http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=349736דראג קינג ירושלמית, מנסה למצוא שקט, כמו לא היתה צרימה בנוף המטופח, כמו ראתה כף יד בתוך אגרוף הזעם, כמו אלומת האור הנה מצאה אותה ("היי שקטה"- רחל שפירא)heCopyright 2026 ענתא (ג'יימס בונדג'). All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=349736http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/36/97/34/349736/misc/9231302.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=349736&blogcode=7214883<div align="right" dir="rtl">Insomnia please release me and let me dream of Makin' mad love to my girl on the heath Tearin' off tights with my teeth But there's no release, no peace I toss and turn without cease Like a curse, open my eyes and rise like yeast At least a couple of weeks Since I last slept, kept takin' sleepers But now I keep myself pepped Deeper still, that night I write by candle light I find insight, fundamental movement, uh So when it's black this insomniac take an original tack Keep the beast in my nature under ceaseless attackI gets no sleep I can't get no sleep"Faithless - Insomniaגרררר.שעות של התהפכויות.התהפכתי. והתהפכתי. וספרתי וספרתי.אני חושבת שאנקה את הבית תיכף.כוסאמק. רוצה לישון, אין שינה.כוסאמאמאמק.יכולתי לקחת כדור שינה.זה רק יעשה אותי מרוחה כל היום מחר. כלומר היום. אין לי זמן לזה.אני תיכף אלך להתחיל לנקות, לכבס, לשטוף, לשאוב.אחרי זה בטח ארדם.אולי הבלאגן זה מה שעושה לי לא לישון.אולי זה שהמיטה מרגישה זרה בלעדיו. לא, לא זרה, סתם ריקה.אולי זה שהוא לא כאן כבר שבועיים. אולי זה שה</div>Wed, 15 Aug 2007 06:21:00 +0200anatanata@gmail.com (ענתא (ג'יימס בונדג'))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=349736&blogcode=7214883http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=349736&blog=7214883http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=349736&blogcode=7145758<div align="right" dir="rtl">יש לזה ריח. מאפרות מלאות.או אקונומיקה, לחילופין.או אפילו שמפו, בריח מסויים, שהוא אהב.או סתם האוויר של נחלאות.וטעם. טעם של סנדוויץ' מהמקרר.ושקט. המכשיר הענתיקה שלי שקט לחלוטין.ומוזיקה עצובה אבל קצבית ברקע. משהו על לבד והרבה אלקטרוני מסביב, או אייטיז, או תופים.ולטבוע בעבודה. כל עבודה. כל הזמן. לא לחשוב לא לחשוב לא לחשוב.וברגע שחושבים זה כמו השיר ההוא, מרנט. זה מין כאב חד חד חד חד חד. של שניה. החיים בלעדיו עכשיו.ולשנוא. ולכעוס. ולחשוב כמה טוב שנגמר. ולהישבר שניה אחר כך מהבכי והגעגוע.ולא לאכול. או לבלוס פתאום בבת אחת, לנסות למלא את הריק בטעם כלשהו.ולא לישון. 36 שעות בין שינה לשינה.וסמים. או אלכוהול. ולשכוח את התרופות של הסכרת.ולהעמיד פנים שהכל קליל, ולהיות צינית ומרירה כשחופרים טיפה.ולעשן. המון המון. קופסא וחצי שתיים ליממה. קשה לדבר בימים של ממש, כאלה שיש להם לילה, כשלא ישנים כמעט.זה היה השבוע הזה.לא, לא נפרדנו. זה רק הפחד מדבר. הוא בחו"ל.אני קיבלתי את ההדגמה למה יקרה אם.לו היינו נפרדים היו מצטרפות לרשימת המכולת הזו גם חיפושי זיונים, וידיעה שזה לא הולך עם מבט מיואש בעיניים.וכמובן, גם לחפש</div>Mon, 06 Aug 2007 19:48:00 +0200anatanata@gmail.com (ענתא (ג'יימס בונדג'))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=349736&blogcode=7145758http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=349736&blog=7145758http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=349736&blogcode=7018772<div align="right" dir="rtl">אנחנו מתחתנות.בקיץ הבא באמת נלבש לבן :)</div>Sat, 21 Jul 2007 16:48:00 +0200anatanata@gmail.com (ענתא (ג'יימס בונדג'))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=349736&blogcode=7018772http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=349736&blog=7018772http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=349736&blogcode=6828511<div align="right" dir="rtl">אני מנתקת קשר עם ההורים שלי.אנחנו כבר שנים לא באמת בקשר.הם רק צוברים כעסים וכל דבר הוא תירוץ למלחמה. כבר שנים, מאז הטעות הגדולה הראשונה של חיי.אני צריכה להיות משהו אחר מלבד אני כדי לרצות אותם. ונמאס לי.הם התקשרו בשבוע שעבר להזמין אותי ליומולדתדת 95 של סבתא. זה היה יום רביעי, וביום רביעי שקדם לו תיאמנו אני והמתוק שהולכים להורים שלו לשבת הזו. אמרתי שלא מתאים לי השבת, שקבעתי מראש וחבל שהם לא הודיעו לי קודם.צעקו עליי, כמובן, כעסו. שיכעסו. קבעתי משהו עם ההורים של מי שהוא&amp;; התמיכה המרכזית שלי היום, האהבה שלי, האיש שדואג לי, ישן איתי, מתאהב איתי, מחפש איתי, מתחבק איתי.אנחנו חיים ביחד. לא שהם מבינים משהו לגבי מה זה אומר.כנראה שנשגב מבינתם איך מישהו יכול לאהוב אותי. המחוייבות שלי אליו לא שווה בעיניהם.לו היו מודיעים בזמן נורמלי ולא יומיים לפני שבת שנקבעה זה מכבר עם ההורים שלו, הייתי דואגת להגיע כמובן.שבועות שבקושי פעם ב... יש לי מהם טלפון. לא, לא שבועות. חודשים. אולי שנים.היום היא התקשרה לומר שהם כועסים ושהגיע מכתב רשום והיא רוצה את הכתובת שלי והיא כועסת ובלה בלה בלה. נתתי לה את הכתובת העדכנ</div>Wed, 27 Jun 2007 03:37:00 +0200anatanata@gmail.com (ענתא (ג'יימס בונדג'))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=349736&blogcode=6828511http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=349736&blog=6828511http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=349736&blogcode=6788168<div align="right" dir="rtl">אני לא יודעת מה עובר עליי. כאילו תקופה חיובית, מאושרת, טובה. כאילו בסדר.מבפנים משהו מתקתק. הוא ישן לידי, שליו. אני בוכה. מין לחץ בחזה, פחדים שאין להם שם.וכל הזמן בעיבודים על האקסית.למי שלא מעודכן. היתה אקסית. שנה שלמה של יו-יו, של מחבואים מכולם, של לכלוכים עליי מאחורי הגב (לאורך כל הזמן גם כשהיינו יחד וגם בתקופות היו-יו), של הקטנות, האשמות, ותחושה אדירה של ניצול.היא השתמשה בי. אחר כך הלכה. וחזרה כדי לעשות שימוש חוזר ושוב. ככה זה מרגיש עכשיו. ואני זוכרת שהיא רכה מבפנים. אני זוכרת את הפחדים שלה. אני זוכרת מה שהראתה לי לאט לאט ובעדינות. ובא לי לבכות שאני כועסת כל כך.אבל אני רותחת מזעם ופגועה לאללה.אני לא רוצה לפגוע בה. אני רק רוצה שלא יכאב לי.וכואב.וזה כאילו לא בסדר, כי המתוק ישן לידי, והוא איתי עכשיו ואני איתו. ומה פתאום הלב כואב עכשיו על מה שהיה. זה לא בסדר ככה. מגיע לו לקבל אותי נקייה (משהו אצלי בראש נקרע עכשיו מצחוק. אין דבר כזה. לכולם יש משקעים). החברים אומרים ששנה שלמה לא אמרתי כלום על הכאב הזה שלי, שתקתי. הם גם צודקים. שתקתי.תייקתי אותו עמוק בפנים, או מקסימום שיתפתי אותה בו.זה לא ע</div>Fri, 22 Jun 2007 02:58:00 +0200anatanata@gmail.com (ענתא (ג'יימס בונדג'))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=349736&blogcode=6788168http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=349736&blog=6788168http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=349736&blogcode=6626999<div align="right" dir="rtl">ראיתי אותו אתמול. הוא היה שם בכנס, רזה כתמיד, כחוש.הרגשתי בחילה הולכת וגוברת ככל שהכנס נמשך. עצרתי כמעט בכוח את שברירי התנועות, ההבעות, שלא השתנו הרבה מאז, מלהזכיר לי הכל. זה כמובן היה רק כמעט סגירה הרמטית - כי זה כן הזכיר לי. הכל.ראיתי את הידיים שלו וחשבתי על מה שהן עשו לי. הפקולטה הזו היא עדיין, אצלי במוח, טריטוריה "שלו".שקשקתי מפחד.כמובן שהפאנל לא ממש הוסיף. זה הרי לא סוד שזו לא החבורה האהובה עליי בעולם, או אני עליהם.הבנתי אתמול, בפעם המי יודע כמה, שלסנוביזם שלהן אני לעולם לא אהיה טובה מספיק.החבר אמר שזו כנראה בעייה שלהן אם זה ככה. אני בכלל לא יודעת מה הייתי עושה שם בלעדיו. סביר שהייתי בורחת משם מבלי לומר את מה שכתבתי והרגשתי לגבי דראג.זו היתה תוספת, היחס הקר והמכוער של יתר משתתפי הפאנל, למצב הכללי של החרדה והפחד שהייתי בהם מולו.מזלי שלא הייתי שם לבד. אל מי מהן הייתי באה כדי להתמגן בפניו? אף אחד. הייתי הולכת לשירותים, בוכה ואז פשוט נעלמת. ולא היה מורגש חסרוני שם, ולפחות ארבעה אנשים היו נושמים לרווחה.נמאס לי להרגיש כמו הילד הדחוי של הדראג קינגז, נמאס לי לחשוב על ה"חברים" לקבוצה כעל מ</div>Thu, 31 May 2007 20:04:00 +0200anatanata@gmail.com (ענתא (ג'יימס בונדג'))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=349736&blogcode=6626999http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=349736&blog=6626999http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=349736&blogcode=6587344<div align="right" dir="rtl">הרבה זמן עבר. כבר כמעט יוני. השביתה נגמרה. אני עובדת כמאבטחת מהוללת בגבעת זאב, בעיקר בלילות, ונהנית מכל שניה של לא לעשות כלום ולהסתכל על נוף מטמטם.עברתי לגור איתו.מין רוך מוזר מתפשט לי בפנים כשאני חושבת עליו.הבוקר התעוררתי עצבנית, כנראה משינה לא טובה, והוא ישר חיבק, ונישק, וריכך.השגעון גם דומה :) טוב לי.אמא כרגיל העבירה ביקורת (אז מה אם התואר לא רלוונטי. תסיימי אותו וזהו. את בת 26 תיכף, לא שלוש וחצי, תלמדי להתמיד) ובעניין הזה היא קצת צודקת. שיהיה תואר, שיהיה מיותר. למי אכפת. שאלה מה שלומה (ככה הצגנו להם. יהיה להם קשה להבין את המונח ג'נדרקוויר, ולי אין כוח לקרבות האלה, אני צריכה אותם רגועים).זה עוד תעודת ביטוח. ואני, שכבר חושבת על ילדים (בואו נהיה מדוייקים - כואבות לי השחלות מגיל 12, מחכה לרגע שאהיה אמא, וזה רק הולך ומחריף עם השנים.) ויודעת שעם הסכרת והכל צריך לעשות לפני גיל 35, (לא רחוק כמו שחושבים. קרוב בהרבה. 26 הגיע לי באפצ'י אחד), צריכה למצוא יציבות.או. הנה המילה שחיפשתי.זה מה שיש לאחרונה.יציבות כיפית. נעימה. בדירת חדר בנחלאות, עם מישהו שמזכיר לי לחייך :)יש כמה בעיות, כמובן, כי תמי</div>Sat, 26 May 2007 13:17:00 +0200anatanata@gmail.com (ענתא (ג'יימס בונדג'))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=349736&blogcode=6587344http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=349736&blog=6587344http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=349736&blogcode=6352720<div align="right" dir="rtl">כמו שאמרה הפסיכולוגית (שבעוד שבועיים מפסיקה לטפל בי כי מבחינת המדינה אני כבר לא מקרה דחוף, ונכנסת לרשימת המתנה - והאמת היא שהם צודקים), אני צריכה לנקות את החיים שלי מגורמים שמזיקים לי.זה מתחיל, לצערי, במשפחה שלי. אני מלאת ביקורת עצמית. הם לא ממש עוזרים.אני אוהבת אותם, וכנראה שהם אותי אבל משהו שם לא מאפשר לנו לחיות בשקט.זה עובר דרך חברים שגורמים לי להרגיש רע עם עצמי על מי שאני.ויש עוד.אני בתהליך ניקוי. כנראה מתחילה לעבוד שוב, ממש ממש השבוע.כנראה מתחילה את החיים מחוץ לבית של ההורים, לפחות זמנית בבית של חבר טוב ויקר.אני אוהבת לחיות. אני אוהבת לשיר. אני אוהבת לכתוב. אני אוהבת את עצמי. מנטרות יומיות.לאט לאט, משתדלת לשמור על עצמי מכל מה ששורף, חותך, סמוך כמו עפר וכמו שמיים.לא מתקרבת למי שפגע/ה בי, מרגישה שמותר לי להתרחק מכל הגורמים שעשו לי רע, גם אם בחרתי בזה בזמנו.מדברת על מה שבפנים עם מי שאוהב אותי או מראה לי שאכפת לו כבר כמה זמן.הדיכאון נעצר אחרי ההארה שהיתה לי. הייתי בדיכאון כי שמעתי בראש את הביקורות השונות שקיבלתי, מהאקסיות ואפילו מוקדם יותר, מהאקסים. מההורים. כשסיפרתי לפסיכולוגית שלי,</div>Wed, 25 Apr 2007 08:07:00 +0200anatanata@gmail.com (ענתא (ג'יימס בונדג'))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=349736&blogcode=6352720http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=349736&blog=6352720http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=349736&blogcode=6251153<div align="right" dir="rtl">נסחטתם רגשית אי פעם מנסיעה וחצי באוטובוס?שלא לדבר על להמתין רבע שעהשלא לדבר על לצאת מהפיג'מה.אני פאתט.מצב קיומי חדש.פאתט. יצור בכייני, מכונס, שקט. אם לא מכריחים אותי, אני לא זזה. חוץ מלטיפול.לא מסוגלת לפעמים אפילו לחייך.כוסאמק.מתחילה טיפול. אומרים שיהיה יותר רע לפני שיהיה טוב.בא לי לא לצאת מהמיטה לעולם. כואב לי.נשבר לי שכואב לי.אני מתפוררת. חלקים ממני מסתכלים עליי מרחוק, צוחקים ממה שהפכתי.יצור מכונס, מתייפח בשקט, בתור במרפאת בריאות הנפש הציבורית, ליד הסכיזופרנית והזה שמדבר לעצמו.מפחדת מכל תנועה.איכס.אז אני מאובחנת. יש לי דיכאון קליני ומשבר זהות.מילים יפות לכאב.כל המילים בעולם, כל הצלילים, כל השיחות, נראים חסרי חשיבות. תנו לי להיעלם.תנו להתפגר בשקט.ענת</div>Wed, 11 Apr 2007 16:34:00 +0200anatanata@gmail.com (ענתא (ג'יימס בונדג'))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=349736&blogcode=6251153http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=349736&blog=6251153http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=349736&blogcode=6241007<div align="right" dir="rtl">רק במשבר ומבולבלת.ככה אמר הפסיכיאטר אתמול במיון.תודה למי שדאג.ענת[בדרך למרפאה לבריאות הנפש]</div>Tue, 10 Apr 2007 12:24:00 +0200anatanata@gmail.com (ענתא (ג'יימס בונדג'))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=349736&blogcode=6241007http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=349736&blog=6241007