http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30773heCopyright 2026 EnzanE. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30773http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30773&blogcode=12670157<div align="right" dir="rtl">הכתיבה תשחרר...ככה אומרים.בעשרת החודשים האחרונים הייתי עם מישהי, ועכשיו אני עם אף אחת.שתי אנשים מקצוות שונים של הארץ נפגשים, זרים לחלוטין ומשלבים את החיים שלהם עד שלא ברור איפה החיים של האינדיווידואל מתחילים ונגמרים. לומדים להכיר טוב, במקרה המסויים הזה, כמעט הכי טוב. מתמודדים עם קשיים, מקבלים, מבינים, מתגמשים, שוכבים, לומדים כל חריץ ונקיק, לא מתביישים, מטיילים, מחייכים, מדברים ומלטפים את הנשמה של מי שמאמינים יהיה בן זוג לחיים.החוויה הזאת היא מאוד סוחפת. תופסת אותנו בביצים (ואם תשימו לב, כשאני כותב משפטים קצרים, זה בדרך כלל מעיד שאני מתכונן לרצף מטורף של מילים). זאת חוויה שלא בהכרח מתכננים, כשהיא מגיעה ושתי הצדדים מוכנים, היא נבנית מעצמה, עם כל שיחת טלפון לתוך הלילה ופגישה. הכמיהה שלנו לזוגיות ומין מוליכה אותנו במבוך שמתחיל בכיף, פאן ואמונה, שהופך לחיבור מאוד חזק ולפעמים, כמו במקרה הזה, מסתיים בגלל ההבנה שבין אהבה ורגש לבין זוגיות טובה, יש תהום עמוקה.זה מתחיל מאי-כנות. מפשרות שהן כביכול בעד הקשר אבל בעצם נובעות מתוך הפחד לאבדו, או שאולי בעצם הרצון לשמרו, כי ,וואלה?, נעים להיות בתוכו. מה</div>Sun, 07 Aug 2011 20:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (EnzanE)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30773&blogcode=12670157http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=30773&blog=12670157http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30773&blogcode=12360155<div align="right" dir="rtl">And in the end, it's not the years in your life that count. It's the life in your years. דבר אחד מובטח לנו בוודאות מוחלטת ולא מוטלת בספק - כולנו נמות. עם הידיעה הזאת אנחנו מעבירים את החיים שלנו. אנחנו דואגים כל הזמן בטירוף חושים לשמור כמה שיותר על החיים ולבנות, כל אחד לעצמו, חיים "טובים" יותר. מפסיקים לעשן, אוכלים בריא, מזיינים מלא, בונים קריירה, מחפשים זוגיות, שומרים על שפיות, מתמודדים עם קשיים, מעשנים סמים, צועקים, בוכים, רבים ומשלימים. נורא קל מתוך עשייה למען החיים לשכוח שאנחנו פועלים עבורם ולעבור לעבוד על אוטומט תוך כדי שכחה מוחלטת עבור מה אנחנו פועלים. נתקלתי הרבה פעמים במצב שבו אני כל כך מרוכז בעבודה, או כל כך מרוכז בללכת להתאמן (חחחח), עד שאני שוכח שאני בעצם עושה את זה בגלל שבנקודת זמן מסויימת ראיתי בעשייה הזאת דרך לשפר את חיי. כשאני מגיע למצבים האלה, החיים לוקחים תפנית לרעה. חשוב מאוד תמיד להיות מודע שכל הדברים שאנחנו עושים הם אך ורק בשביל חיינו. ובמידה והם גורמים לנו חוסר הנאה או נעשים מתוך עיוורון, לשקול בכובד למה ומדוע אנחנו עושים אותם והאם אנחנו מוכנים ביו</div>Mon, 07 Mar 2011 21:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (EnzanE)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30773&blogcode=12360155http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=30773&blog=12360155http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30773&blogcode=12357487<div align="right" dir="rtl">To whom it may concern, אני עדיין חי. חי יותר טוב משחייתי בשנים האחרונות. העובדה ששבו חזר לכתוב בבלוג שלו, עוררה בי סקרנות לגלות מה קורה עם הבלוג הנוסטלגי שלי (עם פלטת הצבעים המאוד ציונית שלו והלוגו המתחלף) ואולי אפילו לחזור לכתוב קצת.עצם הכניסה לבלוג שלי (או לשל שב) היא מן התרפקות נוסטלגית... הדפדוף אחורה בשנים מעלה מחשבות בנוסח "כמה מים עברו בנהר". מאוד מעניין לקרוא דברים שכתבתי בזמנו... החזרה בזמן דרך החלון הנגלל הזה שמגלה שהבלוג נפתח ב2005 וקריאה של פוסטים ישנים מעוררת המון מחשבות שמזמן אפסנתי בעליית הגג. עם כל מילה שאני קורא עולות התמונות, הרגשות והחוויות. קשה לחזור לכתוב... שריר הכתיבה שלי התעייף מתקופה ארוכה מדי של דיבורים בע"פ בלי מקלדת. הכתיבה כאן היא משהו מאוד אישי, אין את אותה הדינמיות שיש בשיחה עם אדם אחר. כמובן שגם על זה ניתן לחלוק, כי מאוד יכול שדווקא כאן יש יותר דינמיות בגלל הדיאלוג העצמי וכל מה שנשאר זה להתחבר לקול הפנימי והמילים יהיו נהר בלתי נפסק של שיחות ביני לבינו. עברו באמת הרבה מאוד מים בנהר... קשר שליווה אותי במשך ארבע שנים הסתיים. בדיעבד אני יכול לא</div>Sun, 06 Mar 2011 15:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (EnzanE)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30773&blogcode=12357487http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=30773&blog=12357487http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30773&blogcode=12357326<div align="right" dir="rtl">עבר עלי שבוע קצת מבולבל... אני מאוד מהר שוכח תובנות שאני מגיע אליהן אחרי התגברות על תקופה קשה. אמנם זה טבעי, כי אי אפשר לחיות כל הזמן עם מנטרות מול העיניים, אבל אני באמת חייב לשים לב לא לשכוח. אף פעם. העבר הוכיח לי שהשכחה עלולה להוביל למקומות עגומים. השכחה גוזלת ממך את הכלים שבהם השתמשת כדי לברוח לראשונה ומובילה לכך שצריך מחדש לחצוב בבטון מזויין עם מזלג פלסטיק. אני חושב שחשוב לציין שכשאני מתייחס למונח שכחה, אני לא רק מתייחס ללשכוח חוויות או תובנות, אני מתייחס ללשכוח את ההרגשה. וזה מבחינתי הדבר החשוב באמת. אני מאוד בן אדם של "הרגשה" וזה מתבטא אצלי בצורה מאוד פיזית - מה שמצד אחד עלול להיות קצת מעיק לפעמים ומצד שני, תמיד משאיר אותי במסלול הנכון - מלית ברירה. לפעמים הזכרון של "ההרגשה" יותר חזק אצלי מהזכרון של ההבנה. בשבוע האחרון "הרגשתי" את אותה הרגשה ישנה שבה אני לא רוצה להיות שרוי. העיסוק והדאגה המוגזמים בכל הנוגע לקריירה ולחיי הזוגיות לא עשו לי טוב. הרבה מחשבות שליליות עלו, הרבה רגשות שאני מאוד לא אוהב התעוררו אצלי. הלחץ והדאגה ישבו מאחור כל הזמן על אש קטנה והובילו לכך</div>Sun, 06 Mar 2011 13:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (EnzanE)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30773&blogcode=12357326http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=30773&blog=12357326http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30773&blogcode=12311684<div align="right" dir="rtl">מ2008 עד 2011... מדהים שהבלוג הזה עדיין חי. אני מתפתה לבדוק אם הוא עדיין מסוגל להתמודד איתי. Will see... מישהו מנוי לדבר הזה?</div>Tue, 08 Feb 2011 08:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (EnzanE)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30773&blogcode=12311684http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=30773&blog=12311684http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30773&blogcode=8481721<div align="right" dir="rtl">אני חולה. חולה אחושרמוטה... כל כך חולה שאני מוכן לפספס יומיים (אולי שלושה ימים) של עבודה, ללא תשלום ימי מחלה, שהם שווים לבערך 600 שקלים.יש לי את מה שמרגיש כמו המגיפה השחורה. אבל זה ככה רק בגלל שרוב הזמן אני בריא (יותר נכון חולה, אבל זה ברגיל), וכשאני נהיה חולה, זה תמיד נורא ואיום ומרגיש כאילו עוד רגע אני עומד להתפגר על הרצפה עם שלולית של קיא שחור לידי.למזלי יש מי שדואג לי, אולי שלי, שזאת נחמה גדולה שבזמן שאני שוכב פה במיטה ורועד כמו עלה נידף היא חושבת עליי ודואגת לי. הלוואי שהיה לה זמן לבוא לבקר, אבל היא עסוקה במעגל אינסופי של צבא-עבודה-לימודים. סדר יום שאני בחיים לא הייתי עומד בו, אבל זה לא מפתיע, כי תמיד אמרתי שהיא יותר חזקה ממני. (אני מתגעגע אלייך מתוקה שלי, את באמת חסרה לי)התחלתי להיות חולה ביום שני, אחרי שנסעתי מוקדם בבוקר למשרד התחבורה כדי לעשות מבחן תיאוריה ולחדש את הרשיון. בני זונות. זאת אחלה הוכחה שהם משתפים פעולה עם חברות הביטוח. הטעות היחידה שלי במהלך שנתיים של נהיגה הייתה שנתפסתי בכביש ריק ב12 בלילה נוהג 20 קמ"ש מעל המהירות המותרת,8 נקודות ו750 שקל קנס. חשבתי ששם זה נגמר, א</div>Wed, 23 Jan 2008 16:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (EnzanE)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30773&blogcode=8481721http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=30773&blog=8481721http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30773&blogcode=8450504<div align="right" dir="rtl">הלוגיקה מכתיבה לפשוטים ביננו כי אין שום סיכוי ממשי להגיע מהתקרה אל המסדרון ללא הליכה על גפיים כרותות. אם להסתכל על כך מזווית הראייה של פרח בר בסכנת הכחדה, ניתן להבחין כי למרות השימוש בגפיים כרותות, אי אפשר לייחס להן את ההצלחה בביצוע המשימה. המשמעות העולה מכך היא שאדם ההולך מתקרה למסדרון עושה זאת באמצעות שימוש בכוח רצון בלתי נלאה ועל ידי קורי עכביש מיוחדים המחוברים לאצבעות שלו. ובכך סיימנו אתהרצאתנו החצי שנתית. נתחיל בעדכון קטן: 100 ג'יגה המוזיקה שנמחקו בפוסט הקודם, הפכו ל200 חדשים. הגברת הנחמדה שהגיבה לי לפוסט (בשם אולי) ונשמעה כמו פקאצה, עברה תהליך הפוך וכעת היא גברת ענוגה ונחמדה. החיים מחייכים לאלה שעושים, ומלהיות טכנאי מחשבים כושל, אני עובר לעבוד בחברה בת של HP ולהרוויח משכורת ראוייה לבני מלוכה. אני מרגיש שהתבגרתי, יחד עם האישה המתוקה שלי, ושכיום אני יותר כמו בן 20, מאשר כמו בן 16. ההבדל גם נהיה יותר ממשי. ואת זה אני אומר בלי התנשאות, רק שיקוף של המציאות. שלושת השליחים פספסו אותי, ואני לא אהיה המשיח, או ישו גרסה 2.0, או מושיע מודרני. המחשב שלי הוא כיום אחד הטובים, א</div>Fri, 18 Jan 2008 22:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (EnzanE)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30773&blogcode=8450504http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=30773&blog=8450504http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30773&blogcode=5701484<div align="right" dir="rtl">יש משהו באיבוד 100 ג'יגה של מוזיקה שיכול לגרום לבן אדם לרצות לצאת החוצה, להתחבר לאינסטינקים החייתים שלו, ללבוש חליפת פוטבול עם ספייקים על הכתפיים ובריצה נחושה לשבור אנשים לאלף עזאזל.פאק! פאק! פאק! פאק! פאק! פאק! פאק!(זה הד)כואב. באמת כואב. באמת באמת כואב.מה לא מקריבים בשביל נסיון כושל להתקין מערכת שאני בכלל לא אשתמש בה?זה כמו לנסות להיות גיבור, ולתת ליהודי בית חם אצל היטלר. זהו, אני לא אוהב יותר מוזיקה, סתם רעש מיותר.מעכשיו אני איש של מדיטציה ודממה. מה יותר טוב משקט?אני בדכאון. זהו זה, אין לי חברים, אני לא אוכל ומדבר עם הפנים מכוונות לרצפה.אמא שלי לא אוהבת אותי. אבא שלי לא אוהב אותי. אח שלי לא אוהב אותי (אלא אם כן אני נותן לו להתחבר לאיי.סי.קיו).אחחח... הנשמות בגן עדן זועקות... והנשמות מגיהנום עוברות טיפול פסיכולוגי אצל קונסטנטין, האיש והסיגריות.תעשנו, תשתו ותנהגו, תסניפו ואל תחשבו שהלהב שחותך את הורידים באמת אחראי לזה שתמותו.</div>Sun, 21 Jan 2007 21:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (EnzanE)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30773&blogcode=5701484http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=30773&blog=5701484http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30773&blogcode=5252899<div align="right" dir="rtl">כבר לא זוכר את תקופת הלימודים שביליתי בה 12 שנים ולא רוצה לזכור. כל הזכרונות ממה שקרה במסדרונות הפכו למעורפלים מאוד ורק פלאשים של תמונות כמו מסרט דוקומנטרי עירוני מופיעים כשאני מנסה להזכר ברגעים שמחים ומצחיקים. כל מה שנשאר זה הד-שוטס של אנשים (לא, לא כמו בקאונטר סטרייק) ורגעים קטנים שבהם אני מצליח להזכר במי הם. אין מבחינתי תעודת בגרות, ברגע שהשלמתי עם עצמי על כך שתעודת בגרות היא לא מה שאני רוצה, אלא מה ש"הם" רוצים, היא איבדה כל חשיבות ומשמעות בשבילי כרגע, כך שכל תקופת הלימודים איבדה את החשיבות הברורה מאליו שלה - חתירה של 12 שנים לחתיכת נייר. כל האירועים ששינו אותי, התרחשו מחוץ לכותלי ביה"ס, בין אם זה בסופי שבוע שבהם הייתי מסוגל לצאת החוצה וישבתי עם אנשים נפלאים שמילאו את הראש שלי בחוויות מטורפות, מידע שונה ומעניין, רגשות חדשים ומרתקים, ובין אם זה רגעים אפורים של ישיבה בחדר האפלולי שלי שעברו בבהייה במסך מחשב ישן ומקרטע בזמן שאני חושב על כמה החיים שלי יצאו מכלל שליטה. לא נשארו לי חברים מביה"ס, וגם הקשר היחידי שלי לשם, אולגה, התנתק (לצערי). לפעמים אני עובר עם האוטו ברחובות שנמצאים קרוב לב</div>Sun, 12 Nov 2006 03:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (EnzanE)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30773&blogcode=5252899http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=30773&blog=5252899http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30773&blogcode=4935758<div align="right" dir="rtl">הסיכוי של אדם עני להפוך לעשיר הוא נמוך מאוד, וסיכוייו של עשיר להשאר עשיר גבוהים מאוד. אדם עני גדל עם המוסכמות של העוני. בשביל אדם עני מליון דולר הם ה-מ-ו-ן כסף!בשביל אדם עשיר? עוד כמה גרושים לכיס, שאותם הוא בכל מקרה יעשה.מגבלות אלו עוצרות אנשים מלהתקדם. אדם שגדל במשפחה של צווארון כחול, כמה מפותח שלא יהיה, יראה בצווארון הכחול משהו נורמלי, מקובל, סביל ומציאותי. אדם עשיר לעומת זאת לעולם לא יראה זאת כך. וזה יתרונם של העשירים (בנוסף לכל חסרונותיהם).אני מאוד משתדל ואשתדל שאצלי זה לא יהיה המצב. מליון דולר נראים לי כהמון כסף? כמובן, אבל לא שם אני מתכוון לעצור. האם מליארד דולר נראים לי כהמון כסף? בהחלט. האם מאות מליארדי דולרים נראים לי כהמון כסף? fo' shizzle!אם אני אקבע לעצמי שאני רוצה להשיג מליון דולר, אני אעשה הכל כדי להשיגם. אבל אם אני אקבע לעצמי שאני רוצה להשיג מאות מליארדים, אני אעשה הכל כדי להשיגם. שימו לב, הסיומת אחרי כל אחד מהמשפטים זהה - מכיון שהיא אמורה להיות כזו. הגבול היחידי הוא הכוונה שלך. כמובן שדיברתי עכשיו ספציפית על כסף מכיון שזאת דוגמא נאה לרוב האנשים. אבל לא שם זה עוצר. זה מת</div>Wed, 27 Sep 2006 05:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (EnzanE)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30773&blogcode=4935758http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=30773&blog=4935758