http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=33278and the shoes..heCopyright 2026 rez. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=33278http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=33278&blogcode=10618514<div align="right" dir="rtl">בין הנסיעות האינסופיות שלי לשם ובחזרה באוטובוסים,קפצה לראשי מחשבה. (ואמן שזו הייתה מחשבה מהסוג הזה שג'יי קיי רולינג קיבלה לפני כמה שנים. מחשבה שגרמה לה לכתוב ספרים שריתקו מיליונים, והכניסו כמה מיליארדים לחשבון הריק שלה. אבל לא, זו הייתה אחת מהמחשבות האלו שלא באמת נותנות לי משהו, רק עוד הבנה קטנה נוספת עד כמה שהאדם בעצם מתנוון עם גדילתו). אני לא יודעת למה, אבל באוטובוס אני תמיד מגיעה למסקנות לגבי החיים, מסתבר שהאוטובוס מעורר בי את האני הפילוסופי שלי שגורם לי אשכרה לחשוב מה קורה בעולם הזה לעזאזל. ובנסיעה מסוימת פתאום מצאתי את עצמי חושבת על האהבות השונות בחיים שלי, מה שהוביל אותי דיי מהר למסקנה שחשיבות האהבה יורדת ככל שגילנו עולה ואנחנו מפסיקים לראות בה משהו הכרחי. אתם לא תמצאו ילדות בכיתה ז' שזורמות ויוצאות עם בחורים רק כי הן מקוות שאולי הן יתחילו להרגיש אליהן משהו. הכל ברור כשאנחנו קטנים וצעירים יותר, קודם באה האהבה הלוהטת והאינסופית שגורמת לך לכתוב את אותו השם על כל דף במחברת שלך...רק אחר כך מעיזים בכלל לדבר עם הבן אדם, ואם נהיים ביחד זה האושר הכי גדול בעולם. כשאנחנו גדלים</div>Tue, 10 Mar 2009 19:04:00 +0200rezni11@ walla.co.il (rez)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=33278&blogcode=10618514http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=33278&blog=10618514http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=33278&blogcode=10529269<div align="right" dir="rtl">תמיד יש את הבחור הזה, הבחור בסרטי הקומדיה הרומנטית, שמאוהב בבחורה, ומפשל, ומנסה כל כך להראות עד כמה האהבה שלו אמיתית וחזקה ומתחנן רק לעוד צ'אנס, לנשיקה מסכמת בסוף הסרט עם הבחורה שהוא אוהב. הבחור הזה, שכל בחורה שרואה את הסרט עסוקה בלקוות שהכל יגמר בטוב בשבילו, מקווה שיום אחד זה יקרה גם לה, כדי שהיא תוכל לתת לבחור את הזה את הסוף הטוב שלו, שכולם יודעים שמגיע לו, כי האהבה שלו אמיתית. ומי אכזרי מספיק כדי לא לתת לאהבה אמיתית להתקיים? כמה חבל שזה לא באמת ככה במציאות.</div>Fri, 13 Feb 2009 01:35:00 +0200rezni11@ walla.co.il (rez)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=33278&blogcode=10529269http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=33278&blog=10529269http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=33278&blogcode=10413221<div align="right" dir="rtl">נכתב ב15\11\08 כטיוטה...לא הייתי רוצה שהקטע ייאבד בגלל אי הרלוונטיות שלו.. בעיקר שבגלל שזו כנראה אחת המזכרות היחידות שנשארו לי מתקופה ארוכה זו: יש דברים שאין צורך כבר להכחיש, כמו העובדה שהמקום הזה מת בשבילי. מצד שני, יש דברים שאם ממהרים להכחיש אחר כך קשה להודות שהם לא נכונים כלל וכלל, כמו בוקר אחד שקמים ופתאום הכל חזר, מחסום הכתיבה שלי הוסר ואני מרגישה שוב עצמי בדרך שלא הבנתי שחסרה לי כלל. אני חושבת שחוסר היכולת שלי לכתוב בזמן האחרון קשור מאוד לעובדה שעכשיו החיים שלי מתנהלים על מים שקטים כל כך, שאני מפחדת להסתכל לתוכי ולהבין שאולי זה לא מספיק בשבילי ולהתחיל לטבוע לאט ולמצוא שאין לי כבר אוויר לנשימה,כי הכתיבה תמיד הייתה בשבילי הסתכלות פנימית והבנה של דברים רבים לגבי עצמי. בזמן האחרון התחלתי להרגיש כמו בת זוג למופת, שזו הרגשה מוזרה בשבילי, כי מעולם לא הייתי אחת עם המערכת היחסים היציבה, אני מוצאת את עצמי מתעסקת עם פתקים קיצ'יים להפליא שאם יבקשו ממני להעיד בבית המפשט שאני כתבתי אותם אני אכחיש בתוקף. פתאום אנידואגת להראות טוב ואם כבר לקנות בגדים אז שיהיו מושכים, שגרת החיים של</div>Tue, 13 Jan 2009 18:59:00 +0200rezni11@ walla.co.il (rez)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=33278&blogcode=10413221http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=33278&blog=10413221http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=33278&blogcode=9778026<div align="right" dir="rtl">המון כאבי בטן צרחות -.- המון הקאות צום של 12 שעות שש שעות בבית חולים שלוש מחלקות שונות בבית חולים שלוש שעות של עירוי המון דמעות... תוצאה: שיער שנראה כאילו הוא אחרי סקס =\ (לפחות לא נשארתי ללילה שם וביטלו את הניתוח שהם תיכננו לי...) כן כן, אני מצפה לניחומים. בכל מקרה, הבטן עדיין כואבת, לא כיף, אבל כנראה שזה יעבור ולא צריך להוציא לי שום תוסתפן. (הידד?) יעל.</div>Wed, 20 Aug 2008 13:00:00 +0200rezni11@ walla.co.il (rez)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=33278&blogcode=9778026http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=33278&blog=9778026http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=33278&blogcode=9515463<div align="right" dir="rtl">...ואולי בעצם זו משאלה,שלא הייתי זוכרת. שלא הייתי מחפשת ומחפשת כל הלילה על חוף הים,כחיפושימטבע זהב קטן בתוך החול. בודקת תגובות, עורכת רישומים, בוחנת הליכה, נשיקה, נשיכה, צחוק וחיוך. מתגרה, מנסה להפיל בפח את עצמי, ממצמצמת ובוחנת,מסתובבת ומסתובבת במהירות ובודקת את תחושת הזרועות שאליהם אני נופלת. הכל כדי לבדוק שאין מה להשוות. רק העיניים לא נרשמו, אין לי את האומץ כרגע להסתכל לתוך העינייםתוך ניסיון השוואתרגשות. התוצאה הסופית? פאניקה, ואולי בגלל שתמיד אני מאמינה יותרלמילים של אחרים מאשר לי עצמי. ובכל זאתאם נהיה פסיכואנלטיקאים לרגע, ונצלול לאותו חלקיק של שניה, נציין שכדאי לדעת שהחול בין אצבעות הרגליים והקול הלוחש שלח אותי לרגע אחר שבו הייתי מאושרת, ופתאום האושר ההוא הרגיש כבר קצת ילדותי ומרוחק וקצת מהול בכאב שפתאום נעלם כשהוא מותיר מאחוריו ניצוצות קטנים של אושר. ליקום אחר עם נושאים-קצת-פחות-חופרים: המחשב שלי מת, כלומר לא שיש הבדל משמעותי כי אבא פשוט הביא מחשב רזרבי מהעבודה, אבל אין מסן, אין תיקיות עם מוזיקה, ואין תמונות, וגם אין טעם לעלות לפה תמונות כי אין פה שום מעבד תמונות</div>Sat, 05 Jul 2008 22:09:00 +0200rezni11@ walla.co.il (rez)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=33278&blogcode=9515463http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=33278&blog=9515463http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=33278&blogcode=9388686<div align="right" dir="rtl">מתחפרת בפוך עם כוס שוקו חם ביד ומנסה לעצור את הרעידות שתוקפות אותי, מנסה לדמיין שהכל בסדר וזה חורף וההתנהגות שלי היא התנהגות נורמלית לחלוטין, מתעלמת מכל האנשים שהולכים ברחוב ומכסים בערך 13% מגופם (לרוע מזלנו, ובואו נשים לרגע את העובדה שאנו יהודים בצד). אני מרגישה כמו בובה על חוטים, בעיקר כי אין לי כוח לזוז ולפעמים הרגליים שלי רועדות בהליכה וההרגשה שהכל נוזל לי מהידיים לא עוזבת אותי. בובהשכבר לא כל כך מצילחה לזוז במהירות של החוטים, מלאה שריטות והיד מתנודדת בזווית חדה ויש סכנה שפשוט תנשור. אבלהכל מעבר לכך, מעבר לעובדה שאני אוהבת להגזים להיסחף עם התיאורים שלי. מעבר לעובדה שלפעמים הרעידות הןלא מהחום אלא מהדמעות ומכיוון שאיבדתי את מי שחימם אותי מבפנים. הבעיה האמיתית היא שאין מעבר, יש לי כדור בראש שמנתר לעבר קיר אטום שוב ושוב ושוב, מנסה לשבור אותו ולא מוותר, אני חושבת שכשהוא יצליחלסדוק את הקיר ולפרוץהחוצה אני אצליחסוף סוף לנוח מהזיכרון של כל מה שמרטיט את ליבי. אני יודעת שיום אחד אמצא את עצמי מסתכלת על הדלת ההיא (ואולי אפילו בסופ"ש הזה?) ואחזור למי שיחכה איתי בצד, רק בגלל שאין לי את ה</div>Tue, 17 Jun 2008 12:28:00 +0200rezni11@ walla.co.il (rez)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=33278&blogcode=9388686http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=33278&blog=9388686http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=33278&blogcode=9352802<div align="right" dir="rtl">מצאתי לעצמי אחד חדש, ולא, לא בחור, ולא כלב, ולא חיית מחמד עם תפקיד מפוקפק משום צורה. רק תחביב. תחביב פשוט ומרתק: לשחק עם מדחום. אפשר היה לכתוב לכם הוראות הפעלה של התחביב, אבל באמת שאני לא בן אדם של מספרים. להסביר קצת לא יזיק, לפני שהמוח שלכם יפעל בדרכים מלוכלכות: לשים את המדחום ליד מקום חםבמיוחד בבית (רמז: מנורה, או אם יש לכם מחשב נייד, ליד המקום הזה שתמיד רותח). בהתחלה אולי זה נשמע לכם מוזר, אבל באמת שהתחביב הקטן החדש שלי מרתק: הקו החביב הזה שממוקם בהתחלה למטה למטה מתחיל לקפוץ ולעלות למעלה במהירות, מתקרב יותר ויותר לטמפרטורת המוות, ואפילו מהצפייה מהערך הגבוהה יש לי כבר הרגשה שעוד רגע אצתרך לרוץ לאמבטיית קרח. הקו אפילו לא מתעקב, קופץ קופץ, מ38 ל39 ומגיע ל41, שם אני נבהלת ועוצרת, כי מי יודע מה יקרה אם אגיע לסוף. מה שמשובב נפש, שלוקח לי רק ניעור חזק אחד והכל חוזר לקדמותו, כי הקו לא ממש עיקבי, ובעצם אם חושבים על כך, התחביב הזה מזכיר לי קצת את החיים שלי, קפיצות מרגל לרגל, בלי שום התחשבות בשלבים שצריך לעבור, ואז הופס, נפילה חזרה לתחתית, תלוי כמה חזק ינערו אותי החיים, או כמה י</div>Wed, 11 Jun 2008 17:57:00 +0200rezni11@ walla.co.il (rez)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=33278&blogcode=9352802http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=33278&blog=9352802http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=33278&blogcode=9333688<div align="right" dir="rtl">(התחיל כרעיון לאיחולי גיוס קל הפך למשפט והתגלגל לקטע, אמכם הסליחה) לתנור יש תאוריה שפיתה לא יכולה לצאת עם מישהוא אם הוא נורמלי, אם יש לו ולפיתה סיכוי. פיתה מבלה ימים ומערכות יחסים ומתפללת שהתנור שלה טועה וכעתגם מתגעגעת לתנור, כי הוא עזב לצבא. גם אם תנור לא יודע, פיתה היא לא תקשורתית במיוחד (ואיך אפשר? הרי אין לה את האמצעים לתקשורת) אבל גם אם תנור ופיתה לא מבלים יותר מדי זמן ביחד ויש שבועות שהם לא מדברים בכלל, פיתה הרי תמיד יודעת שהתנור נמצא, אולי בפינת החדר, אולי מתכסה אבק לפעמים ומתקרר. אך אם פיתה רק תרצה הרי הוא יופיע ויתחמם אפילו ל300 מעלות! (והרי זה הרבה לפיתה, כי היא סך הכל בצק, ולא רגילה לחום). אולי אין יותר בעולם כדוגמאת תנור ופיתה, ואולי הם סתם עוד מיני רבים, אבל לפלדה ובצק קשה להתערבב ולכן צריך לשמור על סוג כזה של קשרים. ובסופו של דבר... פיתה פשוט מקווה שיהיה לתנור שירות קל והוא ופיתה עדיין יוכלו לשבת ולדבר מדי פעם (ואולי אפילו למצוא איזו בירה נוחה לשבת עליה). יעל.</div>Sun, 08 Jun 2008 18:25:00 +0200rezni11@ walla.co.il (rez)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=33278&blogcode=9333688http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=33278&blog=9333688http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=33278&blogcode=9291699<div align="right" dir="rtl">משאלה אחת ימינה \ אשכול נבו אז למה לא, בעצם? היא שאלה. העיניים שתלתה בי היו תמימות, אבל בקצה הטון שלה היה זנב של פיכחון, כאילו היא עצמה יודעת את התשובה, אבל מבקשת לעגן את התחושות שלה במילים שלי. למה-מה-לא? היתממתי. נו, היא שמטה את כף היד שלי בקוצר רוח. כי אם היינו ביחד, נאנחתי, היינו צריכים להיות מאושרים. מאושרים? היא הרחיקה את עצמה מהשולחן בדרמטיות. אמא'לה! רק לא זה! את רואה, אמרתי. ושנינו חייכנו מין חיוך כזה שהשמחה שלו נעצרת על סף הלחיים. וטיפה אחת של עצב מטפטפת ממנו על הדלתא הקטנה שבין עורקי הצוואר. אני אוהבת אותך, את זה אתה יודע? היא קירבה את הכיסא שלה לשולחן, ושוב אחזה בידי, ברצינות כזאת. כן, אמרתי. הייתי חייבת. ההסבר הממצה של הסיטואציה הכואבת הזו. המוכרת (ובכללי, התיאורים, התחושה, היכולת שלו לתאר גוף, הכאב, אפילו השעמום והריקנות) למרות העובדה שמופיעות הרבה מילים באנגלית שכתובות בעברית, הן תורמות כל כך לאווירה. ליצירת המבטא האנגלי, ושציפיתי שיעצבנו אותי אך רק הקסימו אותי כל פעם שהופיעו. לובד איט יש בי תמיד התרגשות משונה כזאת כשאני קוראת עותק שאף אחד עוד לא</div>Sun, 01 Jun 2008 18:57:00 +0200rezni11@ walla.co.il (rez)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=33278&blogcode=9291699http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=33278&blog=9291699http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=33278&blogcode=9260109<div align="right" dir="rtl">חיילים זה יצור משעשע, הם כל כך רוצים לצאת מהצבא ולחזור הביתה לנוח ולהנות כשהם בבסיס, וברגע שהם חוזרים, הם חופרים לכל מי שנמצא מסביבם ומוכן להקשיב על צבא, ולא חושבים על שום דבר אחר וגם לא עושים מי יודע מה בזמנם החופשי, וברגע שהם חוזרים הם כמובן מקבלים את השביזות היומית\שבועית\חודשית אבל כמובן שזה לא מפריע להם להתקשר מהבסיס ולחפור עוד קצת, על צבא. אפשר כמובן לתלות את הסיבה לכך על המסמר הקבוע של "אין להם חיים חוץ מהצבא" אבל בעצם, האמת היא שהם, בצורה סדיסטית ביותר, נהנים מכל המעמד. הם מזכירים את התלמידים האלו שיוצאים ממבחן ומתחילים להשוות תשובות לדבר ולדסקס בערך כמות הזמן השווה לזמן שבו הם עשו את המבחן, כשכלמשפט שני שלהם זה "טוב בואו נפסיק לדבר על זה". והכל תמון בעובדה הקטנה הזו שכולם מעדיפים להתעלם ממנה כי להודות שהיא קיימת תיהיה יותר מדי לא-מגניבה מצידנו: אנחנו אוהבים ללמוד, אנחנו אוהבים לחיות במסגרת ואנחנו אוהבים כשמתעללים בנו וגורמים לנו לעשות מה שאנחנו כביכול לא באמת רוצים. הכל כל כך מתבהר כשמשלימים עם הנקודה הקטנה הזו בחיים, אנחנו לא באמת שונאים את בית הספר בכל 12 שנות הלימוד ש</div>Tue, 27 May 2008 14:43:00 +0200rezni11@ walla.co.il (rez)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=33278&blogcode=9260109http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=33278&blog=9260109