http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=32056מתחת לחזות הלוחמנית מסתתרת נפש אחרת..heCopyright 2019 אמזונה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=32056http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/56/20/03/32056/misc/16662579.bmphttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=32056&blogcode=14987778<div align="right" dir="rtl"><p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <div>הטקסט לשיר החדש נכתב בעקבות שיחה חברית בין דני ובין צוף לפני כמה שנים. השיחה נסבה על זוגיות אחרי שהילדים עזבו את הבית ובעקבות מעבר לעיר הגדולה. שותפות נעימה אחרי כל טלטלות החיים, כשהזוג עובר את הגלים הגבוהים ומגיע לחוף שטוב לשהות בו, זה לא מובן מאליו. קובי אייזנמן הלחין את השיר ואליהם הצטרפו להקלטה דני מקוב, משה לוי, דודו בונס לוי, מתן אגוזי, לירון לב ושם חממי &ndash; צעירים וותיקים יחד בהרמוניה ואהבה גדולה.</div> <div>&nbsp;</div> <div>דני בסן נשוי לחגית כבר 38 שנים. יש להם שלושה בנים ונכד. השיר מתאר בדיוק את מה שהם עברו ואת המקום בו הם נמצאים כיום.</div> <div>"אנחנו במקום מפויס, מכירים את עצמנו &ndash; את היתרונות ואת החסרונות. הרבה פחות חרדים והרבה יותר שמחים בחלקנו. רוב תחלואי הילדות עברו ועדיין לא התחילו בעיות הסוף. רק שיימשך ככה". דני.</div> <div>&nbsp;</div> <div>אהבתי את השיר ואלה המילים:</div> <div><span>כמו הזמן הגענו עד כאן</span></div> <div><span>נוצה קלה רוחפת</span></div> <div><span>ניצוץ שלא אבד</span><br /><span>בסוף היום נרד אל הנהר</span></div> <div><span>נשטוף את הצלקת</span></div> <div><span>שריטות מין העבר</span></div> <div><span>&nbsp;</span><br /><span>מביט אל תוך עינייך</span></div> <div><span>נשאב אל הקצה</span></div> <div><span>מקום שם את שומרת את עצמך</span><br /><span>אני מוצא</span></div> <div><span>&nbsp;</span><br /><span>ואם</span></div> <div><span>ואם תמיד אהיה</span></div> <div><span>האם תמיד תהיי</span></div> <div><span>ואם תמיד נהיה</span></div> <div><span>האם תמיד נוכל</span></div> <div><span>&nbsp;</span><br /><span>שני ילדים</span></div> <div><span>נחים לצד השביל</span></div> <div><span>ציפור קטנה חולפת</span></div> <div><span>מנחת מסע הזמן</span></div> <div><span>&nbsp;</span><br /><span>ניגע אל תוך עצמנו</span></div> <div><span>נאהב את ההרגל</span></div> <div><span>את מה שטוב עשינו</span></div> <div><span> שרק לא יתקלקל</span></div> <div></div> <div><span>ואם&hellip;</span></div> <br /> <p>&nbsp;</p></div>Fri, 29 Mar 2019 09:28:00 +0200yofili@gmail.com (אמזונה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=32056&blogcode=14987778http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=32056&blog=14987778http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=32056&blogcode=14963041<div align="right" dir="rtl"><p>אישית אני אלא אוהבת פרידות</p> <p>אבל לפעמים צריך להפרד כי פשוט כבר אי אפשר להשאר.</p> <p>&nbsp;</p> <p>ישרא היה לי בית לכתוב בו במשך תקופה ארוכה.</p> <p>אהבתי לכתוב כאן ואהבתי את הקשרים שנוצרו בין הכותבים.</p> <p>עכשיו נעשה פה לא יציב</p> <p>כל כך לא יציב שאי אפשר לדעת מתי פתוח פה ומתי סוגרים.</p> <p>השבוע פורסם שהאתר נסגר. אתמול לפתע הוא נפתח. איש לא יודע מדוע ולמה</p> <p>&nbsp;</p> <p>במצב לא יציב כמו שנעשה פה לאחרונה, אני מרימה עוגן ומפליגה למקום אחר</p> <p>פתחתי בלוג חדש, בכתובת:</p> <p><a rel="nofollow" title="שהכל היה יכול להיות אחרת" href="https://judithle8.blogspot.com/">https://judithle8.blogspot.com</a></p> <p>את הבלוג פתחתי בשבוע שבו הלך לעולמו המשורר חיים גורי, ומכאן שמו</p> <p>בואו. אני אשמח</p> <p>&nbsp;</p> <p>יהודית</p> <p>להתקשרויות המייל שלי: yofili@gmail.com</p> <p>&nbsp;</p> <p>וכמו שאומרת כוורת:</p> <p><span>נחמד, נחמד, היה ממש נחמד.&nbsp;</span><br /><span>היינו אז חזרנו שוב,&nbsp;</span><br /><span>היה ממש נחמד.&nbsp;</span><br /><span>מאה שנה, דבר לא השתנה.&nbsp;</span><br /><span>נמשיך לבוא, גם אז יהיה נחמד.&nbsp;</span></p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p></div>Sat, 18 Aug 2018 19:55:00 +0200yofili@gmail.com (אמזונה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=32056&blogcode=14963041http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=32056&blog=14963041http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=32056&blogcode=14962911<div align="right" dir="rtl"><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height:normal"><span lang="HE" style="font-size: 10.5pt; font-family: Arial, sans-serif;">קצרה הדרך מרובנו לקוריץ. פחות משעה באוטובוס הממוזג שלנו. אני תוהה כמה זמן לקח לאבא שלי לעשות את הדרך הזו.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height:normal"><span lang="HE" style="font-size: 10.5pt; font-family: Arial, sans-serif;">אנחנו נוסעים בנופים כפריים ירוקי עד. לכל רוחב העין משתרעים כאן מישורים רחבים, שטוחים, מתקמרים פה ושם בגלי גבעות רכות, משובצים בנחלים ובמקווי מים ובגושי יערות גדולים.</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif;mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font:minor-latin; mso-hansi-font-family:Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin;mso-bidi-theme-font: minor-bidi"> מרחבים עצומים של מיני גידולים חקלאיים שמרחוק קשה לזהות בדיוק. האדמה כאן כל כך פורייה, עד שאנשים נוהגים לאמר שאתה אוכל בערב את מה שזרעו בבוקר.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height:normal"><span lang="HE" style="font-size: 10.5pt; font-family: Arial, sans-serif;">מידי פעם האוטובוס עוצר לביקורת של המשטרה. השוטרים שואלים כמה נוסעים יש באוטובוס ומבקשים לראות רישיונות. לי זה עושה דז'ה וו לתקופות אחרות בהן הממשלה היתה מפקחת פה על הכל. אולי גם לנהג. הוא מראה לשוטרים את הניירות ואחרי זמן חילופי דברים אנחנו רשאים להמשיך. תחנת המשטרה עומדת במקום שפעם עבר בו הגבול.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height:normal"><span lang="HE" style="font-family:"Arial",sans-serif;mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font: minor-latin;mso-hansi-font-family:Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin; mso-bidi-theme-font:minor-bidi">קוריץ מסקרנת אותי מאד. יש בה כפל פנים שאני רוצה לחשוף. מצד אחד זה מקום של מוות. המקום שבו הושמדה כל משפחתו של אבי וכל הקהילה היהודית שחיה כאן במשך עשרות שנים ורק מעטים יצאו ממנה בקושי חיים. מצד שני, המקום הזה הכי מקרב אותי לאבי ולסיפור האישי שלו. כאן התגוררה כל משפחתו המורחבת. כאן נולד וגדל והלך לחדר ולמד חומש אלף, כאן הכיר את אשתו ונולדו לו שני ילדיו. מכאן יצא למלא את חובת הגיוס לצבא. פעם אחת גויס לצבא הפולני ופעם שניה לצבא האדום. בשתי הפעמים האלה היה בסכנת חיים וניצל. מהאסון שקוריץ המיטה עליו - לא הצליח להינצל. לכאן חזר כדי לראות במו עיניו את החורבן ויותר לא שב לכאן.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height:normal"><span lang="HE" style="font-family:"Arial",sans-serif;mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font: minor-latin;mso-hansi-font-family:Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin; mso-bidi-theme-font:minor-bidi">את כפל הפנים הזה של קוריץ אני רוצה לגלות.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height:normal"><span lang="HE" style="font-family:"Arial",sans-serif;mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font: minor-latin;mso-hansi-font-family:Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin; mso-bidi-theme-font:minor-bidi">בגלל שאבי לא דיבר ולא סיפר, אני חוקרת את קוריץ כמו ב</span><span lang="HE" style="font-size:10.5pt;font-family:"Arial",sans-serif">חפירות ארכיאולוגיות. לעומק. הצורך לחפור היה שלי אבל הוא גרם גם לאחרים במשפחה להתעניין ולרצות לדעת יותר. משמח אותי לדעת שבעקבות כך, ילדי רוצים לדעת יותר על קורות משפחתם. </span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span lang="HE" dir="LTR" style="font-size:10.5pt;font-family:"Arial",sans-serif"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>&nbsp;</span><span lang="HE" style="font-family:"Arial",sans-serif;mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font: minor-latin;mso-hansi-font-family:Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin; mso-bidi-theme-font:minor-bidi"><o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height:normal"><span lang="HE" style="font-family:"Arial",sans-serif;mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font: minor-latin;mso-hansi-font-family:Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin; mso-bidi-theme-font:minor-bidi">בקוריץ אני נחשפת עוד יותר לתחושת ההחמצה שלי על אבי שלא סיפר לי על ילדותו. </span><span lang="HE" style="font-size:10.5pt; font-family:"Arial",sans-serif">אולי הזכרונות היו עבורו כואבים מדי</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-size:10.5pt; font-family:"Arial",sans-serif"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span> .</span><span lang="HE" style="font-family:"Arial",sans-serif;mso-ascii-font-family:Calibri; mso-ascii-theme-font:minor-latin;mso-hansi-font-family:Calibri;mso-hansi-theme-font: minor-latin;mso-bidi-theme-font:minor-bidi">את הפער זה אני מנסה להשלים ע"י הקשבה לסיפורים ולזכרונות של אנשים שההורים שלהם היו בין פליטי קוריץ. בקבוצה שאני נוסעת איתה כולם קשורים לקוריץ. יוכבד היא בת הדור הראשון לניצולי קוריץ. יהודה, דב'לה, אלי ושאול ומיקי וגם אני, אנחנו בני הדור השני. הורינו באו משם. נוסעים איתנו גם בני הדור השלישי. הילד שלי ביניהם. יוכבד שהיא היום בת 80+, באה משם.&nbsp; מפעם לפעם היא משתפת אותנו בזיכרונותיה. <o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height:normal"><span lang="HE" style="font-family:"Arial",sans-serif;mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font: minor-latin;mso-hansi-font-family:Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin; mso-bidi-theme-font:minor-bidi">בכניסה אנחנו נתקלים בשלט של אותיות הצבוע בצבעי הדגל האוקראיני הצהוב כחול ועליו כתוב </span><span dir="LTR" style="font-size: 13.5pt;font-family:"Arial",sans-serif;mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; color:#006699">Korzec</span><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family:"Arial",sans-serif;mso-ascii-font-family:Calibri; mso-ascii-theme-font:minor-latin;mso-hansi-font-family:Calibri;mso-hansi-theme-font: minor-latin;mso-bidi-theme-font:minor-bidi"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span> באוקראינית. השלט זה מעורר בי התרגשות רבה. אנחנו כבר ממש בכניסה למקום שהוא חלק מההיסטוריה המשפחתית שלי.&nbsp; <o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height:normal"><span lang="HE" style="font-family:"Arial",sans-serif;mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font: minor-latin;mso-hansi-font-family:Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin; mso-bidi-theme-font:minor-bidi">העיירה הקטנה הזו משתרעת על גדת הנהר קורצי'ק ומכאן כנראה נגזר שמה הפולני קוריץ. הרחוב הראשי רח' קוסטיושקה הוא אותו רחוב ראשי של פעם, עורק החיים הראשי של העיירה. פה נמצאים בניין העיריה, ככר השוק, וגם את תחנת האוטובוס שתוציא אותך מכאן. רבים מן הרחובות הצדדיים אינם אלא דרכי עפר, מפעם לפעם חוצה את הרחוב עגלה רתומה לסוס. בשיטוט ברחובות ובסמטאות התחושה היא שהזמן עמד מלכת. בחלק הישן של העיירה אין בבתים מים זורמים. בכל בית יש באר שממנה שואבים את המים, השירותים בחוץ, כמו פעם. לכל בית יש חצר קטנה שבה מגדלים את הירקות ואת התוצרת הזו אוספות הנשים ומוכרות בשוק המקומי. ממש כמו פעם. במושגים של היום קוריץ היא ממש "חור".<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height:normal"><span lang="HE" style="font-family:"Arial",sans-serif;mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font: minor-latin;mso-hansi-font-family:Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin; mso-bidi-theme-font:minor-bidi">בניין בית הספר "תרבות" עומד על תלו עד היום. חלק גדול מהבניין נעול בפנינו. אפשר להסתובב בחצר ולדמיין את הבניין, שבמשך כמה שנים התרוצצו בו מאות תלמידים ותלמידות ולמדו לדבר בעברית כמעט</span><span lang="HE" style="font-size: 10.5pt; font-family: Arial, sans-serif;"> 'צברית'.</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif;mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font:minor-latin; mso-hansi-font-family:Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin;mso-bidi-theme-font: minor-bidi"> עד שפלשו הרוסים לעיירה בשנת 1939 ואסרו על לימודי העברית. בניין בית הספר הפך לחנות לחומרי בניין, היום יש בו חנות יד שנייה.<o:p></o:p></span></p> <p dir="RTL" style="margin: 12pt 0cm; direction: rtl; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-size:10.5pt;font-family:"Arial",sans-serif">קוריץ שקקה חיים יהודים מגוונים: היו בה 18 בתי כנסת ובתי מדרש, והיא היתה מרכז חשוב של בתי דפוס לספרי קודש. נחגגו בה החגים יהודיים (בפסח אפו מצות) בצד מפגשים חברתיים, פעלו בה מוסדות לעזרה הדדית בצד פעילות ציונית. לא מעטים מבני קוריץ עלו לארץ בשנות השלושים וביניהם דודתי טובה שהיתה חברה בגרעין חלוצי שהקים את קיבוץ גבעת השלושה (ליד פתח תקווה).<o:p></o:p></span></p> <p dir="RTL" style="margin: 12pt 0cm; direction: rtl; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-size: 10.5pt; font-family: Arial, sans-serif;">אנחנו משוטטים בעיירה. בית הקברות היהודי הישן עומד בחורבנו. רוב המצבות הרוסות. לעולם לא נדע מי מבני משפחתו של אבי קבור שם. לא רחוק משם שרידי המקווה. מרחוב בתי הכנסת לא נשאר זכר. גם השוק נשאר כפי שהיה. הנשים שמחפשות קצת פרנסה מוכרות בו את מה שגדל אצלן בחצר.<o:p></o:p></span></p> <p dir="RTL" style="margin: 12pt 0cm; direction: rtl; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-size: 10.5pt; font-family: Arial, sans-serif;">בסמטאות אנחנו פוגשים חבורות ילדים שעוקבים בסקרנות אחרי "האורחים". ילד אחד מדגים לנו שאיבת מים מן הבאר. מפה לשם מסתבר לנו שאמא שלו נסעה לישראל לעבוד.. הוא מטלפן אליה, אנחנו מדברים שיחה בעברית עם עובדת אוקראינית.. הזוי משהו...<o:p></o:p></span></p> <p dir="RTL" style="margin: 12pt 0cm; direction: rtl; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-size: 10.5pt; font-family: Arial, sans-serif;">פה ושם מזהים אנשים את הבתים שהיו שייכים למשפחתם. התושבים האוקראינים לא יוצאים החוצה. אולי כבר נמאס להם מהשיחות סביב "זה היה הבית של המשפחה שלי". לפעמים מאפשרים המקומיים להיכנס לבית ולהציץ. אנחנו נכנסים לבית שהיה שייך למשפחתו של יהודה. <o:p></o:p></span></p> <p dir="RTL" style="margin: 12pt 0cm; direction: rtl; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-size: 10.5pt; font-family: Arial, sans-serif;">מסיפוריה של אמא שלו, יהודה מכיר לא רק את כתלי הבית ואת פרטי הריהוט, אלא גם את שיחי הגינה ואת ריחות המרתף, וכמובן סיפורים שנכרכו בבית. אמא שלו הסתתרה במרתף הבית ולכאן חזרה כדי שלגלות שהשכן גנב את ביתה. בעלת הבית הנוכחית, מקבלת אותנו בהתרגשות ובלבביות, מודעת היטב ל'מחיר' שהיא משלמת כל שנה בעת שמגיעה הקבוצה לביקור. נראה שהיא מקבלת את זה באהבה, 'לא נורא', היא מחייכת, אין בחייה הרבה התרגשויות. הביקור הקבוצתי פעם בשנה מכניס קצת התרגשות לחייה. היא מכירה את יהודה ממש מקרוב. המפגש הזה נוגע ללב..<o:p></o:p></span></p> <p dir="RTL" style="margin: 12pt 0cm; direction: rtl; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-size: 10.5pt; font-family: Arial, sans-serif;">חם בתקופה זו של השנה. על גדת הנהר אנחנו פוגשים חבורת נערים שמשתכשכת במים. ויש גם דייגים. הנהר הזה היווה מקום בילוי גם כשאבי גדל כאן. <o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom:0cm;margin-bottom:.0001pt; line-height:normal"><span lang="HE" style="font-size: 10.5pt; font-family: Arial, sans-serif;">אחרי כמה ימים של ביקור בקוריץ אני כמעט הולכת שבי אחר העיירה הזו, שבימיה הטובים היתה, ככל הנראה, מקום שטוב לחיות בו ולגדל בו משפחה וילדים...<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom:0cm;margin-bottom:.0001pt; line-height:normal"><span lang="HE" style="font-size: 10.5pt; font-family: Arial, sans-serif;">&nbsp;</span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height:normal"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" style="font-size: 10.5pt; font-family: Arial, sans-serif;"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>.</span><span lang="HE" style="font-size: 10.5pt; font-family: Arial, sans-serif;"><o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height:normal"><span dir="LTR"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p></div>Fri, 17 Aug 2018 17:07:00 +0200yofili@gmail.com (אמזונה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=32056&blogcode=14962911http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=32056&blog=14962911http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=32056&blogcode=14962858<div align="right" dir="rtl"><p>קצרה הדרך מרובנו לקוריץ. פחות משעה באוטובוס הממוזג שלנו. אני תוהה כמה זמן לקח לאבא שלי לעשות את הדרך הזו.</p> <p>אנחנו נוסעים בנופים כפריים ירוקי עד. לכל רוחב העין משתרעים כאן מישורים רחבים, שטוחים, מתקמרים פה ושם בגלי גבעות רכות, משובצים בנחלים ובמקווי מים ובגושי יערות גדולים. מרחבים עצומים של מיני גידולים חקלאיים שמרחוק קשה לזהות בדיוק. האדמה כאן כל כך פורייה, עד שאנשים נוהגים לאמר שאתה אוכל בערב את מה שזרעו בבוקר.</p> <p>מידי פעם האוטובוס עוצר לביקורת של המשטרה. השוטרים שואלים כמה נוסעים יש באוטובוס ומבקשים לראות רישיונות. לי זה עושה דז'ה וו לתקופות אחרות בהן הממשלה היתה מפקחת פה על הכל. אולי גם לנהג. הוא מראה לשוטרים את הניירות ואחרי זמן חילופי דברים אנחנו רשאים להמשיך. תחנת המשטרה עומדת במקום שפעם עבר בו הגבול.</p> <p>קוריץ מסקרנת אותי מאד. יש בה כפל פנים שאני רוצה לחשוף. מצד אחד זה מקום של מוות. המקום שבו הושמדה כל משפחתו של אבי וכל הקהילה היהודית שחיה כאן במשך עשרות שנים ורק מעטים יצאו ממנה בקושי חיים. מצד שני, המקום הזה הכי מקרב אותי לאבי ולסיפור האישי שלו. כאן התגוררה כל משפחתו המורחבת. כאן נולד וגדל והלך לחדר ולמד חומש אלף, כאן הכיר את אשתו ונולדו לו שני ילדיו. מכאן יצא למלא את חובת הגיוס לצבא. פעם אחת גויס לצבא הפולני ופעם שניה לצבא האדום. בשתי הפעמים האלה היה בסכנת חיים וניצל. מהאסון שקוריץ המיטה עליו - לא הצליח להינצל. לכאן חזר כדי לראות במו עיניו את החורבן ויותר לא שב לכאן.</p> <p>את כפל הפנים הזה של קוריץ אני רוצה לגלות.</p> <p>בגלל שאבי לא דיבר ולא סיפר, אני חוקרת את קוריץ כמו בחפירות ארכיאולוגיות. לעומק. הצורך לחפור היה שלי אבל הוא גרם גם לאחרים במשפחה להתעניין ולרצות לדעת יותר. משמח אותי לדעת שבעקבות כך, ילדי רוצים לדעת יותר על קורות משפחתם. &nbsp;</p> <p>בקוריץ אני נחשפת עוד יותר לתחושת ההחמצה שלי על אבי שלא סיפר לי על ילדותו. אולי הזכרונות היו עבורו כואבים מדי .את הפער זה אני מנסה להשלים ע"י הקשבה לסיפורים ולזכרונות של אנשים שההורים שלהם היו בין פליטי קוריץ. בקבוצה שאני נוסעת איתה כולם קשורים לקוריץ. יוכבד היא בת הדור הראשון לניצולי קוריץ. יהודה, דב'לה, אלי ושאול ומיקי וגם אני, אנחנו בני הדור השני. הורינו באו משם. נוסעים איתנו גם בני הדור השלישי. הילד שלי ביניהם. יוכבד שהיא היום בת 80+, באה משם. &nbsp;מפעם לפעם היא משתפת אותנו בזיכרונותיה.</p> <p><br /><img style="width: 577px; height: 433px;" src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/56/20/03/32056/posts/29204496.JPG" border="0" alt="" /></p> <p>בכניסה אנחנו נתקלים בשלט של אותיות הצבוע בצבעי הדגל האוקראיני הצהוב כחול ועליו כתוב Korzec באוקראינית. השלט זה מעורר בי התרגשות רבה. אנחנו כבר ממש בכניסה למקום שהוא חלק מההיסטוריה המשפחתית שלי. &nbsp;</p> <p>העיירה הקטנה הזו משתרעת על גדת הנהר קורצי'ק ומכאן כנראה נגזר שמה הפולני קוריץ. הרחוב הראשי רח' קוסטיושקה הוא אותו רחוב ראשי של פעם, עורק החיים הראשי של העיירה. פה נמצאים בניין העיריה, ככר השוק, וגם את תחנת האוטובוס שתוציא אותך מכאן. רבים מן הרחובות הצדדיים אינם אלא דרכי עפר, מפעם לפעם חוצה את הרחוב עגלה רתומה לסוס. בשיטוט ברחובות ובסמטאות התחושה היא שהזמן עמד מלכת. בחלק הישן של העיירה אין בבתים מים זורמים. בכל בית יש באר שממנה שואבים את המים, השירותים בחוץ, כמו פעם. לכל בית יש חצר קטנה שבה מגדלים את הירקות ואת התוצרת הזו אוספות הנשים ומוכרות בשוק המקומי. ממש כמו פעם. במושגים של היום קוריץ היא ממש "חור".</p> <p>בניין בית הספר "תרבות" עומד על תלו עד היום. חלק גדול מהבניין נעול בפנינו. אפשר להסתובב בחצר ולדמיין את הבניין, שבמשך כמה שנים התרוצצו בו מאות תלמידים ותלמידות ולמדו לדבר בעברית כמעט 'צברית'. עד שפלשו הרוסים לעיירה בשנת 1939 ואסרו על לימודי העברית. בניין בית הספר הפך לחנות לחומרי בניין, היום יש בו חנות יד שנייה.</p> <p>קוריץ שקקה חיים יהודים מגוונים: היו בה 18 בתי כנסת ובתי מדרש, והיא היתה מרכז חשוב של בתי דפוס לספרי קודש. נחגגו בה החגים יהודיים (בפסח אפו מצות) בצד מפגשים חברתיים, פעלו בה מוסדות לעזרה הדדית בצד פעילות ציונית. לא מעטים מבני קוריץ עלו לארץ בשנות השלושים וביניהם דודתי טובה שהיתה חברה בגרעין חלוצי שהקים את קיבוץ גבעת השלושה (ליד פתח תקווה).</p> <p>אנחנו משוטטים בעיירה. בית הקברות היהודי הישן עומד בחורבנו. רוב המצבות הרוסות. לעולם לא נדע מי מבני משפחתו של אבי קבור שם. לא רחוק משם שרידי המקווה. מרחוב בתי הכנסת לא נשאר זכר. גם השוק נשאר כפי שהיה. הנשים שמחפשות קצת פרנסה מוכרות בו את מה שגדל אצלן בחצר.</p> <p>בסמטאות אנחנו פוגשים חבורות ילדים שעוקבים בסקרנות אחרי "האורחים". ילד אחד מדגים לנו שאיבת מים מן הבאר. מפה לשם מסתבר לנו שאמא שלו נסעה לישראל לעבוד.. הוא מטלפן אליה, אנחנו מדברים שיחה בעברית עם עובדת אוקראינית.. הזוי משהו...</p> <p>&nbsp;</p> <p>פה ושם מזהים אנשים את הבתים שהיו שייכים למשפחתם. התושבים האוקראינים לא יוצאים החוצה. אולי כבר נמאס להם מהשיחות סביב "זה היה הבית של המשפחה שלי". לפעמים מאפשרים המקומיים להיכנס לבית ולהציץ. אנחנו נכנסים לבית שהיה שייך למשפחתו של יהודה. </p> <p>מסיפוריה של אמא שלו, יהודה מכיר לא רק את כתלי הבית ואת פרטי הריהוט, אלא גם את שיחי הגינה ואת ריחות המרתף, וכמובן סיפורים שנכרכו בבית, אמא שלו שהסתתרה במרתף ולכאן חזרה כדי שלגלות שהשכן גנב את ביתה. בעלת הבית הנוכחית, מקבלת אותנו בהתרגשות ובלבביות, מודעת היטב ל'מחיר' שהיא משלמת כל שנה בעת שמגיעה הקבוצה לביקור. נראה שהיא מקבלת את זה באהבה, 'לא נורא', היא מחייכת, אין בחייה הרבה התרגשויות. הביקור הקבוצתי פעם בשנה מכניס קצת התרגשות לחייה. היא מכירה את יהודה ממש מקרוב. המפגש הזה נוגע ללב..</p> <p>חם בתקופה זו של השנה. על גדת הנהר אנחנו פוגשים חבורת נערים שמשתכשכת במים. ויש גם דייגים. הנהר הזה היווה מקום בילוי גם כשאבי גדל כאן. </p> <p>אחרי כמה ימים של ביקור בקוריץ אני כמעט הולכת שבי אחר העיירה הזו, שבימיה הטובים היתה, ככל הנראה, מקום שטוב לחיות בו ולגדל בו משפחה וילדים...</p> <p>&nbsp;</p> <p>.</p> <p>&nbsp;</p></div>Sun, 12 Aug 2018 11:55:00 +0200yofili@gmail.com (אמזונה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=32056&blogcode=14962858http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=32056&blog=14962858http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=32056&blogcode=14962179<div align="right" dir="rtl"><p>Aktia קוראים מכל עבר שלטי מכירת סוף העונה ברחובות העיר רובנו. </p> <p>אקציה אומרת לי המוכרת בחנות יד שניה, כשאני מגישה לתשלום את מה שבחרתי. בתנועות ידיים &nbsp;היא מראה לי שאני משלמת על אחד ומקבלת שלושה. אקציה היא מסבירה לי שוב במקרה שלא הבנתי.</p> <p>יש לכם מפה של העיר אני שואלת את פקידת הקבלה במלון שבו התארחנו, מפה? היא בודקת איתי באנגלית לראות שהבינה. משתוממת מהשאלה אומרת לי שאין ומסבירה שזו עיר קטנה וקל מאד להתמצא בה.</p> <p>רחובות העיר דלים ואפורים. שד' האופרה הן לב העיר. כאן מבלים בטלניה ושיכוריה של העיר כשמזג האוויר טוב. החום והלחות מבריחים את כולם למרכזי הקניות הממוזגים. מרכזי הקניות הן יציר הזמן החדש. החנויות ריקות מאדם. כניסה לחנות הופכת אותך לחשוד מיידי. תוך שניות נצמדת אליך נערה צעירה שעוקבת אחר פעולותיך..</p> <p>אקציה אני שומעת שוב ושוב בבורות המוות ביער סוסנקי שבפאתי העיר רובנו. באקציה של נובמבר 1941 נרצחו למעלה מ-23,000 אלף יהודים ובאקציה של יולי 1942 &ndash; 5000 היהודים שנותרו.</p> <p>אלה פניה של רובנו שבראשית המאה ה-20 הפכה להיות מרכז כלכלי לכל פלך ווהלין ושימשה כמרכז לתנועה הציונית. ראשוני היהודים הגיעו לרובנה ב-1566. לפי מסמכים בעיירה התגוררו בשנת 1847 -3,788 יהודים. <strong>בעקבות הפיכת העיירה למרכז רכבות</strong>, נהרו לעיר יהודים רבים כך שב-1897 התגוררו כ-14 אלף יהודים כשהם היו רוב תושבי העיר. בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה חיו בעיר כ-60 אלף תושבים, רובם יהודים ומיעוטם - אוקראינים, פולנים, רוסים, קומץ צ'כים וקומץ גרמנים. עוד כמה אלפי יהודים חיו בעירות הסמוכות ובכפרים הפזורים בסביבה...</p> <p>וכך מתאר עמוס עוז את הרצח בספרו "ספור על אהבה וחושך:: "היה מי שסיפר איך גרמנים וליטאים ואוקראינים, באיומי תת-מקלעים, הצעידו את כל העיר, בנעריה ובזקניה, ליער סוסנקי. זה היער שאליו אהבו כולם לצאת תמיד לטיולי טבע בימים היפים, למשחקי צופים, למדורות-שיר, לינות לילה בתוך שקי שינה על גדות הפלג תחת שמי הכוכבים.</p> <p>&nbsp;</p> <p>"ושם, ביער סוסנקי, בין עופאים וציפורים ופטריות ודמדמניות ופטריות-יער, ירו הגרמנים והרגו על שפת הבורות, בתוך יומיים כעשרים וחמישה אלף נפש (כמספר כל תושבי ערד ויותר ממספר כל היהודים שנהרגו במשך מאה שנות מלחמה עם הערבים). בהם היו כמעט כל בני כתתה של אמי. וגם הוריהם וכל השכנים וכל המכרים וכל המתחרים והשונאים. בהם היו הגבירים והפרולטרים, האדוקים והמתבוללים והמתנצרים, השתדלנים והגבאים והפרנסים והחזנים והשוחטים והרוכלים ושואבי המים, הקומוניסטים והציונים, הוגי הדעות והאמנים ושוטי הכפר, בהם היו כארבעת אלפים תינוקות. והיו גם מוריה של אמי מימי 'תרבות'"</p> <p>&nbsp;</p> <p>זו רובנו עיר המחוז שאליה הגיע אבי ברכבת אחרי נסיעה ארוכה מערבות סביר, כדי לחפש את שרידי משפחתו. </p> <p>בלילה ראיתי אותו עולה לרכבת, למסע שסופו בעיירה שלו. הנסיעה עתידה להמשך ימים ארוכים, כשהוא יורד בעיר אחת ומחכה לרכבת שתיקח אותו לעיר אחרת. עיר ועוד עיר. ביקורת של המשטרה. לאן אתה נוסע, יש לך אישור נסיעה, תעודות. אף אחד לא שואל למה אתה נוסע. הרכבת נוסעת. הרכבת עוצרת. יום ולילה ועוד יום ושוב לילה. ביקורת. ועוד ביקורת. לבד עם המחשבות שלו. אולי בלב יש קצת תקווה. אחרי נסיעת לילה ארוכה הרכבת עצרה בחריקת בלמים בתחנת הרכבת של רובנו. משם התגלגל בדרך לא דרך אל קוריץ, אל מה שהיה פעם הבית שלו. לאן הלך. עם מי דיבר. את מי פגש. מה סיפרו לו המקומיים. מי גר בבית שהיה שלו. בשקט הסתובב בין רחובות הגטו, כיכר השוק, חורבות רחוב בתי הכנסת. מישהו לקח אותו לאזור הקברים בקוזק. אפשר לראות את סימני האדמה שנחפרה ועכשיו כיסתה את הבורות. המקום שהיה פעם שוקק ומלא חיים היה עכשיו שקט עד כאב. </p> <p>אחרי ימים של שיטוט עזב את המקום אליו לא ישוב עוד, חזר לתחנת הרכבת ברובנו שם עלה על הרכבת הראשונה שתקח אותו למקום רחוק מכאן. רק להתרחק משם. הנסיעה חזרה דומה. ימים ארוכים של שינה טרופה. מתעורר כל פעם בעיר אחרת. יורד מרכבת אחת ועולה לרכבת אחרת. הפעם הלב ריק. ריק לגמרי. קודם היה איש משפחה. עכשיו הוא יתום מהוריו ואלמן.</p> <p>זו רובנו שאליה באתי היום כדי להתחבר לשורשים שלי. אין בה שום אזכור לחיים היהודיים שהיו כאן בעבר. הכל מאופק כאן. אין כאן היום שום דבר להתחבר אליו. אין כאן שום דבר בשבילי שיכול לפתוח את הלב. </p> <p>אקציה זועקים השלטים מכל עבר. המילה הזו מעבירה בי רעד. </p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p></div>Mon, 06 Aug 2018 09:40:00 +0200yofili@gmail.com (אמזונה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=32056&blogcode=14962179http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=32056&blog=14962179http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=32056&blogcode=14951561<div align="right" dir="rtl"><p>כשהגעתי בחודש נובמבר לבי"ס השש-שנתי ודי סלמה, ידעתי שהמנהל אמר שהוא לא צריך ליווי ארגוני וגם המפקח תמך בעמדה זו. מכיוון שנשלחתי ע"י המשרד, כולם היו מנומסים מאד ושאלו אותי מה אני חושבת שאוכל לתרום להם. אמרתי שאני יכולה לעזור להם בלעשות סדר וגם בתכניות עבודה. סיכמנו שנתחיל ונראה לאן זה יתפתח.</p> <p>תלמידי בי"ס עמדו להבחן בבחינות המיצ"ב החיצוני בשנה זו כשלביה"ס עבר של ציונים נמוכים מאד בכל השנים הקודמות. </p> <p>בפגישה ראשונה עם המנהל הוא פרגן מאד לצוות המורים הרציני והמחויב, שעובד קשה ומשקיע מאמץ ואמר שלדעתו הבעיה המרכזית במיצ"ב היא התייחסות התלמידים. וכך הסביר את הדברים: מכיוון שציוני המיצ"ב לא נכנסים לחישוב ציוני בית הספר בתעודה, התלמידים לא לוקחים את המבחן ברצינות, מזלזלים מאד בלימודים לקראת המיצב, ובבחינה עצמה, לא משקיעים מאמץ בפתרון השאלות ומרביתם יוצאים מן המבחן אחרי חצי שעה.</p> <p>בגלל הכניסה המאוחרת להדרכה, המנהל אמר שלא ניתן לעשות שינויים רציניים במערכת השעות על מנת ליצור סדירויות חדשות לליווי, ולכן סוכם שהשנה נעשה כמיטב יכולתנו והתמקדות תהיה בהדרכת רכזי מקצועות המיצ"ב ובשנה הבאה נעמיק. סוכם גם שאין ציפיה שבזמן הקצר ההישגים במיצ"ב החיצוני השנה יעלו.</p> <p>נכון לנקודת הזמן הזו אין לי מושג מה יהיו הציונים אבל בכל מה שקשור להתייחסות התלמידים והמורים למיצ"ב &ndash; בחודשים האחרונים קרתה מהפכה של ממש. &nbsp;</p> <p>בכל שלושת מבחני המיצ"ב שנערכו עד כה, נוכחות התלמידים היתה גבוהה ביותר, כל התלמידים נשארו במבחן עד תום הזמן המוקצב לבחינה ועבדו עד הרגע האחרון, אף אחד מהם לא אמר שהמבחן לא חשוב כי הציון שלו לא נכנס לתעודה וכל סימני ההתנהגות שהופיעו במבחנים הבאים &ndash; נעלמו לגמרי. כל המורים מדווחים על "משהו אחר" ואנחנו מעריכים שזו תהיה גם תמונת המצב במבחן האחרון, במדעים, שיתקיים ביום רביעי הקרוב.</p> <p>בהערכה זהירה מאד אני מעזה לנחש שתהיה גם עליה בציוני המיצ"ב.</p> <p>בישיבת צוות ניהול שהתקיימה השבוע (בנושא אחר) ושבה השתתפנו גם אני והמלווה הפדגוגית, מנהל ביה"ס ציין שאף פעם בעבר לא היה מה שהם פוגשים השנה במיצ"ב. הוא ביקש מרכז השכבה להסביר מה קרה. רכז השכבה אמר שהפעם יש יותר סדר וכולם עובדים ברצינות.</p> <p>זה נכון. אבל היה יותר מזה. לימדנו את המורים לעבוד קצת אחרת. מיקדנו את עבודתם, ועקבנו אחרי מה שהם עושים מידי שבוע. פרגנו להם, ספקנו סביבת התייחסות תומכת ואוהדת. עזרו להם לפתור את הקשיים שהיו להם (מה שניתן היה לעשות) הפכנו את המיצ"ב לעניין המרכזי של כולם. לא עוד "הבעיה של רכז המקצוע" ועוד ועוד..</p> <p>מה שברור זה שכשהמורים שינו את דרך עבודתם &ndash; השתנו גם הילדים.</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p></div>Fri, 11 May 2018 10:35:00 +0200yofili@gmail.com (אמזונה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=32056&blogcode=14951561http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=32056&blog=14951561http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=32056&blogcode=14946654<div align="right" dir="rtl"><p>אני אוהבת את המנהג של ליל הסדר שבו כל המשפחה כולה מתכנסת ביחד לארוחת חג. למרות השעמום העולה מדפי ההגדה ומהסיפורים שאף אחד לא באמת מתעניין בהם, אני מתפעלת כל פעם מחדש מזה שמעשייה דמיונית, על יציאת מצרים בדרך של נס, מצליחה לכנס כל שנה המוני משפחות אל שולחן הסדר כדי לשמוע, כל פעם מחדש בנוסח שאינו משתנה, את אותו סיפור מופרך שאנחנו קוראים בהגדה של פסח. </p> <p>ההתכנסות הזו כוללת כל מיני מנהגים שאנחנו חוזרים עליהם שנה אחר שנה באותה מתכונת בדיוק. המנהגים שהיו נהוגים בבית הורי חוזרים על עצמם באותה המתכונת בדיוק, בבית שלי ועכשיו גם אצל ילדי בכל פסח מחדש. בשבילי פסח מדגיש יותר מכל את זה שאנחנו חלק ממשפחה, שיש לנו שורשים והשורשים האלה שילכו ויצמחו, תמיד ישארו באותה מתכונת של זכרונות בית אבא.</p> <p>העיקר בחג הזה הוא הסיפור שסביבו אנחנו מתכנסים לליל הסדר. אצלנו בבית זה היה אבא שלי שהיה עורך את הסדרים של ילדותי. אבא שלי שאיבד את כל משפחתו ונותר לבדו בעולם, הקים משפחה מחדש וכינס אותה סביב שולחן הסדר לקיים את הסדר במתכונת שזכר מבית אבא שלו. אבא שביום יום היה אדם נחבא אל הכלים בליל הסדר הפך פתאום לאיש אחר. בערב ליל ההסדר היה מתלבש בבגדי חג ויושב הדור בראש השולחן לנהל את הסדר המשפחתי. לכולנו היה ברור שזו לא עוד ארוחה משפחתית ושמשהו חשוב קורה כעת. משהו שקורה רק פעם בשנה. </p> <p>אמא היתה מוציאה את ערימת ההגדות ששמרה מתחת לערימת המגבות ומחלקת שיהיה לכל אחד. את ההגדה המהודרת היתה נותנת לאבא ואנחנו קבלנו הגדות שחולקו בחינם יחד עם העיתון שהיינו קונים בחנות של סטופניצקי לפני החג. גם אנחנו היינו מתלבשים בבגדי חג שקנו לנו במיוחד לפסח, ובשעת ערב היינו מתכנסים מסביב לצלחת הפסח לשמוע את אבא מספר את סיפור יציאת מצרים ולטעום מהמאכלים שמסמלים את מנהגי החג. &nbsp;&nbsp;</p> <p>אין לנו עניין אמיתי בסיפורים המצויים בהגדה והוויכוחים המתנהלים מסביב לשולחן לא עוסקים בשאלה אם המצרים צדקו או לא צדקו בכך שהכבידו את ידם על היהודים ולא נתנו להם לצאת ממצרים. אנחנו מגיעים לשולחן המשותף הזה בליל הסדר כי זה מה ששמענו מההורים שלנו בדור הקודם וזה מה שנרצה להעביר לילדים שלנו והם יעבירו זאת לילדים שלהם ויספרו כי הדור הקודם סיפר להם וכן הלאה. וכן הלאה. זאת המורשת הסיפורית והיא משפיעה לא פחות והיא משמעותית וחשובה.</p> <p>ליל הסדר כולל הרבה רגעים של קריאה ושמחה ושירה וגם אוכל טוב שטרחו עליו מיטב המבשלים במשפחה בטרם החג, אבל הוא כולל גם רגעי תזכורת חשובים שאנחנו, צאצאי הצאצאים של מי שיצא פעם ממצרים, יושבים מסביב לשולחן החג כל שנה מחדש כדי לציין את האירוע הזה, במנהגים שעוברים מדור לדור ושלמרות כל פלאי הטכנולוגיה והתקדמות שום דבר לא השתנה בהם.</p> <p>ליל הסדר מזכיר לנו מחדש שסוד הקסם הוא בפשטות. במשפחה המתאספת לחגוג ולשמוע יחד סיפור ולמשפחה הזו יש שורשים שמהם יצמחו פירות. </p></div>Sat, 31 Mar 2018 12:38:00 +0200yofili@gmail.com (אמזונה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=32056&blogcode=14946654http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=32056&blog=14946654http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=32056&blogcode=14944189<div align="right" dir="rtl"><p>אני חוזרת ושואלת את עצמי, מדוע הן נאחזות בצורך להיות "צודקות", למה כל כך חשוב להן לצאת מהשיחה שלנו הכי צודקות והכי נחרצות ואלה שהאמת כולה בצד שלהן. </p> <p>מה זה נותן להן ה"להיות צודקות" הזה?</p> <p>מה זה נותן להן לדבר בצורה כזו פסקנית ונחרצת ויודעת ולהתעקש על כך.</p> <p>למה הן חושבות שמה שהן יודעות זוהי האמת כולה, ואיך לא עצרו לרגע לראות שיש עוד אמת. אמת אחרת.</p> <p>איך זה שלא עצרו לרגע לחשוב שאולי גם בצד השני יש איזו אמת, ואולי גם היא אמת צודקת. לא פחות מהאמת שלהן. </p> <p>הן מדברות בפסקנות ונחרצות, כמי ש"יודעות הכל" ובדרך לא שמות לב למה שקורה, למה שהלך לאיבוד ולמי שהלך לאיבוד..</p> <p>בדרך להיות נחרצות ופסקניות, לא נשאר מקום לאף אחד אחר, והאהבה שהיתה נגוזה ונעלמת ..</p> <p>האהבה הגדולה לא הצליחה להחזיק מעמד מול הצורך להיות "צודקות"</p> <p>והחיץ שנוצר, בהתחלה הוא קטן ובלי שנשים לב הוא הולך ומתרחב, כל כך מתרחב עד שאי אפשר למלא אותו. הריק הזה שבאמצע הוא יותר חזק מכל המילים הצודקות שנזרקות לאוויר. </p> <p>וכל צד נשאר צודק ומרוקן אבל בעיקר הוא נשאר עם עצמו.</p> <p>מעניין היה לראות מה היה קורה אם אפשר היה להרפות מהצורך להוכיח שאנחנו צודקות, לא לחשוש ממה יקרה ולהקשיב באמת לצד השני,</p> <p>מעניין מה יפתח אז ומה יתרחב ומה נגלה שהיה שם כל הזמן ולא ראינו.</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p></div>Mon, 05 Mar 2018 06:44:00 +0200yofili@gmail.com (אמזונה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=32056&blogcode=14944189http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=32056&blog=14944189http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=32056&blogcode=14943184<div align="right" dir="rtl"><p><span style="font-size: medium;">לפעמים זה פשוט נגמר. רגע אחד אתן מדברות זו עם זו, לפעמים יותר מפעם ביום, ולפתע, בלי שתרגישו, אתן מדברות קצת פחות ואחר כך עוד קצת פחות ואז יום אחד את שמה לב שאתן לא מדברות יותר. זה לא שרבתן, פשוט לא יצא, היא עסוקה בשלה ואת עסוקה בשלך. לשתיכן יש הסברים למה זה לא קורה, ואז עוד פחות ואז בכלל לא.</span></p> <p><span style="font-size: medium;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: medium;">ויום אחד אתן קובעות לקפה, כי צריך ולא נעים, אבל השיחה צולעת ומלאת מבוכה. את שמה לב שיש יותר מדי שאת לא יודעת מאשר שאת יודעת ושפעם זה לא היה ככה. את מרגישה בפער הזה ומתחילה לחשוב מתי זה התחיל ולמה. ואין לך בדיוק תשובה לזה, פרט להרגשה כי זה המצב עכשיו. ואת לא רוצה אבל מבינה שזו המציאות שלכן עכשיו ושחברויות לפעמים נגמרות.</span></p> <p><span style="font-size: medium;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: medium;">נגמרות לאו דווקא בבום אחד גדול, אלא במין התמוססות איטית שאין לה התחלה אבל יש לה סוף. והסוף זה משאיר משהו חמצמץ. ולפעמים את נזכרת בה וחושבת עליה, ועל מה שעברתן יחד, ולרגע מתגעגעת, אבל גם יודעת שזה לא יכול לחזור. אולי כן, אבל בשביל זה שתיכן צריכות לעשות מאמץ. הרבה מאמץ.</span></p> <p><span style="font-size: medium;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: medium;">ולי זה קרה עכשיו עם אחת שאהבתי, שהשבוע פגשתי אותה במקרה, מחייכת אלי. שמחתי להיפגש וגם היא שמחה. אבל אחרי שהחלפנו כמה מילים על מה נשמע ומזמן לא נפגשנו, נותר בינינו ריק כזה.</span></p> <p><span style="font-size: medium;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: medium;">אני לא יודעת מה בדיוק קרה, ואין לי הסבר איך בדיוק הבנתי את זה, אבל כשראיתי אותה גיליתי שאין בי געגוע. ולא רק שאין בי געגוע, אלא שגם הבנתי כי היא תקועה. תקועה אי שם עם אותן שיחות, על מה הוא אמר ומה היא אמרה. ואיך זה התחיל ואיך היא לא ראתה. שיחות שמיצו את עצמן, מבחינתי, לפני הרבה זמן.</span></p> <p><span style="font-size: medium;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: medium;">והיה לי ממש חבל כי אני זוכרת הרבה שעות טובות איתה. שעות של חברות אמיתית, של חברה שיכולה להגיד לך ביקורת ולא תעלבי, שיודעת מתי אני צריכה רק מילים טובות, שמבינה אותי מבלי שאסביר לה, שידעתי שהיא שם בשבילי וגם אני הייתי בשבילה, ולא כל כך הבנתי איך הכל התמוסס..</span></p></div>Fri, 23 Feb 2018 23:15:00 +0200yofili@gmail.com (אמזונה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=32056&blogcode=14943184http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=32056&blog=14943184http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=32056&blogcode=14942432<div align="right" dir="rtl"><p>בכל יום שישי כשהייתי חוזרת מבית הספר חיכתה לי המשימה הקבועה להכין לשבת<BR>סלט תפוחי אדמה שאצלנו בבית היה ידוע בשם סלט מיונז. אמא היתה מפנה את השולחן במרפסת<BR>הקטנה שליד המטבח ושם הייתה מכינה מראש את מה שצריך לסלט הזה שבלעדיו כנראה השבת<BR>לא הייתה נכנסת. </p><BR><p>סלט תפוחי אדמה, או בשמו האקזוטי יותר, סלט רוסי, היה חלק בלתי נפרד<BR>מנוף ילדותי. אני לא יכולה להיזכר בשום הזדמנות חגיגית שבה נפקד מקומו ממערך<BR>הסלטים הקבוע. במקרר שלנו הוא היה חלק בלתי נפרד מארוחות השבת וגם מהארוחות שאחרי<BR>השבת.</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>אמא היתה עושה את כל ההכנות לפני שהייתי מגיעה הביתה וברגע שדמותי<BR>היתה מפציעה בסוף הרחוב עם הילקוט היתה מתחילה לסדר את הכל בחוץ, את קרש החיתוך<BR>והסכינים והקולפן של הירקות והקערות של לפני ואחרי ואחר כך את מרכיבי הסלט. ראשון<BR>היה מגיע הסיר הגדול עם תפוחי האדמה והגזר שלא מזמן סיימו להתבשל. בסיר אחר היו הביצים<BR>הקשות ובקערות אחרות המתינו המלפפונים החמוצים וגרגרי אפונה לרגע שיגיע תורם. הסלק<BR>מבושל לא היה חבר קבוע בסלט, תלוי בעונה, אבל תמיד עמד בנפרד כדי שלא יצבע את שאר<BR>הירקות. </p><BR><p>כל התערוכה הזו של הירקות היתה מקבלת את פני כששבתי מבית הספר. הבקשה<BR>שלי שאולי אפשר לנוח קצת לפני שאני מתחילה עם כל זה היתה נתקלת בתגובה כמעט<BR>אוטומטית, שאפשר לנוח גם אחרי שהסלט יהיה מוכן.</p><BR><p>בלית ברירה הייתי מתיישבת על השרפרף הקטן שבקושי נכנס ברווח הצר שבין<BR>הארון לשולחן ומתחילה במלאכה. קודם צריך לקלף את תפוחי האדמה. אם במקרה באתי קצת יותר<BR>מוקדם מבית הספר, הם היו כל כך חמים מהבישול שבקושי יכולתי להחזיק אותם. לא יכולת<BR>לקרר אותם קצת יותר, הייתי שואלת את אמא והיא היתה אומרת שיותר מדי זה פוגע בטעם<BR>שלהם. מה כבר יכול לפגוע בטעם שלהם אם מקררים עוד קצת, חשבתי ביני לבין עצמי, אבל ידעתי<BR>שאין טעם להתווכח. היא תמיד תמצא את ההסבר המתאים כי כבר רצתה שהסלט יהיה מוכן.<BR>אחרי זה בא תור הגזר. הטענה שלי שלא צריך לקלף אם רחצו אותו כמו שצריך לפני הבישול,<BR>היתה נדחית על הסף. אמא התעקשה שאין דבר כזה וצריך לקלף. הקיר הקטן שחצץ בינינו לא<BR>הפריע לה להעיף מבט לכיווני, מידי פעם, כדי לראות שאני עושה כדבריה. &nbsp;</p><BR><p>כשכל הירקות היו מוכנים והביצים כבר מקולפות הייתי מתחילה במלאכת<BR>החיתוך. את לא חושבת שהקוביות גדולות מדי, היתה אמא אומרת תוך שהיא עומדת מאחורי<BR>ומתבוננת. זה לא גדול הייתי עונה ומיד מזיזה את הסכין קצת יותר ימינה לחרוץ עוד<BR>כמה פסים לאורך. אחרי תפוחי האדמה בא תור הגזר, הביצים והמלפפונים החמוצים שהפכו קוביות<BR>קוביות. לפעמים היה נוסף גם הסלק.</p><BR><p>כל זה נאסף בקערה הירוקה הגדולה שבה אפשר היה לערבב הכל בקלות. לקראת<BR>סיום אמא היתה שופכת חצי צנצנת של מיונז, מוסיפה מלח ופלפל ומערבבת הכל בכף גדולה<BR>ששמרה במיוחד למלאכה הזו. באמצע היתה טועמת קצת, מתקנת את התיבול ורק כשהיתה מרוצה<BR>הסלט היה עובר לשכון במקרר עד לזמן הארוחה.</p><BR><p>עכשיו צריך היה לפנות את כל הכלים ולשטוף אותם, לנקות את המרפסת<BR>ולסיים את שטיפת הרצפה לקראת שבת. רק אז אמא היתה נותנת לי סוף סוף ללכת לעיסוקי. </p><BR><p>בדרך כלל לא היינו מצליחים לסיים את הסלט הזה בארוחות סוף השבוע והוא<BR>היה נגרר אתנו עוד כמה ימים לתוך השבוע הבא עד שבסוף היה מוצא את מקומו בפח. </p><BR><p>לא חלפו ימים רבים וכבר החלו להשמע במטבח ההכנות לסלט של סוף השבוע<BR>הבא.</p><BR><p>&nbsp;בשולי הדברים אני יכולה לספר שמאז הסלט הזה לא נכנס אלי הביתה..</p></div>Fri, 16 Feb 2018 15:12:00 +0200yofili@gmail.com (אמזונה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=32056&blogcode=14942432http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=32056&blog=14942432