http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30258מתוסבכת, מטורפת, מוזרה, לא צפויה והכי חשוב - לא שפויה. זו אני. נעים מאוד להכיר.heCopyright 2026 מור!(:. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30258http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/58/02/03/30258/misc/12592024.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30258&blogcode=11212366<div align="right" dir="rtl">אהבה של ילדים זו האהבה הכי טהורה שיכולה להיות ביקרתי במקום השירות העיקרי שלי.מאז שהגעתי לשם, הרגשתי סלב ותמיד זה הזכיר לי את הראל סקעת (הזמר שאני הכי אוהבת ומעריכה. לא סתםהייתי נזכרתבו).בכל בוקר היו מחכים לי בשער וישר קופצים עליי ומחבקים אותי.שלא נדבר על מהלך היום.. ובכלל על היום שנאלצתי לעבור לכיתה אחרת.. (הייתי צריכה להתרחק כדי שהילד שהייתי איתו יהיה עצמאי וכדי שנראה איך הוא מתפקד בלעדיי ובכלל לראות איך שאר הילדים מתנהגים כשאני לא נמצאת.. היועצת אמרה שזה יהיה טוב גם בשבילי, כדי שאני לא אפרד מהם בבום אחד והם לא יפרדו ממני ככה.. בדיעבד היא צדקה, למרות שלא רציתי לקבל את זה )היום יותר מתמיד הרגשתי הראל סקעת...דפקתי בדלת כמה דפיקות עם קצב ונכנסתי.איך שהם ראו אותי הם אמרו בהתרגשות: "מוררר!!"ופשוט קפצו עליי בחיבוקים. המחנכת החדשה שלהם שעה ניסתה להשליט שם סדר <IM</div>Wed, 02 Sep 2009 16:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (מור!(:)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30258&blogcode=11212366http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=30258&blog=11212366http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30258&blogcode=11182658<div align="right" dir="rtl"> לפני כמה ימים חלמתי חלום הזוי על הבלוג שלי ואז נזכרתי בקיומו :) אז אם כבר עדכון.... זה לא יאומן שהחודש אני מסיימת שנת שירות ראשונה! (דמיינו קולות תופים ברקע ) במהלך השנה הזאת היו לי תפקידים רבים וכולם תרמו לי ונתנו לי כלים לחיים. פתאום שמתי לב שכשבכל פעם שהגעתי למקום חדש, הגעתי עם טונות בטחון ואפס התרגשות. בפעם הראשונה ששמתי לב לזה, זה הרגיש לי מוזר... תמיד הייתי באה למקום חדשעם חששות כשהלב דופק והמוח שואל.. אבל בסופו של דבר כולם היו מרוצים ממני והיו עצובים כשהתפקיד שלי נגמר ואצטרך לעבור לאחר. בדיוק היום אמרתי לאחת המחנכות שהשבוע לא אהיה ותהיה לי מחליפה... היא אמרה: "מחליפה לעולם לא תהיה לך". אמרתי בחיוך: "אז ממלאת מקום"... היא אמרה וקרצה: "ממלאת מקום כן.. אבל מחליפה לא. זו בעצם הייתה הפעם הראשונה במהלך השבוע ויום הזה שהיא אמרה לי במפורשות שאני בעצם עושה את עבודתי כראוי. :) בכל מקרה.... נראה לי שזה הרגע למנות את התפקידים (ולו הקטנים ביותר) שעשיתי השנה: 1. אז קודם כל הייתי צמודה לילד שעליו לא אוכל לפרט... שם הייתי הרבה יותר מצמודה לילד. הייתי הסייעת של כל הכיתות בבית</div>Sun, 23 Aug 2009 18:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (מור!(:)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30258&blogcode=11182658http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=30258&blog=11182658http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30258&blogcode=10770637<div align="right" dir="rtl">עם כל האהבה הגדולה שלי לילדים, לפעמים אני מרגישה שאני לא בנויה לזה. זאת אומרת, אני טיפשה. אני המפגרת שתמיד מביאה את עצמי למצבים האלה. לו רק הייתי קצת יותר סמכותית ופחות חמימה ולבבית עם הילדים, פחות נותנת מעצמי, פחות מעניקה, אז אני לא חושבת שהייתי מגיעה למצבים האלה. לפעמים אני מרגישה כמו בובה שהילדים רבים עליה. מי ישחק איתה קודם, מי ישחק איתה כל הזמן, תמיד. הם ילדים, נכון. אבל אני כל כך עדינה ושברירית והם גדוד שבכלל לא שם לב שפוגע בי. לפעמים הם נדבקים אליי כל כך חזק ולא נותנים לי לזוז וללכת. לפעמים הם רוצים שאני אהיה רק בשבילם ואשכח שיש לי בעצם מה לעשות - לשים תמיד עין על הילד. לפעמים הם מושכים אותי, כל אחד מחזיק ידאחרת. לפעמים בהפסקות או בכל מיני מקומות שאני צריכה ללכת והם פנויים, כל אחד תופס מקום כלשהו בגוף שלי ופשוט ממשיך איתי הלאה. העייקר שאני אהיה איתם. לפעמים הם אפילו חונקים אותי מבלי לשים לב. אני מעירה להם על כך ש "זה לא נעים לי" "את מכאיבה לי" "אתה מכאיב לי" "אתם מכאיבים לי" וכן הלאה. אני מאוד אוהבת אותם, אני מאוד רוצה לתת מעצמי בשביל כל אחד שם... אבל המצבים האלה מכאיבים</div>Tue, 21 Apr 2009 20:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (מור!(:)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30258&blogcode=10770637http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=30258&blog=10770637http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30258&blogcode=10724875<div align="right" dir="rtl">כל הדבר הזה... מסובך. היום נעלמו לאמא שלי שני סירים באורח פלא והיא החליטה שכשניקיתי את הבית, לא הוצאתי אותם. אני כמובן הוצאתי את כל הסירים הכשרים לפסח. מה שהיה היה.. מה שלא היה, כמובן לא יכולתי להוציא. זו לא הפעם הראשונה שהיא מתחילה להשתגע בגלל הדברים הקטנים האלו,בגלל השטויות האלה. לא אכפת לי שכל השכונה שמעה את הצעקות שלה. לא אכפת לי שזה גם לא היה אכפת לה. אכפת לי שאחרי שנקרעתי בנקיונות הבית, גם היו לה תלונות. והדודבדן שבקצפת היה - שבסוף היא גם מצאה את הסירים. זה לא יאומן איך שהאישה הזאת היא אולי היחידה בעולם שמצליחה להוציא אותי משפיות. בסוף שתקתי והסתגרתי בחדר. אחותי אמרה לי שלא אתייחס אלייה ושעוד מעט גם אני אעזוב את הבית ולא אצטרך לשמוע את השגעונות שלה (אני מתארת אותם בעדינות מוחלטות בהשוואה למחזה האמיתי). אמא שלי כמובן שמעה זאת ואמרה: "מה, עכשיו כולם נגדי...?" ממש נפגעתי ממנה. הדברים האלו חוזרים על עצמם יותר מדי פעמים... בואו נאמר, מאז שאני זוכרת את עצמי ואני תכף חוגגת 19 שנים על פני כדור הארץ. אחרי שעה בערך יצאתי כשאני סוף סוף רגועה. עדיין כועסת, עדיין פגועה. במשך כל הזמן</div>Thu, 09 Apr 2009 22:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (מור!(:)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30258&blogcode=10724875http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=30258&blog=10724875http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30258&blogcode=10708368<div align="right" dir="rtl">היום הדרכתי לראשונה בחיי בקייטנה. אמנם אפשר לומרשיש לי קצת נסיון(אותו צברתי בכיתה י', במסגרת המחויבות אישית, בין היתר הדרכתי תלמידים בנושא נגדההתעללות בבע"ח וכיום אני משרתת בבית ספר יסודי -צמודה לילד.. אבל כולם מחשיבים אותי כסייעת של כל תלמידי הכיתה חח), אך מדובר כאןבמשהו שונה לחלוטין. בואו נאמר שכשהרכזת שלי הציעה לי לעשות את הקייטנה, קצת התבאסתי. שאלתי: "אין לי ברירה אלא להסכים, לא..?"בכל זאת - אני מנקה כמעט לבד את הבית והוא לא קטן בכלל. אבל עכשיו אני אפילו מודה לרכזת שלי. כבר בהתחלה היא אמרה לי שהיא לא ידעה למי לתת את התפקיד הזהובסוף בחרה בי (לפחות כך לא יורידו לי מסך ימי החופשות... במילא כל החופשות האלו הולכות להתנקם בי, כשאצטרך להשלים שעות... אחרת לא יכירו בי ולא אקבל את המענק שיגיע לי ), אז באיזשהו מקום אני מרגישה גם קצת שמחה. מכל בנות השירות, היא החליטה לדפוק אותי. :) סתם.. זה לטובתי. בנוגע לקייטנה... אני לא אוהבת להחמיא לעצמי יותר מדי, אבל כשאני מרגישה ממש ממש מרוצה ומסופקת (ואגואיסטית, לאחר מחשבה חוזרת), אני מוכרחה תמיד לכתוב את זה או לספר לחברה טובה. התחברתי מאוד לילדים והם</div>Sun, 05 Apr 2009 20:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (מור!(:)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30258&blogcode=10708368http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=30258&blog=10708368http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30258&blogcode=10644775<div align="right" dir="rtl">1. אומרים שאני ממש טובה בלתת עצות לאנשים, אבל ברגע שזה מגיע אליי פתאום שום דבר לא נשמע לי הגיוני.2. החופש הגדול האחרון שהיה לי לא ממש היה חופש. ברובו עבדתי ועברתי קורס שמכשיר אותי ללוות ילדים אוטיסטים (קורס של חמישה ימים כולל לינה בתנאים מזוויעים. אבל היו שם אחלה אנשים. עם חלקם אני שומרת על קשר עד היום).3. לגבי הנ"ל - ברגע האחרון שיניתי את התפקיד, בגלל שלא רציתי לבזבז זמן ולחכות.4. כרגע אני משרתת בתפקיד שלפי מה שהבנתי, אאאף אחד לא רצה/רוצה. צריך להיות נטו בתפקיד ולפעמים הוא שואב לא מעט כוחות. בהתחלה היה לי קשה מאוד להבין את מהות התפקיד, את החשיבות שלי שם. כעת אני מבינה שמדובר בתפקיד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד חשוב.5. אני חולה על אביזרים כמו - צעיפים, כובעים, תיקים. לפעמים הם סתם נתקעים אצלי ולא נעשה בהם שימוש, אבל אני עדיין מרוצה שקניתי אותם.6. יש לי אובססיה לכל הקשור לקוסמטיקה.7. עם הזמן הבנתי שאני היפוכונדרית. משהו מטורף. אני פשוט משתדלת שאף אחד לא יבחין בטמטום הזה שלי חחח.8. יש המון אנשים שאני מאוד מעריכה והם לא יודעים את זה, בגלל שאף פעם לא אזרתי אומץ לומר להם.9. אני מנומסת. מאו</div>Wed, 18 Mar 2009 14:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (מור!(:)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30258&blogcode=10644775http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=30258&blog=10644775http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30258&blogcode=10564147<div align="right" dir="rtl">בנוגע לפוסט הקודם - הכל הסתדר, תודה לאל. חברה אמרה לי שאני עשויה מעץ מייפל/אדר. לא ממש הבנתי מה היא רוצה מחיי, עד שגיליתי שהטמטום לקוח מכאן: http://cafe.themarker.com/view.php?t=897233 עץ אדר - חשיבה עצמאית אנשי עץ האדר הם בעלי חשיבה לא שגרתית, מלאי דמיון ומקוריות. הם ביישנים ומאופקים, שאפתנים, מלאי גאווה ובעלי בטחון עצמי. הם זקוקים לאתגרים ולהתנסויות חדשות, לפעמים עצבניים, הם מורכבים מאוד, יש להם זיכרון טוב, לומדים מהר לפעמים מתוך התבוננות. חיי האהבה שלהם מסובכים. קצת לא מסתדר לי שלפי הנכתב לעיל, אני ביישנית מצד אחד ומצד שני בעלת בטחון עצמי. אני מתביישת כשצריך להתבייש. לא באופן טבעי. כל השאר הוא אמת. חוץ מעניין הגאווה. אני דווקא בעד הענוה.. ואני בכלל לא מרגישה שיש לי כל כך במה להתגאות חח, ככה ש... היום יש יום הולדתלחברה שלי. מפחיד איך שהצבא מנצל אותה. רציתי להפתיע אותה קצת, אבל בגלל הצבא, זה לא מתאפשר.. אז נאלצתי להסתפק בלהתקשר אליה ולאחל לה יום הולדת שמח. דיברנו על כל מיני נושאים, עד שהיא נאלצה "לנפנף" אותי. בדיוק באותו הרגע, גיליתי שנמצאת לצידה חברה</div>Sun, 22 Feb 2009 19:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (מור!(:)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30258&blogcode=10564147http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=30258&blog=10564147http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30258&blogcode=10540661<div align="right" dir="rtl">אמנם הכותרת נשמעת לי עלובה, בלשון המעטה, אך היא מתארת, לצערי, את המציאות העגומה של הילד עליו אכתוב בפוסט הזה. כפי שאתם יודעים, אני משרתת בשירות הלאומי בבית ספר יסודי. לפני מס' ימים נחשפתי לסיפור קורע לב שלפתע החל להתבהר. המחנכת של כיתה ב' (בה אני נמצאת), שיתפה אותי ברגשותיה בנוגע לאחד התלמידים. "את יודעת על מי הכי כואב לי?", אמרה בנימה עצובה. לא הספקתי לשאול: "על מי?" והיא כברשפכה את ליבה ופרשה את רגשותיה בפניי. לאחר שציינה את שמו של הילד, אמרה לי שהחיים שלו לא פשוטים כלל. אביו נכה (את זה הוא סיפר לי לא פעם.. יום אחד בשיעור אמנות הוא התבקש לצייר את משפחתו. הוא שאל אותי איך יצייר את אביו. "עם שתי רגליים או עםרגל אחת?" בסוף החליט לצייר לאביורגל אחת, על מנת להמחיש את המציאות ולא להיכנס לעולם שכולו פנטזיה, מה שאני הצעתי לו, אך אמרתי בדרכים עדינות יותר, אחיו מתעלל בו (פיזית ומילולית. כעת נזכרתי בכך שיום אחד אמר לחברו: "מור היא כמו אחות בשבילי", מה ששמעתי לנוכח מקרי לחלוטין. המצב התבהר. בטח שאהיה כמו אחות בשבילו. אני מעניקה לו הרבה חום ואהבה. הוא מקבל ממני הרבה תשומת לב. כעת אני מבינה</div>Sun, 15 Feb 2009 23:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (מור!(:)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30258&blogcode=10540661http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=30258&blog=10540661http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30258&blogcode=10497097<div align="right" dir="rtl">"שניה, לפני שנלך אני חייבת לצחצח שיניים. השוקולד שאכלתי הורג אותי" בזמן צחצוח השיניים, היא משאירה את ברז המים פתוח, מצחצחת ומסתכלת על עצמה במראה. הורדתי את ידית הברז למטה. "אה, את מאלה שחוסכות במים?" גיחכה. "אני מאלה שאכפת להן...ואת?" "טוב, מה תקף אותך?" "לא.. סתם. ככה אני מגיבה כשאני מזועזעת. מבינה?" "טו-אוב" לא, מותק. השוקולד לא יהרוג אותך. ההתייבשות תקדים אותו ותהרוג אותך קודם. ביום אחר חברה אחרת צחצחה את השיניים ונהגה בדיוק כמו החברה מלמעלה. שוב, פעלתי באותה צורה והורדתי את ידית הברז למטה. "צודקת, צודקת..." אמרה במבט מצטער. חייכתי. מאז הבחנתי בכך שהיא משתדלת לחסוך במים. ועכשיו, אם נחשוב על זה רגע ברצינות... יש הרבה אנשים שכן אכפת להם ולא עושים שום דבר בנדון. פתאום מישהו מאיר להם את העיניים, כפי שאני הארתי את העיניים לחברה מהמקרה השני. אז הפוסט הזה נכתב כדי להאיר לכם את העיניים. לא באתי להטיף מוסר לאף אחד, למרות שזה מה שהייתי עושה שוב ושוב לאותה חברה מהמקרה הראשון. אז מה בעצם ניתן לעשות? קודם כל - לצאת מהאדישות. אז לא כל העולם יחסוך, אבל ברגע שבן אדם שבד"</div>Wed, 04 Feb 2009 20:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (מור!(:)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30258&blogcode=10497097http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=30258&blog=10497097http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30258&blogcode=10493409<div align="right" dir="rtl"> אני מרגישה שהגרון שלי על סף התפוצצות מכאבים. זה רק בגלל שלא הקשבתי לאמא. לא מזמן הייתי חולה. בין היתר גם הגרון כאב, אבל זה היה כאבנסבל.היא אמרה לי מראש שבמקרה הזה רק אנטיביוטיקה תעזור לי, אבל אני העדפתי להסתפק בכדורי יום ולילה. קיוויתי שיהוו תחליף, אבל הם לא. בכל אופן, אמא שלי כבר חזתה את מה שאני מרגישה עכשיו. הכאב התחזק. תזכירו לי להקשיב לאמא בפעם הבאה, טוב? ביום שבת הלכתי לסבתא שלי. דודים שלי מת"א באו לבקר. כשחושבים על זה, שנה שלמה לא ראיתי את בני דודים שלי. זה היה ממש מוזר לראות איך הם גדלו כל כך. בת דודה שלי (מאשקלון)שאלה אותי אם אני זוכרת שכשהיינו קטנות, שיחקנו באיזשהו מקום בחצר של סבתא שליבאופן קבוע. לא רק שזכרתי,אלאגם זכרתי באילו משחקים שיחקנו שם. מצחיק, עלינו על המאוור הזה של המזגן והפכנו אותו לבמה. במידה ונעלה עליו היום, הוא לא יהיה קיים יותר. אני גם זוכרת שבאחד הימים בת דודה שלי שרה את השיר: "בשמלה אדומה"בזמנו לא הכרתי אותו. היא נורא התלהבה והתפלאה מעצם העובדה שיש לי זכרונות מפורטים כל כך. "איך את זוכרת את כל זה?" היו דברים שהזכרתי לה ויש דברים שהיא עדי</div>Tue, 03 Feb 2009 20:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (מור!(:)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=30258&blogcode=10493409http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=30258&blog=10493409