http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=296359כשאתה מבין שאנשים גרים באורות הקטנים שאנחנו אוהבים לראות מרחוק, אתה יודע שלעולם לא תחייך עוד כמו ילד. בן 18 כותב את מה שאי אפשר לספר אחרת.heCopyright 2026 EVIAN. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=296359http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/59/63/29/296359/misc/10108549.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=296359&blogcode=11282478<div align="right" dir="rtl"> כשאני מתבונן אחורה אני מוצא שהמילים שלי נעשו שקולות יותר, אך משקלן לא גבר. עלי הן גברו, המילים. על התבגרותי הן פסחו ונשארה רק דיקציה מחושבת. כאשר הייתי קטן הייתי מכיר פחות וסופר פחות ועל כן מתחשבן פחות עם דעתו של העולם ויותר עם עצמי. על כל דבר היה לי מה להגיד ומה לחשוב. בלי סמים, בלי סיגריות או אלכוהול. עכשיו אני נאלץ לסגור את עיניי כדי לכתוב, מקמץ שרירים בין העיניים, בין הגבות ליתר דיוק נורא. זה יוצא טוב וזה קיים וישנו בסיס אך אני הולך לאיבוד בין כל המושגים והדימויים שרציתי לפתח. למשל כשהייתי קטן הי</div>Thu, 01 Oct 2009 02:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (EVIAN)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=296359&blogcode=11282478http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=296359&blog=11282478http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=296359&blogcode=10993439<div align="right" dir="rtl"> יש לי תחושה שכל פעולה חברתית שאני עושה משפילה אותי וגורמת לי להיות קטן. כשאני מסתכל מהצד על שלוש בנות שמסדרות את עצמן מול המראה בחדר שרותים קטן עם מדף קטן ובקבוקונים קטנים שכל אחד מהם מסריח יותר מהשני, ואני מקשיב להן זזות, ורואה אותן מדברות על מי יהיה ומה יהיה, וכמה פן כדאי לעשות לכבוד זה, אני מרגיש שזה הדבר הנאלח ביותר עלי אדמות. כל הסידור הזה של השיער ושל החזה, וסירוק הגבות והתאמת הגרביים, וכל ההכנות והמילים האלה שנשפכות החוצה, והכל לקראת יציאה למקום חשוך ורועש שגם ככה אף אחד לא באמת יכול לראות כמה שאת מתואמת בינך ובין עצמך. כי אין שום דבר שבאמת שווה להתכונן בשבילו שעות ארוכות מול המראה. ואז אני נזכר באיזה יאוש אני מגיע להופעות באולמות חשוכים ומצחיני עשן סיגריות. ואני הייתי מגיע מיוזע מרכיבה ממשוכת על האופניים, אוזני דביקות קצת מהאוזניות שניגנו במשך כל הרכיבה. ואני נכנס פנימה ומחכה שזה יגמר. ומסביבי אני רואה את הבנות האלה שהתאפרו וסידרו וסירקו אחת את השניה, והכל נראה לי כמו בזבוז של זמן. ואז אני מתחלחל מהמחשבה שגם אני עושה את זה לפעמים. כשאני נפגש עם חברים ואנחנו שותים קצת ואז</div>Tue, 23 Jun 2009 22:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (EVIAN)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=296359&blogcode=10993439http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=296359&blog=10993439http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=296359&blogcode=10483023<div align="right" dir="rtl"> מגיע רגע בחיו של מישהו להחליט שמשהו לא מספיק, משהו לא התבשל, השומנים נקרשים בתחתית הסיר שממנו אתה אוכל ועושים לך חשק להקיא. אתה לא רוצה אבל אתה בכל זאת מדליק את האש והכל נהיה נוזלי ומתאדה עד שזה</div>Sun, 01 Feb 2009 00:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (EVIAN)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=296359&blogcode=10483023http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=296359&blog=10483023http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=296359&blogcode=10483021<div align="right" dir="rtl"> ברגעים כאלה שאתה מתפלא שאתה בכלל חי אתה מוצא את עצמך יושב מכונס בעצמך ובבגדים המלוכלכים שלך שלא החלפת כבר שבועיים, כשבחדר צלליות של כדורי אבק נלחמות אחת בשניה על הריצפה, מאיימות לתפוס אותך, מכונס בעצמך על המיטה השכורה שלך, סופר צלליות ומחכה שהדקות תעבורנה. והזמן לא זז. אני יושב על הכורסא וכותב מילים ואותיות אחרי מילים ואותיות וזה לא מתחבר וזה לא ממהר זה פשוט עוצר במקום ומתעטש ואני חושב שעם כל האבק הזה זה בכלל לא פלא. אז אני רץ החוצה לבוש בנעלים ונעול במכנסיים קטנים מדי שגורמים לי לרצות לרוץ לשרותים כל חמש דקות ולהיראות עוד פחות נורמאלי ממה שאפשר לתאר למראה הפרצוף שלי. ושום דבר לא משנה כי כשאתה שיכור המגבת שתלויה על הארון לא מאיימת, אתה בקושי רואה אותה, או אולי אפילו מדמיין שהיא צפה בשחקים או בתוכניות ראליטי או בתוכניות אקטואליה שלא דואגות שיהיה להם איש שאחראי על ההגהה. והכל נחמד ויפה ואתה יכול לפזול לצדדים בזמן שאתה מקליד כי מרוב שכתבת אתה כבר אשף בכתיבה עיוורת ותוך כדי שאתה שואל את עצמך האם יש אנשים שעדיין לא יודעים כתיבה עיוורת אתה מרגיש צורך להקיא. מה זה צורך, אתה רץ להקיא וחוזר</div>Sun, 01 Feb 2009 00:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (EVIAN)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=296359&blogcode=10483021http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=296359&blog=10483021http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=296359&blogcode=10456744<div align="right" dir="rtl"> הלילה כל כך עמוק שהחושך לא יכול לו. אני בוהה בסדרה של מצולעים שמשתקפים על הקיר. הם מפלחים את הדממה האיומה שתמיד מחכה לי בחדר קטן שבסוף המסדרון בבית של סבתא. איך אני יכול להסביר את הכאב הזה שמרעיד לי את העצמות כשסבתא שלי מזדקנת מול עיניי. משבוע לשבוע היא נהיית איטית יותר, נזהרת יותר בצעדיה, ממהרת לחזור הביתה מהקניון, מוותרת על קניות. והאוכל נהיה תפל יותר, המוסיקה חלשה יותר, הדיבור עייף יותר והעיניים מבריקות יותר. אני לא יכול להסביר את החושך שנופל על הבית הזה בלילות, הדממה הזאת שמשאירה אותי ער במשך שעות אל תוך הלילה, מנסה לנחש את נשימותיה מהחדר השני, מחכה לעוד שיעול או תזוזה כדי להירגע. והצורך הכל כך נוראי שלי לשמוע קול אנושי, לדבר עם מישהו בטלפון, לשמוע מוסיקה מרגיעה או להירדם מהר. אני מתעורר בבוקר וקופץ מהמיטה בפחד שקרה משהו, מדמיין שאני יוצא מהחדר ומגלה שהיא לא ערה, שכבר אמצע היום והיא לא קמה. ואז אני מתלבש מהר ורץ לסלון ומוצא אותה יושבת מתחת לחלון וסורגת, עם ריח של בישולים בכל מקום. אני שואל אותה "סבתא למה יש כאן כזה שקט? למה לא שמת את הדיסק שהבאתי לך?" והיא צוחקת ועונה "כי לא ר</div>Sun, 25 Jan 2009 03:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (EVIAN)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=296359&blogcode=10456744http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=296359&blog=10456744http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=296359&blogcode=10425707<div align="right" dir="rtl"> אבנים קטנות מתגלגלות על האספלט, כשגלגלי האופנים שלי דוהרות בחמש לפנות בוקר. אני חוזר מעוד ערב שתוי עד יובש, עיניי נעולות מקור, בוהות לסוף הרחוב, כאילו שמשהו עומד להגיע. אבל כשכל כך מאוחר אני יודע שאין הרבה סיכויים שפתאום מישהו יגיח ממולי ויקח אותי. אני מגיע לרחוב שלי, כשזה מתחיל לעלות אני יורד מהאופנים ומגלה שאני הולך מהר מהרגיל. אני לא יודע אם זה הוויסקי או איזו תקווה מלאכותית אחרת שגורמת לי לחשוב שיש לי סיבה למהר. אני פותח את הדלת וגורר אחרי את האופנים באיטיות כזו שהדלת מספיקה לפגוע בגלגל האחורי שלהם. אבל את זה כבר ידעתי, גם כשיש לי משהו חדש הוא מתקלקל באותה מהירות. מהירות של מה? אני נועל אותם במחסן ומתפלא ששום דבר שם לא תקף אותי. שאין שם אריה. אני מזמין את המעלית וחוזר להסתכל במראה. מצחיק הזקן הזה שיש לי. אני לא דומה לעצמי, זה מה שמצחיק. אבל אני עולה במעלית, מסתכל על הזיפים, בודק שאין לי כלום בין השיניים ונכנס הביתה. אני מוזג כוס מים ולוקח אותה איתי לחדר, מניח אותה ליד הכורסא שלי ומתפלא עד כמה שהחדר שלי קטן. אני לא מבין למה סידרתי אותו ככה, מה זה כל התמונות האלה שעל הקי</div>Sat, 17 Jan 2009 04:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (EVIAN)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=296359&blogcode=10425707http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=296359&blog=10425707http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=296359&blogcode=10293630<div align="right" dir="rtl"> השעות בסופו של דבר מתחלפות. וזה לא היה חייב להיות כל כך מפחיד. יכול להיות שאצל מישהו אחר זה היה יכול להיות אפילו די מרגיע. אבל לא אצלי. כשהערב יורד והרוח מושכת את הכהות מצד שמאל לימין, ומכסה את בוהק היום שעבר, מתחיל לקרות משהו מוזר. זה מתחיל ממש בקטן, אני יכול ממש בחדות להרגיש שמשהו התחיל הרגע להשתנות. משהו אחר זורם אצלי בגוף, ואני יודע שזה לא הולך להיות נעים. זה לא שאני מחכה לזה, אני פשוט יודע שזה מגיע, אז אני פותח את הדלת וממתין. אחד אחרי השני, אני מרגיש את זה מתפורר כמו דומינו קר. זה משתלט עלי כמעט ברכות, הדיכאון נושף על כל תא שעדין חי, והכל מזדקר באחת. ואחרי שזה קורה אני כבר לא אותו בן אדם. פחד נוראי שאני בחיים לא אצליח לתאר משתלט עלי. ומספיק שאני אסתכל על אחותי משחקת עם הבובות שלה ליד החלון כדי שבראש שלי עוברות לי תמונות נפורטות של איך היא נעמדת על עדן החלון ונופלת על האספלט. אני לא יכול להסביר את החדות שיש לי באותם רגעים, את כמות הפרטים שהדמיון שלי מסוגל לפרוס בפני. תאר לעצמך שמשעה מסוימת, כל מה שהית רואה היה הופך בלי סיבה לדבר הכי מזעזע שראית. ומה אתה יכול לעשות עם זה?</div>Mon, 15 Dec 2008 01:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (EVIAN)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=296359&blogcode=10293630http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=296359&blog=10293630http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=296359&blogcode=10286478<div align="right" dir="rtl"> בוץ וקטרקט טיפסו על הבניינים שבין השמים, וכן, גם על הבניין שבו אני ישן. אני מנסה להיזכר למה אני נותן לדברים לגווע. חברות של שנים או סתם יחסי גומלין שוכבות רפויות בין כפות הידיים שלי, אני מצליל אותן בשקט אל תוך המים, שהיו קרים ושעדין קרים. וגם כשהידיים מושטות לחבק אותי, אני מטביע אותן עוד יותר חזק. מנטרל להן את הצורה, ממיס את הזכרונות, מתיר את הקשרים ומשחרר את מה שהיתה יכולה להיות אהבת חיי. או חיים באהבה שהוטבעו על ידי בבוץ, נחמה יחידה שטייחתי בקטרקט. כמו מה שנמצא בין השמים. וזה כמעט טבעי, וכמעט כפייתי, להרוס ככה חברויות. לאבד פתאום את עצמי ולא לרצות לשמוע שום דבר. גם כשהקולות נכנסים לי למיטה, דוחפים את הכרית ומושכים את השמיכות, אני נועץ ידיים כל כך חזקות בשינה שלי, כי אני לא רוצה לשמוע כלום. ולא משנה כמה שעות ושנים בילינו ביחד, באותו רגע אני מטביע את הקול מהכל. לפעמים אני מצטער על זה, לפעמים אני לא חושב על זה. לפעמים אני חושב על זה ולא מצטער כי זה כבר נגמר. כמו בחדשות, זה זרוק באיזו מזוודה רקובה, מעלה חלודה באיזה נהר ואני כל כך רחוק משם. איך אפשר לתת לזה הסברים? שאני נוטה לה</div>Sat, 13 Dec 2008 15:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (EVIAN)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=296359&blogcode=10286478http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=296359&blog=10286478http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=296359&blogcode=10190588<div align="right" dir="rtl">בין העצים ענף שמעליו בלוט חום עם כיפה מעט יותר בהירה. ובחוץ השלג מקשה את חיי המחפשים אחר הבלוט הזה. <SPAN lang=HE style="FONT-FAMILY: 'Arial','sans-ser</div>Wed, 19 Nov 2008 01:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (EVIAN)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=296359&blogcode=10190588http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=296359&blog=10190588http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=296359&blogcode=10179382<div align="right" dir="rtl">את מאוד מזכירה לי את מיקה בשטף הדיבור שלך, ממש כמו שלה. ויש לך תנועות בידיים חישוקים בין אצבעותיך, מסתובבות כמו שלושים ירחים <SPAN lang=HE style="FONT-F</div>Sun, 16 Nov 2008 04:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (EVIAN)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=296359&blogcode=10179382http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=296359&blog=10179382