http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=301018from the depths of the ocean shall we rise againheCopyright 2026 קריספי. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=301018http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/18/10/30/301018/misc/18150490.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=301018&blogcode=11414968<div align="right" dir="rtl">ניקול נכנסה לבית, סוגרת את הדלת מאחוריה. "אני בבית," היא קראה לחלל האוויר. קולות עמומים ענו לה מהקומה העליונה; הילדים צופים בטלוויזיה. היא חייכה בסלחנות והניחה את התיק על השידה שליד הדלת. "היי את," אמר קול מכיוון המדרגות. מישהו בכל זאת חיכה לה. היא ניגשה אל ג'ק בחיוך וחיבקה אותו. "איך היה בעבודה?" שאל. "בסדר. אין לי מושג מה עשיתי כל היום." "איך זה?" הוא הרים גבה. "לא יכולתי להפסיק לחשוב עליך." ידיה אחזו במתניו. הוא קירב אותה אליו בחיוך ונישק אותה, נשיקה מלאת תשוקה וציפיה. היא התמסרה רק לרגע, ואז ניתקה ממנו בבהלה. "ג'ק, הילדים." "נו, באמת. הם שקועים בטלוויזיה." הוא הבזיק חיוך ונישק אותה שוב, לזמן קצר. <P style="TEXT-ALIGN: justify; MARGIN: 0cm 0cm 0pt" dir=rtl c</div>Thu, 26 Nov 2009 12:19:00 +0200nurelsa@walla.co.il (קריספי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=301018&blogcode=11414968http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=301018&blog=11414968http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=301018&blogcode=11278785<div align="right" dir="rtl">שנה וחצי לאחר לידתו של מייקל נולדה קייטי, שהיא בעצם קת'רין אליזבת. כשהיתה קייטי בת ארבע, מייקל בן חמש וחצי וג'סיקה היתה בת 9, נכנסה התאונה לחייהם. כך נקראה תמיד, התאונה. בכל אזכור שהיה לה בשנים שעברו עליהם, תמיד נזכר האירוע כ'תאונה'. במשך כל חייה, כאשר התבוננה ניקול לאחור ונזכרה בתחושת האימים שפקדה אותה באותו בוקר, תקפה אותה צמרמורת. היא תמיד תזכור את הבוקר ההוא, בוקר התאונה, את הבחילה ותחושת החולי שלא עזבו אותה מהרגע שפקחה את עיניה, את ההתחננות לפני ג'ק שלא יצא מן הבית. וג'ק, אותו משפט אחרון שאמרה לו בטרם יצא, לאחר שנשקה לו, הדהד בראשו משך כל הדרך. וכשעמד וחיכה שהאור ברמזור יהפוך ירוק, כל ששמע היה, "ג'ק, בבקשה. אף פעם לא הרגשתי כל כך רע. יש משהו... ביום הזה. רק חכה, אל תיסע." הוא הניח את ידו על הטלפון ברכב, רצה להתקשר אליה, להגיד שהכל בסדר, בטח עכשיו הילדים אוכלים, מתארגנים לצאת, ובדיוק אז התחלף הרמזור. ידו עזבה את המקשים, אך רגע לאחר שהחל בפניה שמאלה, הטויוטה האדומה החליקה על הכביש הרטוב לשמאלו והתקרבה במהירות מבהילה. הדבר האחרון שראה היה מבטו המבוהל של הנהג שברכב האדום, זגוגית ה</div>Tue, 29 Sep 2009 18:10:00 +0200nurelsa@walla.co.il (קריספי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=301018&blogcode=11278785http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=301018&blog=11278785http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=301018&blogcode=11248984<div align="right" dir="rtl">היא עמדה במטבח. ערב שקט, רגוע, עוד אחד מיני רבים. הכלים כבר היו שטופים, השולחן מסודר, הכל נקי. הילדים כבר היו רחוצים, קיבלו את נשיקת הלילה טוב שלהם, וכעת שקעו בשינה מתוקה ומלאת חלומות. במטבח, הרדיו ניגן שירים שקטים של אמצע השבוע ושל סוף השבוע, שירים - חלקם ישנים ומלאי נוסטלגיה, חלקם לא מוכרים. היא ישבה ליד השולחן הקטן, מעיינת בספר חדש, מחכה לו. הוא רק עלה לחדר לכמה רגעים. מיד יחזור והם יוכלו להעביר את שארית הערב ביחד, בישיבה על הספה, בקריאה דוממת, בדיבור או בצפייה בסרט. השיר שהושמע הסתיים. שיר אחר החל. שיר מוכר. חיוך עלה על פניה, מתפשט לאיטו כמו אדוות הרוח במים. היא קמה, ניגשה אל הרדיו, והגבירה את הווליום. נעמדה ליד הרמקול, עיניה עצומות, מתענגת על הצלילים, על המילים. לאט, גופה נע, כמו נזכר בריקוד ישן. הוא ירד במדרגות, פנה למטבח, ושם ראה אותה - רוקדת בדמיונה לצלילי השיר המוכר. אותו הזכרון עלה גם בראשו, והוא ניגש אליה. ללא מילים, נצמד אליה בחיבוק, והצטרף לריקודה האיטי. הניחה את ראשה על כתפו, כמו אז, מתענגת על החום המוכר והזרועות המחבקות. <SPAN style="FONT-SIZE: 10pt; mso-bi</div>Thu, 17 Sep 2009 20:28:00 +0200nurelsa@walla.co.il (קריספי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=301018&blogcode=11248984http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=301018&blog=11248984http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=301018&blogcode=11181235<div align="right" dir="rtl">כחודש וחצי לאחר לידתו של מייקל, אומרת ניקול לג'ק באחר-צהריים בהיר: "חשבתי על משהו." "מה?" הם היו שרועים שניהם על הספה בסלון, חצי מנמנמים מהורהרים וחצי מלטפים, אוהבים. ניקול פונה להביט בו. "אני רוצה לקשט את חדר הילדים. לאבא שלי יש במחסן כמה פחים של צבע מהשיפוץ הקודם. חשבתי לקחת אותם ממנו ולצייר על הקירות בחדר שלהם. מה אתה חושב?" "אני חושב שזה יהיה נפלא." ג'ק מחייך. "מתי את מתכוונת לעשות את זה?" "השבוע, אפילו, אם אוכל. אני נרקבת כאן כבר יותר מחודש, אני שונאת את השעמום הזה. כך לפחות יהיה לי מה לעשות." בימים הבאים היא לקחה את הצבעים, וקודם כל צבעה שכבה ראשונה חלקה בירוק בהיר-בהיר על החלק התחתון של כל הקירות בחדר הילדים. לאחר מכן התחילה לעבוד, ביד חופשית, לפי הרגש והאינטואיציה. <SPAN style="FONT-FAMILY: 'Arial','sans-seri</div>Sun, 23 Aug 2009 08:30:00 +0200nurelsa@walla.co.il (קריספי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=301018&blogcode=11181235http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=301018&blog=11181235http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=301018&blogcode=11055703<div align="right" dir="rtl"> ג'ק וניקול התחתנו בקיץ שבו היתה ניקול בת 22. חתונתם היתה יפה ושמחה, ושניהם קרנו מאושר. הם רקדו עד שלא נותרו בהם כוחות, ולאחר מכן הצטלמו עם כל החברים והאורחים שהגיעו. למחרת בבוקר הם נסעו לשבועיים בצרפת, ירח דבש, וכשחזרו עברו לגור בדירה קטנה ונחמדה. קצת יותר משנה לאחר מכן הפכו הורים לג'סיקה, ושלוש שנים יותר מאוחר נולד גם מייקל. כאשר היתה ניקול בהריון מזה שישה חודשים עם מייקל, הם החליטו לחפש בית חדש, גדול יותר. לאחר חיפושים רבים עברו לבית חלומותיהם, בית מקסים ועתיק שקנו מאישה זקנה ואלמנה שרק רצתה לעזוב את הבית עם כל הזכרונות אחרי שבעלה מת, ולעבור לגור אצל בתה. היא אהבה אותם נורא, ואמרה תמיד שלא היתה יכולה למצוא אנשים יותר טובים מהם שיחיו בבית הזה. הם התאהבו בבית, ועברו לגור בו בתוך כמה שבועות,ושמרו על הקשר עם הזקנה בעלת הבית עד שנפטרה. </div>Sun, 12 Jul 2009 23:31:00 +0200nurelsa@walla.co.il (קריספי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=301018&blogcode=11055703http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=301018&blog=11055703http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=301018&blogcode=11007326<div align="right" dir="rtl">הם היו שם, שותקים ודוממים, כאשר הסגול של שעת בין הערביים העמיק מעליהם.הם היו שם, שניים, שכובים על הדשא הירוק של סוף האביב, מתחת לעץ הגדול ששניהם אהבו כל כך. שוכבים מקבילים זה לזו, שריריהם רפויים, ראשיהם צמודים ועיניהם מתבוננות באותה נקודה רחוקה ברקיע. הם לא היו צריכים לדבר. רק הרחשים הרחוקים של המכוניות שעברו בכביש נשמע באוזניהם מבעד להלמות ליבם האחד.ידה זעה, ממששת כמו מחלום את כפתורי השמלה הקיצית שלבשה, מבלי להסתכל יכלה לעקוב בעיני רוחה אחר הפיתולים הזעירים שעל כל כפתור סגול קטן. ידה השניה מצאה את ידו ואצבעותיהם נשלבו בדממה. היא יכלה לשמוע את קול נשימותיו השקטות, הקצובות, שהשתלבו עם נשימותיה שלה.מעליהם, השמיים הסגולים נצבעו בכחול כהה יותר, מחשיכים מרגע לרגע, ונקודות זעירות החלו להופיע, בזו אחר זו, לאיטן, מאירות את הרקיע הרחוק כמו תווים זוהרים של שיר ישן ומוכר.לפתע, היא מצאה את הקול לדבר, ולחשה, על מנת שלא להרוס את הדממה היפה, "אתה מסוגל להאמין שעוד פחות מיומיים נהיה נשואים?" עיניה נפנו אליו, ובמעט האור שעוד נשאר יכלה לראות אותו מחייך.הוא הפנה את ראשו אליה, עיניו זוהרות יותר מהכוכבים.</div>Sun, 28 Jun 2009 05:39:00 +0200nurelsa@walla.co.il (קריספי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=301018&blogcode=11007326http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=301018&blog=11007326http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=301018&blogcode=10996684<div align="right" dir="rtl">יום קיצי, שעות אחר צהריים שקטות. במטבח שבבית משפחת ג'ונסון יושבת רייצ'ל ג'ונסון וקוראת עיתון, כאשר נשמעת דפיקה קלה בדלת ומייד לאחר מכן ראשו של ג'ק מציץ בעד הדלת אל המטבח. "היי, ג'ק." אמה של ניקול מחייכת וקמה לנשק אותו קלות על לחיו. "ניקול כאן?" הוא שואל. "למעלה." ג'ק פונה לעלות במדרגות ונעצר כשהיא מוסיפה, "מבחן הסיום שלה מחר." ג'ק מסתובב ומחייך. "אני יודע. לכן באתי." והוא ממשיך לעלות במדרגות בשקט, שתיים-שתיים. דרך דלת החדר הפתוחה הוא רואה את ניקול יושבת כשגבה אליו, רכונה ליד השולחן מעל ספר גדול, מחברות וספרים פזורים סביבה. ראשה שעון על כף ידה, ואצבעותיה חופרות בשיערה הפזור, רגליה היחפות נכרכות סביב רגלי הכיסא שעליו היא יושבת. מן הרדיו שלידה נשמעת מוזיקה שקטה. ג'ק מחייך כאשר הוא רואה אותה,</div>Wed, 24 Jun 2009 22:05:00 +0200nurelsa@walla.co.il (קריספי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=301018&blogcode=10996684http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=301018&blog=10996684http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=301018&blogcode=10984294<div align="right" dir="rtl">ניקול וג'ק נפגשו לראשונה בקיץ שבו מלאו לניקול 19 שנים. היה זה ערב יום הולדתה של ניקול, ובאופן מסורתי לקחה אותה חברתה הטובה, קלי, לארוחה ושיחה ובדיחות בבית הקפה הקטן בעיר. ג'ק עבד שם כמלצר, הבחור החדש שעבר לגור באיזור ועמד אוטוטו להתחיל ללמוד. הוא ניגש לשולחן שלהן, והשלושה התחילו לדבר, בתחילה מתוך סקרנות הדדית ורצון להכיר מישהו חדש, ולאחר מכן מתוך ידידות. שעתיים לאחר מכן ג'ק וניקול עדיין דיברו, מתעלמים לחלוטין מכללי התנהגות כגון שעת סגירה של המקום ועבודתו של ג'ק שם. כאשר קלי וניקול חזרו הביתה, מאוחר בערב, קלי אמרה לניקול שלא ישכחו להזמין אותה לחתונה. ניקול צחקה; קלי אמרה לה שהיא באמת חושבת שהם מתאימים אחד לשניה, ורואים את זה מייד, ומה, הרי זה ברור. ניקול הגיבה רק בצחוק ובגלגול עיניים, והנושא נזנח. הימים חלפו, החודשים עברו, ג'ק וניקול שניהם למדו באוניברסיטאות – שונות – אולם שמרו על קשר. היה להם הרבה על מה לדבר, והם חשו בנוח זה עם זו. בתוך חודשים ספורים הפכו לידידים בנפש; ניקול חשה בנוח לגלות לג'ק את משאלות ליבה הכמוסות ביותר, וג'ק מצידו חשף בפניה דברים שלא אמר לאף אחד. נקודת המפנה</div>Sun, 21 Jun 2009 10:53:00 +0200nurelsa@walla.co.il (קריספי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=301018&blogcode=10984294http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=301018&blog=10984294http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=301018&blogcode=10587409<div align="right" dir="rtl">אדוארד ידע שהתכוונתי לנסוע לבית הספר לאחיות בסתיו ההוא. זו לא היתה הפתעה, ושנינו חשבנו, אחרי הכל, שהוא היה צריך לצפות לזה. אבל הוא היה עייף, ומותש, וכמו עשרים שנים נוספות צנחו על כתפיו הצעירות כאשר חזר, ואחרי הכל, איש מאיתנו לא חשב לרגע שיהיה צורך בהכנות, בהגנות, לקראת החזרה שלו. אבל טעינו. בבוקר ה-24 ליולי 1918 עמדתי בתחנת הרכבת השקטה מדי, ארגז העץ שלי לצדי ועל ראשי הכובע היפה ביותר שלי. השעה היתה עשר וארבעים, והרכבת שיועדה לקחת אותי הרחק מכל מה שהכרתי עמדה דוממת בתחנה, דלתותיה פתוחות ועשן דק מיתמר מקדמת הקטר שנרתם לקרונותיה."את יודעת שאת לא חייבת לנסוע," אמרה לי גרייס בפעם החמישית אותו יום. "הם אומרים שהמלחמה תסתיים עוד מעט, ואחריה לא יהיו עוד מלחמות." היא אחזה בידי, מעט בחוזקה מדי. "לא יהיה עוד צורך בכל כך הרבה סיוע רפואי.""אני יודעת, דודה גרייס," השבתי לה באותן מילים שהוצאתי מפי כבר פעמים רבות לפני כן. "אבל את יודעת בדיוק כמוני כי המלחמה הזו היא לא הסיבה לנסיעה שלי. גם אם המלחמה הזו אכן תסיים את כל המלחמות, עדיין יהיו חולים בעולם, וחולים תמיד זקוקים לסיוע.""אבל, ילדה – ""דודה גר</div>Sun, 01 Mar 2009 16:58:00 +0200nurelsa@walla.co.il (קריספי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=301018&blogcode=10587409http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=301018&blog=10587409http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=301018&blogcode=10440537<div align="right" dir="rtl">זו היתה אחת השבתות הכי עגומות שהיו לי מעולם.למרות אווירת השמחה וההתחדשות, ולמרות העובדה שזו היתה שבת החתן הראשונה שנכחתי בה מזה שנים, היה לי קשה לשמוח באמת. ככה זה כשאת לבד וסביבך כולם זוגות מתבגרים שיזדקנו יחד וימותו יחד. העייפות כמעט גרמה לי לקרוס לתוך נעלי הסירה החומות, ובארוחת הערב נצמדתי לאמא כמו ילדה שמחפשת עיניים מוכרות, מחפשת את החיבוק החם והזרועות המלטפות ונשענת על הכתף האמהית ללא הפסקה. שמחתי כשסוף סוף סיימו לשיר, ספרתי את הרגעים עד שאוכל להתבודד עם עצמי ולישון. את הקינוח אילצתי את עצמי לאכול, כדי שלא יתהו אחר כך וישאלו אם משהו קרה. הדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות הוא שאצטרך להסביר למישהו מהמבוגרים הדאוגים האלו מה מתרחש לי בפנים.כל כך כאב לי. כשפסעתי לבסוף מותשת בשביל הצר שהוליך מבית הדודים לבית השכן, אחרי שסיימנו לפנות את השולחן ולערוך אותו ליום המחרת, הרגשתי כאילו כל חפצי בעולם הוא להפסיק ללכת ולצנוח לתוך הדשא הפראי ההוא. אפילו לקרוא לא הצלחתי; ישבתי כמעט חצי שעה על הספה של השכנים, עורכת דין ומאמן כדורסל לפי התמונות והספרים בחדר העבודה, ואולי עשרה דפים הפכתי. אני, שמסוגלת לסי</div>Tue, 20 Jan 2009 22:20:00 +0200nurelsa@walla.co.il (קריספי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=301018&blogcode=10440537http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=301018&blog=10440537