http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=298931heCopyright 2026 נועה-לי. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=298931http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/31/89/29/298931/misc/28715562.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=298931&blogcode=14978434<div align="right" dir="rtl"> ו...2019. קצת שקט, רגע לפני תקופת מבחנים. נחמד לראות שהאתר עוד קיים, עבור בריחה רגעית. See you in 2020.</div>Sun, 06 Jan 2019 00:17:00 +0200noalee298931@walla.com (נועה-לי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=298931&blogcode=14978434http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=298931&blog=14978434http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=298931&blogcode=14957228<div align="right" dir="rtl">-להיזכר פתאום בכל האנשים שלא דיברתי איתם שנים ולשלוח להם הודעות של "עבר כל כל הרבה זמן!" -להיזכר בספרי הארי פוטר. (ספרים, לא מחזות. please.) -Memes... -להתקשר לאמא שלוש פעמים ביום. (מתי יודעים כשזה יותר מדי? כשהיא יוזמת לסיים את השיחה.) -להיכנס לsteam, לראות שאין משחקים חדשים שמעניינים אותי, לצאת. (לחזור על הפעולה כמה פעמים ביום.) -לראות סרטוני דרמה ביוטיוב. (תמיד משעמם, אלא אם כן יש מבחן באותו שבוע.) -לנסות לעשות רשימה של דברים שעושים בזמן שמתחמקים מללמוד למבחן. -לחוות existential crisis. -לעשות ריפרש שוב ושוב ולהתאכזב שאין פוסטים חדשים בטוויטר. -כן, ברור שאני רוצה לשמוע על המונדיאל. (what have I done!) - !!MEMES -לעשות כביסה. (אני צוחקת, שום דבר בעולם לא יגרום לי לרצות לעשות את זה. אני man-child.. טכנית, woman-child.) -להיכנס לישראבלוג ולכתוב פוסט בבלוג מת.</div>Mon, 25 Jun 2018 12:56:00 +0200noalee298931@walla.com (נועה-לי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=298931&blogcode=14957228http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=298931&blog=14957228http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=298931&blogcode=14937382<div align="right" dir="rtl">I stand corrected.</div>Sun, 31 Dec 2017 15:07:00 +0200noalee298931@walla.com (נועה-לי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=298931&blogcode=14937382http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=298931&blog=14937382http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=298931&blogcode=14936749<div align="right" dir="rtl">חזרתי לכאן אחרי שנה גם בגלל הסקרנות, אבל בעיקר מהחשש שהאתר כבר לא קיים.אני לא יכולה להגיד שהופתעתי לראות את ההודעה שהאתר נסגר בעוד יומיים, אבל זה לא הופך את זה לפחות כואב. פרסמתי בבלוג הזה את הסיפורים והציורים שלי במשך עשור - זה היה המקלט שלי, המקום שבו ידעתי שתמיד אוכל לברוח ולמצוא נחמה בכתיבה ובאנשים מעניינים ויצירתיים מרחבי הארץ.אני לא בטוחה למה אני כותבת פוסט, לאור העובדה שרוב הסיכויים שאף אחד לא יספיק לקרוא אותו לפני שהאתר יסגר,אבל הרגשתי שיש צורך בכמה מילות פרידה.אפילו אם זה בעיקר עבורי.תודה לכל הקוראים שלי במהלך השנים שהייתי פעילה.אני לא יכולה להודות לכם מספיק. ואני?הסיפורים עדיין רצים לי בראש בכל הזדמנות שקיימת, אפילו הישנים שכן הצלחתי לכתוב (ואפילו לסיים), ואני לא חושבת שאני אי פעם אפסיק ליצור סיפורים בראש.אבל מבחינת כתיבה, אני מרגישה שכבר שנים זה לא אותו הדבר.לכתוב סיפורים, זה היה המקלט שלי, הדרך שלי לפרוק רגשות (בעיקר כעסים) ובכללי להגיע למצב מסוים של איזון בחיים.לצערי, אני לא מפיקה את אותה הנאה מלכתוב היום ולכן אני פשוט מעדיפה לשמור את הדמויות והרעיוונות כמו שהם - מחשב</div>Fri, 29 Dec 2017 14:54:00 +0200noalee298931@walla.com (נועה-לי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=298931&blogcode=14936749http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=298931&blog=14936749http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=298931&blogcode=14664156<div align="right" dir="rtl">לפעמים אני לא יודעת להביע את עצמי במילים. וזו בעיה כשכותבים סיפורים.</div>Wed, 24 Feb 2016 20:58:00 +0200noalee298931@walla.com (נועה-לי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=298931&blogcode=14664156http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=298931&blog=14664156http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=298931&blogcode=14631230<div align="right" dir="rtl">זה קטע יחסית כבר מאמצע הסיפור. אני לא מצפה מאנשים שיקראו ויבינו את ההקשר. יש פה גם כבר דמויות שלא יצא לי להציג עדיין באופן רשמי. אז הקדמה קצרצרה לקטע, למי שלא אוהב לקרוא קטעים בלי להבין בכלל מה קורה בעלילה. הקטע מתרחש בבית הספר "אנליברלי", בית ספר למכשפים. כן, רואים את ההשראה מהארי פוטר, למרות שאנליברלי זה בית ספר הרבה יותר אכזרי ולא ממש קסום ומלא פלאים כמו הוגוורטס. כמו אם הייתה גירסא של טים ברטן להוגוורטס. הדמויות החדשות: נימו וגייל, המגינים החדשים של מריה. שחר, החבר של מריה. טום, האויב של מריה(?). יכול להיות שיהיו שגיאות הקלדה, לא יצא לי לעבור שוב על הקטע לפני הפרסום (הבעיה המוכרת שלי), עמכם הסליחה. הסנדק אחרי הזוועות שחוותה במהלך ארבעת השנים הקצרות שבהן חייה תחת אותה קורת גג עם רומי, המצביאה המטורפת, האם האכזרית, אפשר להבין מדוע אנשים עלולים לחשוב שהיא האדם ממנו מריה תפחד יותר מכל. ואכן מריה עדיין נרתעת כשהיא חושבת על כל הדברים הנוראיים שרומי עוללה לה. אך יש אדם אחד שפגע במריה בשונה מכל אחד אחר, אפילו מרומי. ג'וש. שם קצר ונפוץ שיזכיר לרוב האנשים לפחות אדם אחד שהם מכי</div>Sun, 14 Feb 2016 20:11:00 +0200noalee298931@walla.com (נועה-לי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=298931&blogcode=14631230http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=298931&blog=14631230http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=298931&blogcode=14593846<div align="right" dir="rtl">חלק ב' הגוף עדיין משותק אבל התודעה הולכת וחוזרת, בכל פעם מחזיקה מעמד טיפה יותר. העיניים פקוחות, אבל אי אפשר לראות דרכן כלום, הן חסרות משמעות, שלא לדבר על שאר החושים. אם היא לא הייתה מסוגלת לחוש באנרגיה, היא לא הייתה יכולה לדעת שהיא באמת עדיין בחיים. הדממה הבלתי פוסקת, יכול להוציא כל אחד משלוותו, אבל היא לא הייתה חזקה מספיק כדי להרגיש. הסיבה היחידה שהתאמצה להיאחז בחיים, הייתה הטיולים הלא רצוניים לתת המודע שלה. היא מעולם לא הצליחה לגשת לשם בעבר ומה שאוכסן שם היה האינדיקציה היחידה לזהות שלה. אומנם לא באמת בעזרת חושיה, היא הצליחה לשחזר את הרגעים האחרונים שלה שוב ושוב. הפיצוץ. החיוך המבעית של רומי. הדם שניגר מכולם והשפריץ לכל עבר. הצחוק הבלתי נסבל של ג'וש. המגע הקר של רומי והחוד המשונן של המטה שלה. וצרחות הכאב. התודעה תעתעה בה. כמה זמן היא במצב הזה? יום, חודש, שנה? לא היה לה שום דרך לדעת. וכשיצאה מאזור תת המודע, תחושת הריקנות חזרה למלא אותה והמוח שלה התרוקן ממחשבות. היא חזרה פשוט להיות קיימת - ותו לא. "היא לא מתעוררת!" הטיולים לתת המודע הרגישו תכופים יותר, אך זו יכו</div>Tue, 02 Feb 2016 20:13:00 +0200noalee298931@walla.com (נועה-לי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=298931&blogcode=14593846http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=298931&blog=14593846http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=298931&blogcode=14555291<div align="right" dir="rtl">*יכול להיות שיהיו שגיאות הקלדה (אני עייפה מכדי לעבור על הקטע שוב), עמכם הסליחה. חלק א מריה ישבה בדממה על המיטה הקטנה, פניה חסרות הבעה כשהביטה על ארבעת המכשפים שישבו מולה. את הימני ביותר היא הכירה - זה אלכסנדר, האדם איתו ניסתה לתקשר כדי להסגיר את רומי. הוא היה מכשף מזדקן עם בלורית לבנה ומסודרת, על פניו היו כמה צלקות קטנות, אך רובן נבעלו תחת הקמטים הכבדים. לידו ישר מיר, מכשף שנראה בגילם של רומי ואיימוס, שיערו היה שחור וקצר ועיניו היו כהות. הוא שילב את ידיו והביט בה ברצינות. הבא בתור היה מכשף צעיר, טימוטי, שנראה בתחילת שנות העשרים לחייו. היה לו שיער בלונדיני כמעט באותו אורך כמו שיערה של מריה והוא יישר לה מבט חם ודואג. למכשפים יש יכולות מולדות מסוימות, שלא היו צריכים ללמוד או להתאמן עליהם כדי להפעילם. לעיתים מייחסים אותך ליכולות שמכשפים מסוגלים להוריש לצאצאים שלהם. אחד התכונות המיוחדות של מריה הייתה לזכור כל פרצוף או שם של יצור אותו פגשה או שמעה עליו מיצור אחר, בתת המודע שלה וכאשר היא פוגשת את המכשף או שומעת את שמו, המוח שלה שולף אוטומטית את החלק הרלוונטי מהזיכרון ומעביר אותו א</div>Sat, 23 Jan 2016 18:35:00 +0200noalee298931@walla.com (נועה-לי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=298931&blogcode=14555291http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=298931&blog=14555291http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=298931&blogcode=14521277<div align="right" dir="rtl">אוקיי, אז יש כאן הסבר קטן לפני. יש לי סיפור שיצרתי בערך בגיל 13, שקוראים לו מריה לילי לני בלנק. במשך שנים פיתחתי את הסיפור, בעיקר בראש שלי, ואף פעם לא הבאתי את עצמי לכתוב אותו בצורה מסודרת. יצא לי בעבר כבר לנסות כמה פעמים, אבל זה לא צלח. אני לא כתבתי את זה במטרה באמת לסיים לכתוב את הסיפור, אלא המתלאתי השראה ואין לי word על המחשב כרגע, אז החלטתי לכתוב כאן בבלוג. שקלתי אם לשים את זה כטיוטה, אבל אז החלטתי שגם כקטע, זה סיפור שאולי יכול לעניין מישהו, אז החלטתי פשוט לפרסם אותו. נקודה - יכול להיות שיהיו שגיאות הקלדה, אני עייפה מדי מכדי לקרוא את הקטע מחדש. (אתם לא יודעים את זה, אבל כתוב שהפוסט הזה מכמה דקות לארבע ועכשיו כבר שש וארבעים. זה אומר שאני יושבת על הקטע הזה בלי הפסקה כבר שעתיים וחצי ואני צריכה מנוחה.) תודה ועמכם הסליחה. אלו היו הזמנים החשוכים ביותר שהעולם ידע והאפלה לא ידעה שובע - היא התפשטה והפכה לכל, ורבים האמינו שנבואת אחרית הימים מתגשמת לנגד עיניהם. מיליוני הגופות שמילאו את הרחובות והפיצו צנחה שהספיקה כדי לגזול את טיפת החיים שנותרה, העננים השחורים והעבים שכיסו כל סנטי</div>Wed, 13 Jan 2016 15:56:00 +0200noalee298931@walla.com (נועה-לי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=298931&blogcode=14521277http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=298931&blog=14521277http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=298931&blogcode=14411596<div align="right" dir="rtl">אין הרבה כסף בכתיבה, זה לא חדש. קשה למצוא עבודה בתחום (בדרך כלל מי שמוצא את דרכו לעבודות האלו הוא מקושר או שהכתיבה שלו חריפה ויוצאת דופן), ובגלל זה במשך הרבה זמן לא חשבתי להסתכל על זה ברצינות כקריירה שאני מתכוונת לבנות. אבל בחודשים האחרונים, התעורר בי ניצן קטן מלא תקווה, שגרם לי לרצות ובכל זאת לצאת לעולם ולפרסם את הסיפורים או הקטעים שאני כותבת. כי לפעמים צריך פשוט לעזוב הכל ולהתמקד בחלומות שלנו. ולפעמים יש חשבונות שצריך לשלם. ולפעמים יש לימודים. ולפעמים יש חתונה. ולפעמים חלומות לא מתגשמים. אני לא אוותר על הכתיבה כתחביב, בגלל שזו הדרך שלי להתמודד עם הקשיים שאני חווה בחיי היום יום שלי. זו הפינה השקטה שלי, בה אני יכולה לפרוק את על ליבי בלי לחשוב - זה כמעט בגדר תרפיה בשבילי. אבל לכתוב ולהתפרנס מזה, כנראה שלא. כי אם צריך להגיע לתחתית לפני שהקריירה מתחילה לנסוק, אני תוהה כמה נמוך אפשר לרדת. צריך לנסות ולהיכשל - אבל מה אם לא נותנים אפילו במה לכישלון? (בוא נתעלם מהעובדה שזו לא הסיבה שאני כותבת בישראבלוג, בגלל שזה לא באמת נותן במה לכותבים שמנסים להתקדם בעולם הזה.) ואולי אני ב</div>Sun, 29 Nov 2015 19:47:00 +0200noalee298931@walla.com (נועה-לי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=298931&blogcode=14411596http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=298931&blog=14411596