http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346583הדברים שנצרבו בסי.די של הרגשותheCopyright 2019 me33. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346583http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346583&blogcode=12421790<div align="right" dir="rtl">התמכרתי לאמריקן איידול. מעולם לא ראיתי את התוכנית לפני כן, וזוהי העונה העשירית שלה. מידי פעם הצצתי, אבל לא אהבתי מה שראיתי. נוצץ מידי, ומזויף מידי, אמריקאי מידי במובן הרע של המילה. אבל איכשהו השנה נתפסתי. התאים לי להתמכר למשהו ועכשיו אני עמוק בפנים. אוהבת את השופטים, אוהבת את ההצגה הגדולה מהחיים הזו, את המקצוענות האניסופית שלהם, לא מסוגלת להסתכל כבר על צביקי הדר וחבר מרעיו, הכל נראה לי עלוב כל כך פה. טו מייק איי לונג סטורי שורט יש לי כמובן פייבוריטים. הפייבוריטית הבת היא מאפרת מניו ג'רזי. איטלקיה. יש לה קול שמרעיד את אמות הסיפים והיא מתהדרת בשם הקצרצר והקליט פיה. מתחילת דרכה בתוכנית, האודישן הראשון, ואחר כך כל סבב הניפויים שעברו המועמדים, היא הייתה מתמודדת חזקה. כפי שג'יי לו המאממת אמרה לה you are the total package, דהיינו, גם יפה גם אופה. ואכן, פיה הרעידה את אמות הסיפים והלבבות בביצועים מדוייקים של בלדות קורעות, ולא פיספסה אף פעם. אבל, כפי שאנחנו למדים, החיים אינם צפויים. בתוכנית האחרונה ביום חמישי שעבר, פיה הגיעה ל bottom three, ואחרי רגעים מותחים וחסרי נשימה, מצאה את עצמה מחוץ ל</div>Mon, 11 Apr 2011 09:32:00 +0200droritatisra@gmail.com (me33)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346583&blogcode=12421790http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=346583&blog=12421790http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346583&blogcode=12185991<div align="right" dir="rtl">לפני יומיים, בעקבות חלופת סמסים עם חבר אהוב, עלה לי משו, שבניגוד לכל שלל המשואים האחרים, שעולים לי חליפות לבקרים ואני לא עושה איתם כלום החלטתי לכתוב עליו. יש לי פטיש לשחקני משנה. חשבתי אחורה והבנתי שאין כמעט משהו שמרגש אותי בסרט יותר משחקן משנה טוב. דווקא אלו שהם לא במרכז, אלא בצד, הם אלה שכובשים את ליבי, ויש כמה וכמה כאלה. חלופת הסמסים דנה בסרט There Will Be Blood של פול תומס אנדרסון. סרט מהפך קרביים לגמרי, דניאל די לואיס, השחקן הראשי, קיבל עליו אוסקר. אבל הדבר הראשון שאני נזכרת בו הוא פול דאנו. כשראיתי את הסרט הבנתי שאחד משחקני המשנה מוכר לי עד כאב. חצי סרט ישבתי וחשבתי מאיפה, עד שזה פתאום עלה לי! ואז כבר הייתי מאוהבת. פול יקירי שיחק את האח הקצת שרוט במשפחה הדי לא מתפקדת ב"Little Miss Sunshine". היה שם משחק אנסמבל משובח, סיפור מצויין, בימוי יופי טופי, אבל הוא הכי נכנס לי ללב, ודווקא בתפקיד המשני. הנה הוא פה, בטריילר לסרט. טיפוס מוזר לחלוטין, יש בו משהו טיפונת פסיכוטי, אבל איזה שחקן משנה. ללקק את האצבעות. ואז הלכתי במחשבה אחורה ונזכרתי בעוד כמה כאלה, משנ</div>Wed, 01 Dec 2010 10:00:00 +0200droritatisra@gmail.com (me33)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346583&blogcode=12185991http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=346583&blog=12185991http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346583&blogcode=12096640<div align="right" dir="rtl">הבלוג כשורת סטטוס בפייסבוק "האושר הוא - האבוקדו הבשל הראשון של העונה." ****** זמן ארוך שאני לא כותבת פה. קוראת ספורדית פה ושם, מחשבות קטנות חוצות לי את קו התודעה כמו ארנבות ממהרות ונעלמות מעבר לאופק. יש את הדחף הזה לכתוב איזה פוסט או משהו, אבל זה עובר לי מהר מאוד. ארבע שנים אני פה, און אנד אוף. ארבע שנים זה זמן עצום. זה משמח אותי שאני עוד פה, גם אם בקטנה. כמו המחשבות שעוברות פי לכתוב פוסט כך גם עוברות בי מחשבות לנתק את דרורית מהמכשירים, ולתת לה למות מוות של כבוד, בשביל מה למשוך את זה? ואז מייד באה מחשבת הקונטרה - בשביל מה להרוג? מה עשתה המסכנה? אני חובבת אותה, את הדרורית, אחת ל... היא צצה לי בחיים ומפתיעה אותי. אלטר אגו נחמד יש לי, שתשאר בסביבה, אין סיבה בעצם שלא. כשפתחתי את הבלוג הזה, ב-12.10.06 הייתה לי מטרה ברורה מאוד. אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול, מה חשבתי שניה לפני, מה כתבתי, איפה כתבתי, ו... וואלה. השגתי את המטרה הזו בצורה האולטימטיבית. הגשמתי את כל החלומות שלי דאז ואף יותר מכך. ועכשיו? און טו ביגר אנד בטר? לא יודעת עוד. אולי עוד מעט תצוץ הפלטפורמה החדשה (אחרי הפור</div>Tue, 12 Oct 2010 08:38:00 +0200droritatisra@gmail.com (me33)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346583&blogcode=12096640http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=346583&blog=12096640http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346583&blogcode=11891363<div align="right" dir="rtl">וואי וואי. כמה זמן לא הייתי פה. מה זה הממשק הזה? קשה להאמין שפעם המסך הזה היה נפתח לי חדשות לבקרים, שזו הייתה סצינת התרחשות טבעית בשבילי כמעט כמו לפתוח עיניים בבוקר. הלכתי לפני איזשהו זמן וקראתי אחורה בבלוג של עצמי, מה היה פה לפני שנה, שנתיים, שלוש. קראתי גם את התגובות, ואשכרה, המקום הזה היה חי ותוסס, מלא רגשות, צחוקים, חום אנושי. שיחקתי עם המחשבה לסגור, אבל החלטתי נגד. למה? ליב אנד לט ליב. דרורית נותנת לי המון עדיין, גם אם היא רדומה, ואני חיה איתה יותר ויותר בשלום. שוב, היא חלק ממני, כנראה תמיד תהיה. אין פה אות אחת שאני מצטערת עליה, מתביישת בגינה, אז שישאר פתוח, סבבה. גדלתי במשפחה קשת יום. לא במובן הרגיל של המילה. חיינו ברווחה כלכלית יחסית, מבחינת מעמד סוציואקונומי לא היו תלונות, גם במובן המשפחתי היה נורמלי פלוס. אבל הורי, שאני אוהבת ומעריכה יותר ויותר ככל שאני מתבגרת, היו אנשים קשי יום. דהיינו - היום יום היה קשה עליהם. אופי ונסיבות חברו לכך שהשגרה הייתה מטלה די מעיקה. המציאות הייתה מין סלע כבד שהיה צריך לגלגל כל יום, בצורה סיזיפת מבוקר עד ערב. יתכן שאלו השורשים הפולניים הנעוצים</div>Sun, 04 Jul 2010 09:56:00 +0200droritatisra@gmail.com (me33)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346583&blogcode=11891363http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=346583&blog=11891363http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346583&blogcode=11778060<div align="right" dir="rtl">זה מין בוקר כזה שהלב עולה על גדותיו מאושר. ואז - מחשבה: איזה אנשים מדהימים יש בעולם הזה. ואיזה מזל יש לי שדווקא אותם פגשתי. וזה - שיר הודיה. I may not always love you But long as there are stars above you You never need to doubt it I'll make you so sure about it God only knows what I'd be without you If you should ever leave me Though life would still go on, believe me The world could show nothing to me So what good would livin' do me God only knows what I'd be without you God only knows what I'd be without you If you should ever leave me Though life would still go on, believe me The world could show nothing to me So what good would livin' do me God only knows what I'd be without you</div>Wed, 12 May 2010 08:49:00 +0200droritatisra@gmail.com (me33)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346583&blogcode=11778060http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=346583&blog=11778060http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346583&blogcode=11711071<div align="right" dir="rtl">יש לי היום יומהולדת וזו סיבה מספיק טובה מבחינתי לכתוב איזה פוסט קטן. אידי היפה שלחה אותי לפרוייקט נוסטלגיה, והאמת, מתאים לי בול בפוני גם להיום וגם בכלל, כי אני תמיד טוענת שאני ממש לא רוצה לחיות את חיי כמו האנשים האלה, שכשהם צעירים וחזקים הם לא מעריכים כלום, ובוכים על כמה קשה (למרות שלפעמים באמת קשה! אני לא אומרת שלא...) ואז כשהם נעשים זקנים/חולים/מסתבכים בצרה קשה הם מסתכלים אחורה בנוסטלגיה ואומרים "אחח... כמה היה כיף ונפלא ונעים פ - ע - ם. כמה אני מתגעגע לעבר!" אז בתור מתגעגעת מקצועית ונוסטלגאית כללית, אין ספק שאני מתגעגעת לעבר. פשוט כזו אני. מצד שני, המחוייבות שלי לעצמי ולהנאה ולמיצוי חיי היום יום בצורה כזו שלא רק אתגעגע אחורה אלא אהנה גם בכאן ובעכשיו ובמחר חשובה לי מאוד, והולכת ונעשית חשובה עם השנים שעוברות. אז אפרט רק את הכמה מרכזיים, שבגללם או יותר נכון בזכותם אני נהנת מכל רגע ורגע, אוהבת את העכשיו, חוגגת בו, ולא רק היום ביום ההולדת! הילדים שלי. אח. כמה נחת. טפוחסמה כפול מיליון. שלושה גברים נעימים, מתחשבים, סימפטיים מאוד. העיניים והנשמה שלי. תמיד. בעלי! שבזכותו יש גם את היל</div>Sun, 11 Apr 2010 09:01:00 +0200droritatisra@gmail.com (me33)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346583&blogcode=11711071http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=346583&blog=11711071http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346583&blogcode=11647966<div align="right" dir="rtl">בדרך לעבודה שמעתי בפול ווליום את אחד הפסקולים שאני הכי אוהבת, זה של הסרט הגאוני boogie nights שמי שלא ראה, שווה לו מאוד לראות. זה אחד הסרטים הכי עמוסי מוזיקה שאני מכירה, שיר מתחבר לשיר, אני חושבת שכמעט אין שם סצינה בלי מוזיקת רקע, ומכיוון שזה סרט שהוא בעצם סאגה שמתחילה מתישהו בשנות השבעים ומסתיימת בשנות השמונים, אז הפסקול בהתאם, מה שמתאים לי ככפפה ביד, כי איכשהו מוזיקלית נתקעתי בשנים האלו, השבעים והשמונים, ורגשית לשם אני הכי מחוברת. בדיסק השני יש שיר של ריק ספרינגפילד, שנדמה לי היה די לוהט בשנות השמונים, אבל השיר הספציפי הזה לא זכור לי מהנערות שלי. חוץ מזה שהוא רוק בסיסי ומגניב מאוד, משהו בו פתאום גרם לי להזכר בתחושה שמשתייכת גם, איכשהו לשנות ההתבגרות, ואולי כי אני עכשיו מתחפרת בתוך עצמי ומעלה מהאוב כל מיני רגשות שישתבצו לי בכתיבה שלי, אז הרגש המסויים הזה, שמתבטא בשיר פתאום צץ לי מאי שם, ובעקבות הזכרון הזה, געגוע לתחושה. השיר מדבר על קנאה למישהי מסויימת, ויותר ממוקד - לרצות מישהי ששייכת למישהו אחר, עד למצב של אובססיביות. ופתאום חשבתי כמה שהרגש הזה הוא מזוכך וטהור, ולאן בעצם הולכת האנ</div>Sun, 14 Mar 2010 12:01:00 +0200droritatisra@gmail.com (me33)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346583&blogcode=11647966http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=346583&blog=11647966http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346583&blogcode=11639406<div align="right" dir="rtl">בזמנו מסך ריק של מחשב, דהיינו הדף הלבן של הבלוג, הבתולי, שמחכה שאקליד עליו מילים, הפחיד אותי פחות, או הרתיע פחות מדף ריק של מחברת שמחכה למילים שיכתבו עליו על ידי. אבל עכשיו התקיעות היא כללית. הדבר היחיד שאני עוד מסוגלת לכתוב הוא מיילים. לכן חשבתי שאם אכתוב ספר, אולי זה פשוט יהיה ספר של חלופת מיילים. הפלגתי כבר בדמיונות איך אהיה להיט מטורף, הספר יצעד שבועות, ואולי חודשים בראש מצעדי הבסט סלרס בעולם. יתרגמו אותו לכל השפות, וחברת גוגל תעניק לי מיליונים, אחרי שקידמתי, ועוד דרך אמנות! את הג'ימייל שלהם. בפנטזיות תמיד הייתי חזקה, אממה, שבזמן האחרון מתגשמות לי כמה, וזה כבר לא צחוק. ממש מתגשמות, כולל לפרטי פרטים של דברים שנראו מגוחכים בזמנו, כך שאני כבר במוד של be careful what you wish for. מצד שני, גם כשמה שחלמתי עליו תכלס קורה בשטח, הוא קורה אחרת ממה שדמיינתי. כלומר, העובדות דומות, אבל התחושות שלי במציאות שונות מהתחושות הנחלמות. הכמיהות הןפתאום אחרות, הפנטזיה מתכופפת במציאות בצורה אחרת, וזה נורא מעניין. לצערי כי רב, לחלום ולפנטז במשך שנים על גבי שנים על כתיבה והוצאת ספר/תסריט/מחזה לא יגשימו</div>Wed, 10 Mar 2010 09:58:00 +0200droritatisra@gmail.com (me33)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346583&blogcode=11639406http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=346583&blog=11639406http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346583&blogcode=11559927<div align="right" dir="rtl">בלילות האחרונים אני חולמת על תינוקות. לפני כמה ימים חלמתי שאני בהריון, והיום בלילה חלמתי שיש לי שניים, ברווח ממש קטן אחד בין השני, ושהם זוחלים לי על המיטה ומחייכים אלי חיוכים רחבים, חסרי שיניים כאלה. אני מתה על החלומות שלי, בדרך כלל (חוץ מאשר על ביעותי השואה. אותם אני ממש לא מחבבת). אני הכי אוהבת לחשוב עליהם ביום שאחרי ולנתח לעצמי מה אומרים כל מיני דברים. קרה גם לא פעם שחזיתי דברים מראש בחלומות, וכל מיני דברים שראיתי שם הנחו אותי גם הלאה, עד כמה שזה נשמע מופרך. אז בדרך לעבודה חשבתי והירהרתי והפכתי שוב ושוב בעניין התינוקות וההריון. הגעתי למסקנה שאני מתאבלת ונפרדת כרגע מתקופה שהייתה מאוד משמעותית בחיי, אולי ה-משמעותית בחיי, מגיל 25 בערך - שבו הייתי בהריון פעם ראשונה ועד לפני כמה שנים ספורות, כשעוד היה לי תינוק. עשר שנים ארוכות ומלאות בלגדל, ולהעניק, ולדאוג לעוד שלושה יצורים חיים שאני (לא בלעדית כמובן, יחד עם השותף לחיים שלי) אחראית לבואם אל העולם הזה, שלנו. חלק נכבד מהתקופה הזו היה טראומתי עבורי. הקשיים הפיזיים ובעקבותיהם קשים נפשיים. המתח, הדאגה, הלחץ. ועל כן את רוב השנתיים הקודמות ב</div>Sun, 31 Jan 2010 10:30:00 +0200droritatisra@gmail.com (me33)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346583&blogcode=11559927http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=346583&blog=11559927http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346583&blogcode=11493158<div align="right" dir="rtl">יש משהו נורא כיפי ואופטימי לכתוב פוסט ביום האחרון של השנה היוצאת, ועוד יותר מכך ביום האחרון לעשור הנוכחי. לפני יומיים ליויתי את המרכזי לבית הספר, ובדרך ניהלנו שיחה. אמרתי לו שכדאי לו לחשוב מחשבות טובות ואופטימיות השבוע, ולבקש בלב דברים טובים לקראת השנה החדשה, גם עבורו וגם עבור האהובים עליו. אחר כך שאלתי אותו מה הוא מאחל לשנה החדשה. הוא חשב קצת ואמר "שיקנו לי מחשב חדש." או.קי, אמרתי, ומה עוד? (כאמא פולניה גאה כמובן שציפיתי שיבקש שלום כלל עולמי, צדק ואהבה בין כל בני האנוש). חשב עוד קצת ואמר "שיקנו לנו טלויזיה חדשה. פלזמה, כך וכך אינטש." כאן כבר קצת התעצבנתי. תגיד, אמרתי לו, יש לך איזה איחול שלא כולל משהו מתחום מכשירי החשמל? (ובלב אמרתי - עכשיו הוא יראה את האור! שלום, אחווה והתפתחות במדינות העולם השלישי וכו'). חשב חשב ואמר "אני מאחל לעצמי שתהיה לי חברה בשנה הבאה." למרות שזו לא הייתה התשובה הנכונה, חשתי נחת. רק בכיתה ה' וכבר חושב להביא לי נכדים. השנה האחרונה עמדה בסימן כתיבה. בעצם, הכמה שנים האחרונות של העשור האלו הלכו וחידדו בי את ההכרה, שבלי כתיבה החיים שלי הרבה יותר ריקים. ההתחלה</div>Thu, 31 Dec 2009 10:22:00 +0200droritatisra@gmail.com (me33)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346583&blogcode=11493158http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=346583&blog=11493158