילו מסע של אלף קילומטרים מתחיל בצעד אחד..''heCopyright 2026 &#9829; rit. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=353681http://img19.imageshack.us/img19/1474/84169371pu2.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=353681&blogcode=12088125<div align="right" dir="rtl">מסיבות מפוארות ומושחטות, מלאות יין קוניאק ובמבחר אלכוהול אחר, אוכל מפואר כמו קוויאר ופירות מובחרים. מלצרים סנובים עם אף בשמיים אשר מתאימים לאווירה. האנשים הסובבים את השולחן, היו ממעמדות שונים כאשר התשוקה ואהבה לחגיגה היו המשותפים בניהם. הכירו אחד את השני בכל מיני מסיבות שנראו אותו דבר. אך סיקרנו את הילדכל פעם מחדש. נשים לא יפות אך מטפחות, גברים עשירים בעלי כרסים, גברים דקי גזרה המאופקים כלפי חוץ, ומחכים לשחרר את החיה שבהם. צדפות, תותים ועוד פירות הגורמים לתשוקה, סגריות, אלכוהול, בשר בשפע, צמחים- כאשר לוחשים בשקט על אוזן המלצר, שמושפע מהאדים של חדר האורחים. </div>Thu, 07 Oct 2010 23:33:00 +0200rubinat@walla.com (&#9829; rit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=353681&blogcode=12088125http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=353681&blog=12088125http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=353681&blogcode=11909470<div align="right" dir="rtl">עומדת מחכה בכניסה לבניין 4 קומות ישן ומתפורר, מחכה בצפייה, לא יכולה להפסיק להביט במדרגות, ובו זמנית מנסה להראות נינוחה. הוא אמר שירד עוד שתי דקות כי כרגע יצא מהמקלחת, לא זעף כשאמרתי לו ששחכתי איפה הוא גר, אולי אפילו טעיתי בבנין.. הוא ירד בטבעיות מהמדרגות וחייך כשמבטינו נפגשו. מכנסי דגמ''ח וגופייה לבנה, קפקפי אצבע שגרמו לו להראות שאנטי בטירוף. הוא ניגש אליי, כרך סביב ידו סביב מותני ונשק בעדינות על לחיי, שערו היה רטוב ומריח ריח שמפו. כשבאתי להגיב למגעו ולריחו, הוא התנדף ברוח, ממש כמו קבוצת עלים שעפים ברוח. הבטתי בשתיקה באוויר הריק, שכרגע הרשה לי לדמיין בשבילי משהוא. באותו רגע ירד אמיר במדרגות עם כפכפי אצבע ודגמ''ח, ונתן לי את הכופסא שהבטיח לי מזמן. ''עוד כמה ימים וזה היה מוצא עצמו בזבל, יש לך מזל'' חייך בחביבות, כשנתן לי את הכופסא מלאת דיסקים ישנים. אמיר והוריו עברו דירה, ועשו סדר יסודי, בו נאספו המון דיסקים , שאני מצאתי אותם שימושיים. 'תודה'' אמרתי, קצת מאוכזבת מהמחשבה, שהתנדפה לה ברוח. ''תהני'' אמר והסתובב על עקביו. נשמתי בכבדות, בידי החזקתי אוצרות. המשכתי בדרכי, כשאני חושב</div>Mon, 12 Jul 2010 18:51:00 +0200rubinat@walla.com (&#9829; rit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=353681&blogcode=11909470http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=353681&blog=11909470http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=353681&blogcode=11844188<div align="right" dir="rtl"> ''הפכים נמשכים'' אוהו, נמשכים. אמנם אני בחורה שאלוהים לא התקמצן לה במשא הנשי, אני אף פעם לא יכולה שלא לצפות במחשופים האדירים שלה. בעיניים שלה. כאשר היא מחייכת אני נמסה. כל נגיעה קטנה מעוררת בי צמרמורת ''את יודעת..'' פתחה במילים לאחר שתיקה קצרה שלנו, ''אני אוהבת אותך'' אמרה פתאום כאילו החל לרתוח קומקום, לאט לאט, מבעבע, מבעבע.. לא מצמצתי, זה הכעיס אותי, היא לא ידעה את המשמעות של זה. ''לא את לא'' אמרתי ביובש. חיוכה גבר '' ברור שכן'' התקרבה ונשקה בקול על לחיי. ''את מדהימה'' ''לא... זה, זהלא אהבה'' אמרתי, וצמררתי את עצמי. </div>Fri, 11 Jun 2010 21:01:00 +0200rubinat@walla.com (&#9829; rit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=353681&blogcode=11844188http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=353681&blog=11844188http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=353681&blogcode=11838526<div align="right" dir="rtl">נכנסת לדירה הקטנטנה, אך מעוצבת בטוב טעם. נכנסת אישה בעלת קומה גבוהה, מעיל ארוך מסתיים איפה שמסתיימות מגפיים כבדות מעור. מסירהבעייפות את הכובע השחור עם השוליים הגדולים מראשה. על ראשה תספורת כמעט קצוצה בצבע בלונד אפרוחי-קהה. הפנים רזות- שחוקות. ומשהוא כמעין ''חורים במקום עיניים'' העיניים ממצמצות בעייפות. מתחת למעטה הכבד הזה, לא ברור מי נמצא. כלפי חוץ היא נראת דראג.דמות גבוהה עם גוף חסון, לבושה כאישה שמנסה להסתיר משהוא. הפנים תמיד בצל. באותה דירה קטנה, שנמצאת בבניין כה ישן שהמעלית נמצאת בתוך כלוב עם שער במקום דלת. תמיד באותה מעלית, כאשר היא נמצאת בה, ישנה הרגשה צפופה. כאשר יש נוסע והיא נכנסת עם גוו זקוף, הנוסע מתכווץ כדי לתת לה מקום,שפיזית לא זקוקה לו. תמיד עם ראש מורם, לא אף בשמיים, אך בעלת בטחון. תמיד תחייך חיוך מסתורי חושף שיניים לבנות- למרות ששנים היא מעשנת עם פילטר שתואם את צפורניה הוורודות . תמיד תעזור לשכנה הזקנה לשאת את המצרכים, ואילולא היה הצורך,היית נושאת את אותה שכנה בידיה. את הכח יש בה. תמיד תשאל נוסע לא מוכר, אם הוא חדש בבניין או מבקר. והנוסעים תמיד יענו ב</div>Tue, 08 Jun 2010 23:22:00 +0200rubinat@walla.com (&#9829; rit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=353681&blogcode=11838526http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=353681&blog=11838526http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=353681&blogcode=11804553<div align="right" dir="rtl">נכנסתי לדירה הקטנטנה של דודה שלי, בעיר לא שלי. הדירה ממש צפופה, קלאסית, מעמד כבד למטריות צמוד לדלת כניסה, מעמד למעילים וכובעים. הרצפה מכוסה שטיח אפור,שעושה נעים ללכת עליו בחורף. המסדרון כל כך צר,שישר עם הכניסה לדירה נשענים על הקיר ומורידים נעליים שמסוליותיהם מתקלף ונופלבוץ. הדירה קטנה וצרה, לא בצורה רעה, בצורה חמימה ונעימה-לחורף. מה שהפתיע אותיבדירה של דודתי,למרות שאותה אנימוצאת מקסימה ומסקרנת, שהכל יש, מטבחון, עם שולחן עץ קטן ולא רציני. הסלון יחסית מרווח, עם ארונות רוסיים כבדים. שני חדרים קטנטנים בהם אין מקום לארון אפילו, מחסן של 2 מטר על שני מטר. מקלחת. הדירה לא צנועה, במובן של פרטיות- כשנכנסים ישר לדירה, נכנסים לערמת בגדים. גם עקב הצפיפות הנעימה-אי אפשר לשמור שם על סדר. גם כשנכנסים, במסדרון הצר במקום קיר ימני יש ארון ענק, בלי דלת. מעלים כבדים תלויים שם, מגירות, מדפים עליהם אי אפשר למצא כלום. שמלות מבדים קהים וכבדים, מעילי זמש ופרווה סינטטית, מכנסיים עבים מגפיים נוקשים, ואי אפשר שלא להתקל במדפים שבארון כשמחפשים משהו, או כמובן לא לסגור מגירה כמו שצריך, כי צריך להחליף את</div>Sun, 23 May 2010 22:55:00 +0200rubinat@walla.com (&#9829; rit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=353681&blogcode=11804553http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=353681&blog=11804553http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=353681&blogcode=11786744<div align="right" dir="rtl">בזמן האחרון אני מרגישה כמו סמרטוט, ימים של חוסר מעשה ימים של חוסר תקשורת חברתית, ימים שלאף אחד לא אכפת ממני. למה מצאתי עבודה? כדי שאני לא אתחרפן מחוסר מעשה. דווקא בשבוע הראשון היית חייבת להדפק לי הרגל(מתיחת גיד) אני יושבת פה יום לפני בגרות באנגלית וומתחרפנת מחוסר מעשה. אין כלום לקרא, אין מה לעשות במחשב ובטלוויזיה. החוסר אחריות שאני מגלה מפתיע את עצמיץ מה אני עושה? מגלה שתאכלס אני לא חשובה לאף אחד. אני בנאדם ממש לא חברתי, או חברותי, שבועות יכולים לעבור בלי שאני אדבר עם משהא מבחוץ- לא משפחה. מה.. מה הפואנטה? רבעק אני מרגישה לבד. ואני פשוט מתחרפנת מרוב חוסר מעשה. נשארתי לבד בסירה, כמו שאירה הודיעה לי. בחום הזה, יהיה נחמד אם אני אשקע, ואתקרר טיפה, שרב בחוץ. זה שאני לבד בסירה מזכיר לי את הספר השישי של הארי פוטר שהוא ודמבלדור הלכו למנהרה ליד הים ובפנים היה נהר שכזה עם גויית שאם היו נוגעים במים הגיוויות שהיו מתערורות, הדרך היחידה לעבור את הנהר היית לעלות על בירת משוטים שהיית שם. אז אני מרגישה בתוך הסירה הזאת, בתוך מנהרה מים עכורים, תקועה באמצע הנהר. לא יודעת למה יש לי אסוטאצ</div>Sun, 16 May 2010 13:05:00 +0200rubinat@walla.com (&#9829; rit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=353681&blogcode=11786744http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=353681&blog=11786744http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=353681&blogcode=11727339<div align="right" dir="rtl">סופרים את הדקות והשניות עד הצפירה. עומדת מכינה את עצמי לצפירה, צליל שבא משום מקום, וגווע לשום מקום. עומדת דום, משלבת אצבעות, סופרת את המרצפות על הרצפה. וזה עולה, צמרמורת בגופי, מתחילה מהרגליים ומטפסת מהר לעבר צווארי ואוזניי. בעור ברווז מאמצת את מחשבותיי על חללי צהל, בעיקר אלה שנהרגו במלחמה האחרונה, בין אם מלחמת לבנון ה2 או עופרת יצוקה. לא מכירה את שמותיהם, אך עומדת דקת דומייה למי, למי שהגן על המולדת שלנו. שיגידו, שיהפכו את המשפט המפורסם אחריו כולם הולכים:'' טוב למות בעד ארצינו'' מי שלא מסכים אומר ''טוב לחיות בעד ארצינו''. אך מה יגידו למשפחות השכולות, שקרוביהם איבדו את חייהם למען החיים שלנו, למען המולדת, למען הגנה ולמען מדינה שלמה. מה יגידו, ''חבל?..'' הצפירה ממשיכה, צורמת באזניים, והגוש הזה, הגוש הזה שעולה בגרון, משיכת אף. מה לי? אי שם בארץ, או בבית לידי, עומדת ילדה בגילי, ובוכה על אחיה שנהרג למענה, למעני, כשאחי שלי אי שם שומר עלינו, ואני, סומכת עליו, שישמור על עצמו. גם היא, אחותו סמכה עליו, איכזב אותה? הגן עליה בגופו. הצפירה גוועת למוות, דממה, כל הארץ נעצרת לדקה אח</div>Sun, 18 Apr 2010 20:42:00 +0200rubinat@walla.com (&#9829; rit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=353681&blogcode=11727339http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=353681&blog=11727339http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=353681&blogcode=11659521<div align="right" dir="rtl"> ''מה אני עושה'' שאלה אותי בעיניים גדולות ומבוהלות, שלושת השוטים ששתתה סיחררו לה את הראש. התלבטתי.. לקחתי את הטלפון מהידיים שלה והשתקתי אותו. הטלפון המשיך לצלצל ללא קול, היא הביטה במסך הטלפון והחזירה אותו לכיס. ''מה אני עושה'' יבבה לי ותלתה בי עיניים גדולות, ''זה לא הוגן כלפיו, לא הוגן להשוות, לא..'' היא נאנחה והשעינה את ראשה על כתפי, הדמעות שלה זלגו על החולצה שלי. שתקתי, הרשתי להצמי לכרוך ידי סביב המותן שלה, היא משכה באפה, גיששה אחר ידי השנייה, מצאתי את ידה לפני שהיא מצאה שלי, שלבנו אצבעות. היאהמשיכה ליבב ולמשוך באף. למרות זאת היה בי החשק לנשק אותה, ורוב הסיכויים שלא היית מתנגדת. רציתי, כל -כך רציתי לנשק, לטעום את הדמעות המלוחות ,אולי לערבב את דמעותיה עם דמעותי שלי. ישבנו ככה, כשהיא שואבת אותי לתוך העצבות שלה, הידקתי אותה אליי,וכך ישבנו ערב. לאחר שתיקה ארוכה היא מלמלה שהיא רוצה הבית, ''את רוצה שאני אסיע אותך'' שאלתי כן, היא הנהנה על הכתף שלי. ''טוב, זזים..'' אמרתי. היא התמתחה, הסיטה את שערה מפניה. במכונית היא נשענה על החלון ועצמה את עינייה,רציתי לומר משהוא, מדי פעם ה</div>Fri, 19 Mar 2010 21:50:00 +0200rubinat@walla.com (&#9829; rit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=353681&blogcode=11659521http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=353681&blog=11659521http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=353681&blogcode=11637718<div align="right" dir="rtl">אומרים שלכל אדם יש סיבה ומקום יש סיבה למה הוא פה, לכל אחד יש תפקיד בעולם הזה. לא חושבים על זה, אבל העולם גדול, אדם אחד פחותף אדם אחד יותר מה זה משנה? כמו שאומרים ''פחות אחד יותר נחמד'' אם היקום לא נותן לך סימן, איך תדע שבאמת יש לך תפקיד בעולם הזה? האם זה תפקיד לבזבז את הכסף של ההורים? לכתוב דברים למגירה? לפחד להעיז? מה התפקיד? מה הטעם לחיות אם לא משנה מה, אתה לא מסופק? כלום לא יספק אותך, כלום.. תמיד אותה מרה. </div>Tue, 09 Mar 2010 15:14:00 +0200rubinat@walla.com (&#9829; rit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=353681&blogcode=11637718http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=353681&blog=11637718http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=353681&blogcode=11612347<div align="right" dir="rtl">החלונות מלאים אדים מהקור שבחוץ, טיפות של גשם בשמשה ומגבים זזים מצד לצד מנגינהרגועהומתאימה לדרך השקטה, הכביש ישר ושחור, אין מנורות, האורות של המכונית בוהקים על הכביש הרטוב. אני חסרת התרגשות, הראש שלי ריק, רק הלב חסר ההגיון,שמתנגד להכנע לאמת, דופק חזק. חניתי וראיתי אותו יוצא מהמחסום של הבסיס. הוא במעיל הכחול הגדול של המדים תחת הגשם החזק של ינואר. הוא התקרב למכונית ודמותו גדלה, הוא פתח את הדלת ורוח נשבה לבפנים, קצת עוררה אותי מנמנום החום שמפזר המזגן. הוא התיישב, התמקם. הבטנו זו בזו, והוא נשען לאחור,חסר מילים. השתיקה שלנו היית יפה ממילים, אמרה כל מה שהפה לא אומר. השתיקה לא היית מביכה, אך היה מתח באוויר, הוא התסובב לו במכונית והעביר בנו צמרמורת. מדי פעם היו עיוותיות שבאו לידיי ביטוי על ידי כך שאחד מאיתנו חשב על להפנות את הראש ולהגיד משהוא, אך שינה את דעתו, אוחשב על ללטף את היד של השני. הנשימות השקטות שלנו וצלילים נעימים מהרדיו ליטפו את המתח המסתובב. הבטנו על העצים שזזים ברוח החורף, על המכוניות שיוצאות ונכנסות לקיבוץ הצמוד לבסיס. השתיקה הזו לא היית הרשונה שלנו, היו לנו שתיקות, שת</div>Thu, 25 Feb 2010 21:23:00 +0200rubinat@walla.com (&#9829; rit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=353681&blogcode=11612347http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=353681&blog=11612347