http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=300901גם אני עוד לא הבנתי עד הסוף למה הבלוג הזה באמת קיים, אני מניחה שעצם היותו פעיל זו כבר סיבה לקרוא בו. תתחילו בזה :)heCopyright 2026 ילדה מכאן. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=300901http://f.nanafiles.co.il/upload/112006/IsraBlog/300901/misc/7971915.JPGhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=300901&blogcode=9343090<div align="right" dir="rtl">אוקיי, אז כבר מיום ראשון עיצבתי מחדש פחות או יותר את הבלוג. התמונה צויירה בתחילת השנה בשביל איזה גלופה לשבט של חברה שלי מבני עקיבא, והיא לא השתמשה בזה בסוף. בכל מקרה, לקחתי את זה עכשיו לכאן וזה נראה טוב פלוס אם אתם שואלים אותי! בתקווה שלא יחשבו שאני נרקומנית במסווה. לילה טוב, ילדה מכאן.</div>Tue, 10 Jun 2008 01:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (ילדה מכאן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=300901&blogcode=9343090http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=300901&blog=9343090http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=300901&blogcode=9333170<div align="right" dir="rtl">אז אני באמת לא כתבתי כאן הרבה זמן. קרו כמה דברים, אבל אני חושבת שרק את הדברים שאני חושבת עליהם המון המון, שבאמת מעסיקים אותי רוב הזמן, אני ממהרת לכתוב ולסכם בפוסט יפה, כדי שלא לשכוח. וכדי שתמיד תדעו אילו תסביכי נפש אני עוברת. אז הפעם הזאת זה לא כך. בגלל שזה לא משהו שחשבתי עליו המון זמן, ובגלל שזה לא תסביך נפש, לראשונה בחיי, וזה לא משהו רע. זה לא משהו שגורם לי לתהות אם אני שווה קיום (טוב, הגזמתי) וזה מה שהופך את זה לכל כך טוב.. זה לא המון דברים, בעצם. אבל אני חושבת שמה שזה באמת- זה בטוח. וזה יציב. ואמיתי, ובעיקר קיים. ואם חשבתם שזה משהו עמוק מאוד, אז אולי לא תראו את זה ככה, כי אולי זה לא- בשבילכם. זה גלעד. הוא תמיד שם, והוא תמיד נמצא, ואני לא דואגת לו. אני סומכת עליו, כי הוא גלעד. וחושבת שהוא מאוד נחמד (וגם גר שני בתים ממני). הוא שליו, ויודע מי הוא ואיפה הוא נמצא. לוקח דברים בפרופורציה. הוא יודע מתי לא להתייחס אליי, ומתי לתת לי לדבר בלי סוף כדי שאני לא אשתגע מהשקט והשלווה שלו. הוא באמת מאוד נחמד. ומאוד מאוד טוב. והוא מישהו מאוד קרוב. ונותן את ההרגשה המלאה שהוא זה גלעד ו</div>Sun, 08 Jun 2008 16:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (ילדה מכאן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=300901&blogcode=9333170http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=300901&blog=9333170http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=300901&blogcode=9080190<div align="right" dir="rtl"> בדרכה שלה, מגיעה גם למי שמתכסה בהכי הרבה שכבות שקופות הגיעה גם למי שלא הצליח לכבד אף אחד חוץ מאת הצרכים שלו בדרך שהיא בוחרת, ללא שום אילוץ, היא חודרת גם ללב של אדם שמחליט לא להחליט באושרגדול היא מגיעה גם לפרטים הקטנים והעצובים בניקיון של נפש, היא מגיעה לאצילויות גבוהות שמצילות את האנשים הכי נמוכים והילד שואל בעיניים אם זה בסדר והיא עונה במבט שזה בסדר כי זה תלוי בו ורק במה שהוא יבחר טוּבקורן מכל חיוך שלה, כי היא נסיכת אמת. פעם שאלתימישהו איך זה שהרבה מהאמנים תמיד מתחרפנים בסוף- מוזיקאים, שחקנים, ציירים. "כל האמנות, היצירהשלהם והעומק שבה, נובעתמעצב או מצוקהוכנראה שבסוף זה משפיע וצייריםחותכים לעצמםלעצמו אוזניים" "זה מוזר שרק מתוך עצב אפשר להגיע לעומקים משמעותיים..." החזרתי. "זה לא, כי כשאתה שמח אתה לא מנסה לחקור מה משמח אותך, אתה פשוט שמח. האושר לפעמים הוא קיים כי ככה, וזה נוח, לכן לא שואלים שאלות" השיב לי בשלווה. "אבל יש אחוז קטן מאוד של אנשים שמחים שמבינים עומק אמיתי" אמרתי בשקט. מה, לא? אנשים שמחים שאף פעםלא היה להם משבר עצוב בחיים, או תקופה קשה שבנתה אות</div>Sun, 27 Apr 2008 02:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (ילדה מכאן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=300901&blogcode=9080190http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=300901&blog=9080190http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=300901&blogcode=8961749<div align="right" dir="rtl">וואו, תמיד כשאני פה עד מאוחר, אני חושבת שאולי אני אקפוץ לעדכן. אני חושבת וחושבת ולא יוצאת לי שום מילה, כל מה שרציתי לכתוב באותו שבוע, נמחק מהראש שלי בשניה שאני מגיעהלחלון הכתיבה. כמו עכשיו למשל:) בזמנים אלו אני נמצאת בהכנות מטורפות לתיק טיול של פסח. הצוות שלי- רננה איתי ורולי ואני בנינו אותו במשך שבועיים. באמת קשה! אני משעממת עכשיו את עצמי, אז אעבור לי נושא. לאחרונה אני מרגישה מחוזקת, לאו דווקא בקטע של דת, אלא בעצמיות כזאת, כאילו אני הפכתי לפלדה מבפנים, פלדה חזקה- מתמודדת עם לחצים והודעות מעצבנות שדופקות לך תוכניות, בדרך כלל אני מתפוצצת מזה. אני לא יודעת על מה התגברתי עם עצמי לאחרונה.. אולי דחיתי סיפוקים, אולי התגברתי עלאמרות מטומטמותשל אנשים והבלגתי בלי להביך אותם, אולי הכרתי את עצמי בצורה אחרת והשתניתי. אפילו קצת. וזה באמת יכול להיות. ודברים קטנים כאלה באמת מחזקים. התגברות על הרגלים גרועים. יש לי המון לכתוב על מה אני עוברת, אבל זה פשוט לא מעניין, אני מבטיחה לכם. אני פוגשת אנשים מהעבר, מכירה אנשים ישנים-חדשים שאף פעם לא דיברתי איתם. וזה לא קרה לי אף פעם. אולי באמת</div>Wed, 09 Apr 2008 01:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (ילדה מכאן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=300901&blogcode=8961749http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=300901&blog=8961749http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=300901&blogcode=8805873<div align="right" dir="rtl"> אני יודעת למה אני פתוחה לכולם, ולמה אני מספרת בהרבה מהמשפטים שלי מי אני ומה הכי טוב לי. אני רוצה שמישהו יגלה לי אותו גם. שיספר לי במשפטים, משפטיםכמו שלי, את עצמו. השבוע רציתי לכתוב פוסט על לרקוד, ולשיר ולשמוח. השבוע, שבוע שעבר בעצם, לא הפסקתי לרקוד. כל הזמןכשהייתי בבית ספר רקדתי עם חברות. רקדנו בלי חשבון, עם תנועות מטומטמות-חופשיות באוויר. היינו נראות כמו פליטי פסטיבל אחרית הימים או משהו כזה, כי רק רקדנו, בעיניים עצומות, מרחפות מעל עומס וכבדות. קלות כמו משהו שהוא לא אנחנו, בתוךרוח שטות חופשייה שלכיף. היה חמים בשבוע שעבר, וניצלנו אתהלילות כדילקפוץ על הדשא לא בקצב ולא באטמוספירה הזאת. סתם ככה. עם המוסיקה. ואני לא חושבת שאי פעם קרה לי כזה דבר. של לקפוץ כי צריך עכשיו לקפוץ. כשהמוח שלי מוחק דאגות שלא צריך לדאוג בגללן ואני בכל זאת עושה זאת, ונותן גם לעצמולרקוד ולרחף כי עכשיו זה מה שצריך לעשות. רק לרקוד. חודש אדר טוב שיהיה לנו :) שלכם תמיד (גם באיחור), ילדה מכאן.</div>Thu, 13 Mar 2008 18:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (ילדה מכאן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=300901&blogcode=8805873http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=300901&blog=8805873http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=300901&blogcode=8536578<div align="right" dir="rtl">(*נכתב לפני שלושה שבועות) זהו, הצלחתי לפענחחלק גדולמהרגש שלי. חזרתי מסמינריון בירוחם, ואיכשהו, המדריכה שלי דיברה באחת היחידות על מה זאת אהבה, למה אנשים אוהבים אחד את השני ומקריבים למענם, מעצמם. <SPAN lang=HE dir=rtl style="FONT-FAMILY: 'Arial','sans-serif'; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri</div>Thu, 31 Jan 2008 02:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (ילדה מכאן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=300901&blogcode=8536578http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=300901&blog=8536578http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=300901&blogcode=8475963<div align="right" dir="rtl">אניאעדכן בקרוב מאוד! לא לצפות יותר מדי, אבל לצפות ילדה מכאן.</div>Tue, 22 Jan 2008 17:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (ילדה מכאן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=300901&blogcode=8475963http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=300901&blog=8475963http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=300901&blogcode=8240312<div align="right" dir="rtl">כל כך קל לכתוב על עצב, משבר וכאב. נכון? פשוט למצוא את המילים שמתארות את הרע שיש, את החסרונות ברגע המסויים, אתהדפקות שבי, של אנשים שאני אוהבת. דבילי אבל נכון. עוד יותר דבילי וקלישאתי שאני מדברת על זה, ממשכמו כולם. עוד יותר דבילי ועוד הרבה יותר טיפשי לומר שמה שאני אומרת הוא קלישאה, כי זו בעצם ה-קלישאה. כל השבוע אני רק משכנעת את עצמי "יאללה, תכתבי כבר בבלוג, תעשי איתו משהו. הייתה לך תנופה מהפוסט הקודם, שאהבת לכתוב". אמרתי לעצמי, "תכתבי על שמחה, על טוב שיש מסביב. יש כל כך הרבה, ולהרבה ממנו הצלחת להתחבר השבוע. לדלות ממנו את ההרגעים של עצמךכמנצחת". אני תמיד אומרת לעצמי כמה אני גרועה בלא להספיק לעשות דברים חשובים כמו ללמוד, כמה אני טובה בלמרוח זמן יקר מפז, למה שכשאני יכולה לעשות משהו כדי לשפר את המצב כשמוקדם- אני לא עושה כלום, למה אני לא מיישמת חומר מול רוח ורוח מול חומר, למה אני לא מיישמת את האמונה שלי בדבר הכי יקר לי? זאת אני, מורחת זמן ומלכת הבעיות (בלי כוונות להתנשא על אף אחד, כמובן, כולנו מלכים של בעיות). אבל השבוע, הייתי קצת אחרת.באתי אחרתממקום לא ברור. הופעתי קצת אח</div>Fri, 21 Dec 2007 01:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (ילדה מכאן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=300901&blogcode=8240312http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=300901&blog=8240312http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=300901&blogcode=7840111<div align="right" dir="rtl">האמנם? איך יכול להיות, שזהו עולם של שקר? איזה קריזה חטפתי היום. היום, במסגרת התנועה שלי,יצאנו השכבה הבוגרת להתנדבות ב"כוח לתת" ולאחר מכן להשתתף כקהל של פספוסים. אחרי ההתנדבות, בסביבות ארבע וחצי-חמש נסענו לאולפני הרצליה כדי להשתתף באמת בתכנית. אמרתי לעצמי שזאת תהיה חוויה מסוג שונה, שזה מגניב להיות קהל. היה לי בראש מה יבקשו ממני לעשות, איך האולפן יראה. צדקתי. האולפן היה פצפון משחשבתי, זו באמת הייתה חוויה מסוג שונה- להיות קהל. קהל זה אחלה, עושיםמורל לשבט, צחוקים על איתי. מה שלאציפיתי לו, היההאיש המפגר שאומר לנו שנקבל הפתעות (כן אה?) אם נרים את האולפן במחיאות כפיים כשהמצלמה מרחפת לנו מעל הראש באיום לתת נגחה לכל מי שיזוז מעט באי נוחות במושב הקשה. (הלך לי הגב התחתון). כשהאיש הטמבלהזה אמר "שלוש ארבע ו.. אנרגיות!" עם ר' מעצבנת ומתגלגלת (נסו להגיד בעצמכם), היינו אמורים למחוא כפיים וכשהוא מסמן להפסיק, להפסיק. יגאל שילון נכנס לאולפן בחיוך הדוד האוהב והמוכרשלו, עם הסיגר כרגיל, נינוח ורגוע.. הוא מתקרב לשולחן ההגשה, ובשניה אחת, מתחלפת כל התפאורה- הואמתעצבן שאין לו את השרפרף הקבוע למ</div>Sun, 04 Nov 2007 23:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (ילדה מכאן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=300901&blogcode=7840111http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=300901&blog=7840111http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=300901&blogcode=7507736<div align="right" dir="rtl"> בין טיולי הכנה לשבוע הבא, בין ישב"צים, לימודים ועיצוב החדר (עוד בהמשך) הצלחתי למצוא קצת זמן לכתוב בבלוג. כן כן, אני באמת עוד כאן. אני הרוסה מעייפות. הרגליים כואבות ויש לי טונה חומר ללמוד לאחרי החופש. מה טוב. אז כאמור, התחלתי להדריך. אני לא חושבת שציפיתי למשהו אחר מדי ממה שיש עכשיו,או שציפיתי למשהו ספציפי מההדרכה. ידעתילחכות בסבלנות למה שאקבל כשאני ממש אתחיל להדריך. יש אנשים שקוראים לזה אינטילגנציה רגשית מפותחת. החניכים שלי, חניכי כיתה ד' (בנים), אכן חניכים רגילים למופת: צועקים, מעליבים לפעמים אחד את השני, צוחקים,שובבים, ובעיקר חניכים. בישב"צים שלי עם איתי רולי ורננה, אנחנו לא מפסיקים להנות אפילו שלפעמים נתקעים שעות על פעולה אחת. נתקעים, צוחקים, מעבירים את הזמן. הפעולות עצמן באמת יוצאות שוות. בפעולה האחרונה, במסגרת נקיונית של כל השבט, ניקינו וקישטנו עם החניכים את הקרוואן שלהם והם שיתפו פעולה והיו מדהימים. גיליתי בכולם המון צדדים חדשים שלא ראיתי בפעולות קודמות! טוב, לא מעניין. תשובה חרוש אה? גם הדרכה וגם תשובה. חזרתי בתשובה, אולי לא חזרתי לגמריי. אבל השתנית</div>Sun, 23 Sep 2007 22:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (ילדה מכאן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=300901&blogcode=7507736http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=300901&blog=7507736