http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=35061 heCopyright 2026 אריאלה .ר. . All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=35061 http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=35061&blogcode=9188564<div align="right" dir="rtl">כשהייתי קטנה אהבתי לחשוב על הניתוק הקטן, היומיומי, שבין אני של עכשיו לבין אני של עוד כמה שעות. בזמן שגררתי כיסא כבד, כדי לטפס עליו ולכבוש את ארון הממתקים הגבוה, חשבתי לעצמי- אני רוצה לזכור מה חשבתי בדיוק עכשיו, כשאני אעבור כאן לפני ארוחת ערב. זה הרי לגמרי שונה, יעל אחת קטנה של שעות הצהריים, לבד בבית עם רגליים יחפות על מרצפות קרות ישראחרי בית הספר או יעל של שעות הערב שבהן המטבח מתמלא המולה וריח של ביצים מטוגנות ושולחן ערוך לחמישה. לפעמים הצלחתי להזכר ובדרך כלל פשוט שכחתי ונסחפתי אל תוך ההתרחשויות. גם אתמול, במונית שלקחה אותי מרחוב שוקן לועידת הנשיא בבנייני האומה, חשבתי על עצמי של עוד כמה שעות. כשהגענו, זיהו אותנו במהירות בעמדת ההרשמהועברנו אל הבידוק הבטחוני הקפדני מאוד. בדקנו שאין עקבות חומר נפץ על כפות ידינו (שני הצדדים בשתי הידיים!), ווידאו במכונות השיקוף שהתיקים שלנו לא עומדים להתפוצץ, העבירו אותנו בעוד איזו מכונה, ולבסוף כלאו אותנו לרגעים ספורים בתור, עד שכל התוצאות הורו שאנחנו, בסדר אנחנו. זהו, אנחנו בפנים. אוכל ושתיה הן אבני היסוד של כל כנס שמכבד עצמו, ובטח שבכנס הזה. המון</div>Thu, 15 May 2008 10:54:00 +0200yaelpollak@yahoo.com (אריאלה .ר. )http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=35061&blogcode=9188564http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=35061&blog=9188564http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=35061&blogcode=8587652<div align="right" dir="rtl">יש לי כל כך הרבה לכתוב בתקופה האחרונה והעמוסה הזו. בכל פעם שאני חושבת שזהו, אני עושה כבר יותר מדי דברים, באמת, כמה אפשר- נוסף עוד משהו, קטן או גדול, מעניין או שצריך לעשות, ומצטרף לערימה. בין היתר, יש שם- תקופת בחינות, להיות עוזרת מחקר, לעבוד קשה במשרה שהייתה אמורה להיות קלילה, לתחזק כלבה, בית ובנזוג. כמובן שכל פריט נבחר בקפידה, הבחינות הן כמעט האחרונות לתואר הזה, הפסיכולוגית שאני עוזרת לה היא מקור השראה מוצלח מאוד עבורי, העבודה בעיתונות היא (כמעט) כל מה שרציתי לעשות והכלבה והבית ובנהזוג הם שלמות בהתגלמותה מדי יום ביומו (על אף הפגמים, כן, תמיד יש פגמים). מצד שני, שקט. אני הולכת לישון מוקדם מתמיד ומתעוררת מוקדם מאוד. לפני השמש אני יוצאת עם הכלבלבה לטייל ברחובות המושב, כשבעלי כלבים אחרים חולפים על פני הם מנידים בראש ואומרים שלום של מושבניקים שהיו פה מתמיד. אחרי ימים מתישים בעבודה אני שמה דיסק באוטו וצועקת איתו כל הדרך הבייתה בפקקים (ובכל זאת, זו אני, הדיסק אותו אני צועקת הוא הכבש הששה עשר, לא מי יודע מה חתרני). אני קוראת הרבה, מה הרבה- המון, אבל בעיקר ספרות מקצועית שנעה בין פסיכולוגיה</div>Thu, 07 Feb 2008 17:58:00 +0200yaelpollak@yahoo.com (אריאלה .ר. )http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=35061&blogcode=8587652http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=35061&blog=8587652http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=35061&blogcode=6645715<div align="right" dir="rtl">בקואופרטיב האורגני יש חתול אפור שמן, וילד שרודף אחרי צפרדעים לא לו. אישה בשמלה רפויה יושבת על כיסא זעיר, בכיתת גן הילדים בבית הספר (הפרטי? כך נראה) "קהילה" ברחוב ברנר בתל אביב. ערפל דק מבחין בין קינג ג'ורג' המפויח אל המקום בו אנשים מאפשרים לעצמם את החירות להתעסק בסחר הוגן. יש שקים ענקיים של קטניות ואישה קצוצת שיער שמבהירה- אנחנו לא חברים, אנחנו רק קונים ביחד אוכל. פעם בחצי שנה צריך לשבת מאחורי שולחן הילדים, למדוד ולשקול אורז ועדשים כתומות ושעועית, הכל אורגני, כמובן, ולחלק למזמינים. במוצאי שבת מקבלים אל תיבת האימייל את מה שהחקלאי מציע השבוע וביום שלישי מגיעים לאסוף. דיווחים על איכות המזון עצמו, אולי בשלישי הקרוב. (לטליה-) ברגע אקראי נרשמתי לקורס הבחירה בפסיכולוגיה- קבלת החלטות וחשיבה ביקורתית, רק כי השעות הסתדרו לי במערכת ובכלל חשבתי שד"ר עדי שגיא הוא גבר מבוגר. למעשה, היא בחורה, קופצנית, תזזיתית, עם הומור (שמצחיק אותי) ציני של חנונים. השיעור האחרון היה על ריאליזם מול רלטיביזם. ראינו חלקים נבחרים מ"בליפ" ובעיקר, כי פסיכולוגיה, דיברנו על זה. את הרי יודעת, שלמרות כל מה שכבר ע</div>Sun, 03 Jun 2007 10:02:00 +0200yaelpollak@yahoo.com (אריאלה .ר. )http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=35061&blogcode=6645715http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=35061&blog=6645715http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=35061&blogcode=4680965<div align="right" dir="rtl"></div>Mon, 21 Aug 2006 14:10:00 +0200yaelpollak@yahoo.com (אריאלה .ר. )http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=35061&blogcode=4680965http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=35061&blog=4680965http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=35061&blogcode=4383713<div align="right" dir="rtl">אני זוכרת איך מקנדההכל מצטמצם לכדי שורות מעוררות דאגה בוואי נט. ומשם את יכולה רק לתהות מה מבין מבול ההתרחשויות חוצה את גבול היומיומי אל האסון. עכשיו אני לגמרי פה. במערכת זה לילה עמוס במיוחד. תא מאזינים מתמלא בשמות, תא חדשות מתעדכן ללא הרף במסרים חדשים. מישהונמתח לאחור ומכריז משועשע- לפחות קצבמרוצה עכשיו. החיים והמוות כספין תקשורתי. הוויכוח הקבוע בין אלו שאומרים- צריך להכנס בהם חזק לאלו שתוהים מאיפה עוד נותר לנו לצאת כדי לרצות את הצד השני. צעקות, צפצופים ועוד טלפון- שמעת על הבחור מעומר, שהיה במילואים?הכל נעצר כשמישהו מת, כל נשימה נשמעת מיותרת. המגשים העמוסים שהם סוחבים מחדר אוכל, מלאים במילקי וגבינות ולימודנה קרה מעוררים בחילה. הפרצוף החי שלו, רק ככה הכרת אותו, חי, קופץ מהעיניים אל אחורי הראש. שיחות חפוזות בצופים, לשכב על הגב בחולצה גזורה במחנה קיץ, לחתוך שם מלפפונים לסלט. היית יכולה לשכוח אותו, אבל רק לא מזמן הוא התחיל לעבוד בצומת ספרים מה שגרר פגישות כמעט קבועות באחר הצהריים של שבת. השוונו ציונים של פסיכומטרי וגם מולו התעקשתי שירושלים זה מקום מוזר לרצות לחיות בו. (לרצות לחיות, מי היה</div>Thu, 13 Jul 2006 11:48:00 +0200yaelpollak@yahoo.com (אריאלה .ר. )http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=35061&blogcode=4383713http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=35061&blog=4383713http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=35061&blogcode=4040420<div align="right" dir="rtl">מאז שהעלת את הסוגיה, ברגע טרום שינה על המיטה הזוגית בבית התלאביבי, היא הפכה לשיחת היום החודשית שלי. בהתחלה דנתי בעניין ביני לבין עצמי במכתב שמוען אליך ונכתב בלילה שקט במיוחד בדסק. אחר כך התעייצתי עם מוכר הספרים, שהתחתן איתי פעם על במה מול עשרות אנשים ע"י בחורה בכובע סנטה קלאוס. גם הוא מתלבט עכשיו לגבי טיב מערכת היחסים הנוכחית. ניסיתי להבין אם זה חוסר עניין כרוני או שאולי זו רק איזו קלות בלתי נסבלת, שניורוטים נוטים ליחס אותה למגרעה כוללת של הצד השני (מסוג- הוא מוכרח להיות דביל גמור אם הוא רוצה אותי, וככה, בכזו תאווה וקלות). אחר כך שאלתי את זו ששמה מתנוסס ביחד עם שלי על דפי עבודות סוף הסמסטר בפסיכולוגיה, אבל השיחה גלשה לאבא שלה. בסופו של דבר התייעצתי עם הבחורה שאני תופסת ממנה הכי הרבה כמעט בכל נושא, אבל ללא כל ספק בנושאי זוגיות יציבה, אחותי (שתחגוג ביוני הבא עשר שנות נישואים ושלושה ילדים של שלמות). היא הנהנה הרבה וצחקה, ובאותו הזמן לשה בצק ללחם עם גרעיני חמניות, בתנור נאפו מאפינס תירס ובמקרר עוגת גבינה תלת שכבתית. אמרתי לה, אני מבינה איך הזוהר הראשוני מתרגם אל תוך חיי יום היום ומשתנה אבל</div>Sat, 27 May 2006 13:53:00 +0200yaelpollak@yahoo.com (אריאלה .ר. )http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=35061&blogcode=4040420http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=35061&blog=4040420http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=35061&blogcode=3730428<div align="right" dir="rtl"> יש שיר כזה, "כל אחד חייב בסוף למות", ובדיוק לפני כמה ימים ראיתי פרסומת מעוכה בתחתית תחנת האוטובוס לספר "מאה מקומות שחייבים לראות לפני שנמות", וחשבתי שזה שם מעט תמוה לספר, כי למה לא לקרוא לו "מאה מקומות שחייבים לראות בחיים", כאילו האיום הזה, של הסוף הכה ידוע מראש אבלבנסיבות בלתיצפויות, הוא מה שעשוי להקים אנשים מהספה שמול הטלוויזיה. זה רק הגיוני לחשוב על המשמרת שתפסידי בעבודה אם תלכי להלוויה שלה. כשאמא שלי הייתה מאושפזת בתל השומר אני התלבטתי איפה כדאי לי לישון באזור המרכז ואח שלי צעק עלי: "אמא שלך עומדת למות, את מבינה את זה?!". קשה לי לזכור במדויק, אבל אני חושבת שהבנתי את זה. ובכל זאת, באחת הפעמים הבודדות שאפשרו לה לצאת מהבידוד ולנסוע את כל הדרך עד לדרום, פגשתי אותה באיחור כי הצטלמתי כניצבת לסדרה "טירונות". אחרי רגע וחצי של לימודי פסיכולוגיה קל מאוד לתרץ. אפשר להקיא את כל המילים כולן, יאללה, בואי ביחד איתי לפי הסדר: הדחקה, העברה, השלכה- יצא אפילו לפי סדר אלפביתי. גם עכשיו אני חושבת על עצמי של אז ומזדעזעת מקהות הרגש, כבר הייתי צמחונית במשך שנים, וכמה קל לחוס על האווזים והכבדים שלהם וכ</div>Mon, 10 Apr 2006 15:20:00 +0200yaelpollak@yahoo.com (אריאלה .ר. )http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=35061&blogcode=3730428http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=35061&blog=3730428http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=35061&blogcode=3407060<div align="right" dir="rtl">אף אחד לא מגיע אל הבית הנוכחי. בדרך כלל הם בכלל לא שמים לב ולהפגש בחוץ או להפרד במדרגות שלמטה זה ממש הגיוני. אבל פתאום הגיעה אדווה והתחילה לעשות קולות ולהציע הצעות מפתות ("בואי נראה אצלך נולד לרקוד", אפילו שהיא בכלל לא צופה!) ובכל זאת. אז הנה, במיוחד בשבילה, סיור וירטואלי. - ברבי וקן מדגימים זוגיות למופת - זה מה שרואים מהחלון שלי - מי צריך מדפים מאיקאה?! - חברים בתוך הקופסא שהכנת לי! - גינת זן (זה העץ הקטן שקנינו יחד בגשם!) - כן, יש לי פריזר ענק בחדר, וכל החשובים צמודים במגנטים. זהו, בערך. החל בחמישי למרץ אני מתחילה לחפש דירה, מבטיחה לך גנאש וחיבוק בסלון החדש.</div>Sat, 18 Feb 2006 09:34:00 +0200yaelpollak@yahoo.com (אריאלה .ר. )http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=35061&blogcode=3407060http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=35061&blog=3407060http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=35061&blogcode=3328127<div align="right" dir="rtl">פברואר בתל אביב שלי הואעונה שלבחינות. זה לשים קפוצ'ון על חולצה ארוכה, יש עננים וכדאי שיהיה איך לכסות את הראש במקרה שיטפטף, ולרדת מקו חמישים ושש קצת אחרי כיכר רבין, לחצות את הכביש ישר אל תוך הקופי בין. פברואר בתל אביב זה לתפוס את הספה הנוחה ולחבר את המחשב לשקע. לקוות שאין בעיות עם חיבור הוויארלס ולפתוח את הספר הגדול של פסיכולוגיה. לשלוף בנחרצות שני <SPAN lang=HE dir=rtl style="FONT-</div>Sun, 05 Feb 2006 10:30:00 +0200yaelpollak@yahoo.com (אריאלה .ר. )http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=35061&blogcode=3328127http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=35061&blog=3328127http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=35061&blogcode=3281106<div align="right" dir="rtl">הסיטואציות האלו גורמות לי להתגעגע לחבורת הבנות של פעם. מערכות היחסים עם בחורים התנהלו אז בסוג של קיום מקביל. הקיום הממשי היה אסופה של חמש עד שבע בנות שקראו בקול רם שאלות ממדור הייעוץ במעריב לנוער, שהתחלקו במנות נודלס עצומות באפרופו, שהלכו לקנות יחד חזיות ושמרו שאף אחת לא תציץ. כל קראש מינימלי לווה בקריאות התלהבות, כל מילה נותחה לחלקיקייה הפונטים, כל 'כן' או 'לא' נשפטו כבמעמד יום הדין. אני לא יודעת עד כמה באמת אכפת היה לנו מהבחורים עצמם באותם הימים, אבל כל עוד יצא מזה סיפור לחברות הכי טובות, זה היה טוב מספיק. אלו היו סיפורי אהבה קצרים במיוחד, חודש היה פרק זמן ארוך עד בלתי נתפס. הם נמדדו ברגעים קצרים של שיחות טלפון, בהרבה מרווחי שתיקה. פעם היה לי חבר, שלא היה לי על מה לדבר איתו ברמות כאלו, שכיוונו את הטלוויזיה לאותו הערוץ ושיחת הטלפון הייתה שתיקה מתמשכת בליווי הערות על השפם של ההוא והחולצה של ההיא, כדי לוודא שהצד השני עוד בהכרה מלאה. באמת שאני זוכרת בעיקר שתיקות. טיולים ארוכים, או נסיעות חתרניות אם היה לך בחור עם רישיון נהיגה טרי. אני זוכרת את הנשיקה הראשונה שלי. טיילנו עד שלא יכולנו לעמ</div>Sat, 28 Jan 2006 16:14:00 +0200yaelpollak@yahoo.com (אריאלה .ר. )http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=35061&blogcode=3281106http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=35061&blog=3281106