http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=297540heCopyright 2026 מוכרת לי מתֶרה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=297540http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=297540&blogcode=11502219<div align="right" dir="rtl">במכאניות האצבעות מפרפרות בחצי-נוקשותוהתודעה אדישה ויבשה, מדבר של רִיק ושממוןהאופק שחור, אפילו לא ערפילירק זוהַר חלק ובוהק ומושחרכמו מרחו את הכל בזפת כמישות, מונוטוניותהסכר חתוםואין יותר מה לומרשברירי מילים, צבעים וצורות מתרפקיםעל עפר של שמיטהשלגים ופריחות אינם בנווהרק רבדים-רבדים של חולותדיונות אינסופיות של אבק ודוחןאבדון והספד אין לולא חסַר לאדםרק עדשות ומחטים של גלדי קרחונים, נטיפי חלודהמבקרים ומכים ורומסים וחומסים את כל שנותרהם שאבו את המהותאשְמההילולת התיעוב, המיאוסהצחנההיובש וחוסר-הטוהרעשן בלי מראותאינספור נצריםונדר יחיד לא אשאבשל אי יכולתבשל אי רצוןכי הפלגמטיות ירשה את הכתרחיים במבחןעמק השכלהגיבובי עדשותקיום והתקיימותרוחות של הבטחהגשרים-לא-קשריםמעתה ועד עולם</div>Sun, 03 Jan 2010 21:34:00 +0200nobody@israblog.co.il (מוכרת לי מתֶרה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=297540&blogcode=11502219http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=297540&blog=11502219http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=297540&blogcode=11471814<div align="right" dir="rtl">"המוות מממש ובא", כתבתי, ואני רואה את מותי מתקרב אלי בצעדי ענק.ועד כמה שמאסתי, להביט על הכל בעיניי הפרפקציוניסטיותהמנתחות עד תועבה, מכלות, מאבידות, חורצות, גוזרות, משסעות.בהכל המורכבות קיימתואני הופכת את חיָי ואת חיֶי הסובבים אותי ומלעיסה עד שהגועל מציף את הגרון ואני רואה את עצמי כאבי הגועל הזה,כיוצר מקורי של מיצג-נפש קונדסי, קרקסי ונלעג-המלהג בפרצופי על אינסופיות אווילותי.ומשניאה את הכלחורטת ושוחטת וחונקת.וחושבת איך תיאמר ואיך תבושר ותסופר ומתכננת את הכל לפרטי פרטים כך שתעורר את התמיהה ותִראה את עיגולי השאלה בעיניהם או תשמע את תחינת השאלה בקולםותמוץ מהמצב את מיטב מוגלתם ותנבור בפצעים עד היגלות הבשר וזוב הדם.ותכנס לפרטי פרטים של מותה ומות התום, ותלעיטם ברגשותיה הסותרים המאוסים, על איך שאיננה מסוגלת לראות איש ואין ביכולתה להשאר לבדה ולו לדקה נוספת; ואיך שכמהה להתקשר ולשמוע קול אנוש ומנגד ניצב חוסר מסוגלותה לשוחח עם אדם.ועל איך שחייה חומקים ממנה כגרגירי חול הנטמעים בסופה, desert stormחוסר אונים המתסכל בשמחתו לאיד, צחוק זדוני מזדמזם על שפתיו במעווי החולניות שהיא הוויתו.ועל הכעס, על הזעם ו</div>Mon, 21 Dec 2009 02:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (מוכרת לי מתֶרה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=297540&blogcode=11471814http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=297540&blog=11471814http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=297540&blogcode=11469247<div align="right" dir="rtl">בלוג מחלות. משעשע משהו אשרי עולם הדממה לו שבתי בחבלי אסורי, מונה יומיים לכאב ולשקט מקדישה ומפייטת, פורטת על מיתרי המוות ממתינה בדומייה ובמבט אטוםוהשכול בוער בבטני ובקרבייוהתוםחסר כפלי הלשון ממתין לתקומתובועט בקירות, חדל מלכבוש את יצריולא פוסח ולו בשנה דקה אחת אינני מבינה למה אני מצפה מדוע מושכת את הזמן שדוחק והרי כמה זמן אני כבר יודעת כי ההחלטה ניטלה היא איתנה האשמה באווילות שנאה אפורה מחרידה תיעוב, זוהמה, זעם ותלישה ורק אצבעות נוקטות יוזמה בזכותן אין שמץ הקלה הכאב ניגר וזב כמו דיו מנוקז סמיך ותפלרעל בן ארס טוכסיני ובוערזה איננו הקטע שתכננתי ומי אני שאתכנןהמילים נשפכות במין שצף לא נסבל ואני נסגרת והכל נאטם הבית סוגר עלי כתליו ותחושת המחנק איתנה ואני עוברת לתכנון ההתחלתי של דממת פרידה:כשכל שמץ של זכרון ישחיר בחמת להבהטביעה במים של חושךכאבי הצלפה חיים בעולם של דממה חמק טעםאין זכר ליופי, למצלול או לרוךאין צבע, אין פרח, אין תקווהכל חלום הגיע לעמק השברכל שאיפה התנפצה אל מול קירות תועבהנחבאים בין הצלליםגולשים תחת מצוקים של שתיקהיד אוחזת בסלע, השנייה שסועההפה קורא אבדון</div>Sat, 19 Dec 2009 23:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (מוכרת לי מתֶרה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=297540&blogcode=11469247http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=297540&blog=11469247http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=297540&blogcode=10260288<div align="right" dir="rtl">ערב טוב יומן יקר, היום הוטב מצבי. אין ספק שהאנטיביוטיקה עושה את שלה. ההבחנה כי הכל עוסק בי, בעצמי. אפילו כאן, חששי הגדול מלנהוג באגואיזם כלשהו מציף אותי. מלחמה ושלום, צירוף מרשים. התיתכןמלחמה לצד שלום, אתהבוודאי תוהה על קנקני יומני. הייתי אומרת - המלחמה היא כבר השלום. נהפךלדרך קבע.היא כבר נסעה הביתה, חזרה לדירתה. ואני נותרתי כאן, יותר לבד משתוכל לתאר. עםהאמא איתה לא אפצה פה, ושאת פיה לא תפצה אליי. ועם חתול הבית המרוחק, וחתולת החצר החולה. אחרי 9 ימים בבית, וכרגע אני בעולם הדממה, שרק אני את כוונתו מבינה. אני חשה כי הקירות האפירו והכל הפך רדום. היא צופה בחדשות, ואיןדבר חדש - רק הישנות החורבות. עולמי עתה אטום לרגש, כי כל שמץ ממנו התמוסס ונמוג.והוא, חש ברע, יקירי המסכן. העניק לי כה רבות. דאג לי בחוליי, ואני לא דואגת לו, איני יכולה. סבא שלי. כתיבה עגומה, אווירה עכורה. מקווה לראות את הטוב בקרוב.איזה יום מלחמה ושלום. לילה טוב </div>Sat, 06 Dec 2008 19:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (מוכרת לי מתֶרה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=297540&blogcode=10260288http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=297540&blog=10260288http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=297540&blogcode=10251547<div align="right" dir="rtl">ערב טוב. כאן מספתי המתועבת, שנפשי משתוקקת לחזות בשריפתה [ובציפייה לשמחה לאיד שתתלווה אליה] אני יושבת וכותבת. הבלים והבלים. גיבובי בולשיט. דלקת הריאות טרם תמה, ואני בוכה כילד קטן. התסכול קובר אותי, והתנהגותי בלתי נסבלת. כבד אביך ואמך? והלא הם אינם מכבדים אותי. התעניק לאדם מה שמחסיר ממך?פילוסופיה מחודשת. אני חשה כזקנה בלה, סובלת ממיחושים בגב, עורפי דואב.זה שבוע הספה סובלת את משקלי מרוכזת בעצמי, ברחמיי העצמיים. ובכך זונחת כל מחשבה על האחר. התנהגותי מחליאה להחרידאני אצה להשתעל ולהשתנק בשירותים לילה טוב, יומני יקירי</div>Thu, 04 Dec 2008 21:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (מוכרת לי מתֶרה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=297540&blogcode=10251547http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=297540&blog=10251547