http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295893בוא נראה מה יצא מזה... :-)heCopyright 2026 ארז (שם מקורי, נכון?). All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295893http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295893&blogcode=12285121<div align="right" dir="rtl"></div>Sun, 23 Jan 2011 23:15:00 +0200erezfb@hotmail.com (ארז (שם מקורי, נכון?))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295893&blogcode=12285121http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=295893&blog=12285121http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295893&blogcode=12270724<div align="right" dir="rtl">השעון היחיד שפיזית מתקתק, הוא זה של הדוד, על הקיר שבין חדר המקלחת לחדר של ההורים. לחדר של אבא ורונית. אבל, ת'כלס, תפקידו העיקרי הוא לתת תוקף פיזי למה שהולך לי בראש, לספירה הזו לאחור עד שהיא תצא מהבית, ואז הוא שוב יהיה לבד, ואין לי שמץ של מושג מה הוא חושב לעצמו שיקרה - העיקר שיש לו את הילדה המעצבנת והלא-מחונכת הזו שהוא עצמו יצר. </div>Sat, 15 Jan 2011 21:22:00 +0200erezfb@hotmail.com (ארז (שם מקורי, נכון?))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295893&blogcode=12270724http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=295893&blog=12270724http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295893&blogcode=11832217<div align="right" dir="rtl">!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אוגוסט 09 עייפים!!!</div>Sun, 06 Jun 2010 00:37:00 +0200erezfb@hotmail.com (ארז (שם מקורי, נכון?))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295893&blogcode=11832217http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=295893&blog=11832217http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295893&blogcode=11310359<div align="right" dir="rtl">או שזה לא התיכון? כי כבר המון זמן (בערך חודשיים, ובקיצור - מאז הגיוס) אני מחכה להזדמנות הראשונה שתהיה לי לנסוע ללוד באחד מימי הלימודים בעל"ה ולבקר שם בתיכון, לראות ולהיזכר באווירה המדהימה שנהניתי ממנה לכל אורך שנת י"ב. וזה מצחיק, אבל רק היום הבנתי שאת כל האווירה הזו לא הביא התיכון, אלא מי שהיה בו ומי שזכיתי ללמוד איתו בשנתיים האלו. כל האנשים שהיו איתי בשכבה וגם קצת נוספים משכבות אחרות, הם אלו שעשו את התקופה הזו למה שהיא הייתה בעבורי ואותם, לצערי, אני לא אוכל לבקר, אבל אני אעשה כמיטב יכולתי לארגן אותם שיבואו איתי ביחד לבקר. זה פשוט העניין הזה שנכנס לי לראש, כי באמת שרק עכשיו הבנתי ש.. אני לא אוכל לבקר שוב בתיכון שלי, בחיים. התיכון שלי נגמר. אני לא אוכל לחזור אליו, רק לבקר את המקום שבו הכל קרה. אני חייב לדעת, והבני"שים שביניכם חייבים להגיב פה בכנות ובלי כעס: אם ידוע שמכינים חמין לבוקר שבת, אז מכינים יותר נייר בערב שבת? בת'כלס לא הייתי אמור להשתחרר הביתה, אבל השבת הזו עברה נורא מהר אז כנראה שהיה פה איזשהו איזון של קארמה. על האוטובוס חזרה הייתי כולי אפוף (ואולי בגלל האפיפות הז</div>Sun, 11 Oct 2009 03:39:00 +0200erezfb@hotmail.com (ארז (שם מקורי, נכון?))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295893&blogcode=11310359http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=295893&blog=11310359http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295893&blogcode=11304557<div align="right" dir="rtl">http://www.youtube.com/watch?v=fDzuwHUPzHk אני בצבא.</div>Fri, 09 Oct 2009 09:56:00 +0200erezfb@hotmail.com (ארז (שם מקורי, נכון?))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295893&blogcode=11304557http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=295893&blog=11304557http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295893&blogcode=11258274<div align="right" dir="rtl">היא שכבה שם לידי, חוששת כולה מהגעגועים שנגזרו על שנינו אבל מוסחת בדעתה ממשהו מצחיק שאמרתי, או אולי אפילו סתם מנוכחותי. היא מסתכלת עליי וחודרת הכי עמוק שאפשר, עם העיניים החומות האלה, וכשאני אומר לה "כמה את יפה", מתווסף לו החיוך הכי יפה בעולם. לעולם לא תביני כמה מדהימה את, יעלי. לא תדעי, לא מתוך רוע - אלא פשוט מפני שאני לא מסוגל לנסח את זה במילים. בכל פעם שאת מסתכלת עליי עם העיניים היפהפיות האלו שלך, אני פשוט מבין שהכל קטן ומחוויר לנוכח העובדה שאני הולך לבלות את שארית חיי לצידך, ובמקום מסוים זה באמת כל מה שחשוב.</div>Mon, 21 Sep 2009 06:48:00 +0200erezfb@hotmail.com (ארז (שם מקורי, נכון?))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295893&blogcode=11258274http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=295893&blog=11258274http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295893&blogcode=11235715<div align="right" dir="rtl"> טוב, כתבתי איזו מגילה מבולגנת לפני רגע שהחלטתי לצמצם, אני אשתדל להיות מעט יותר ענייני מעכשיו. קורה ברבה, יחסית, שאני מרגיש נורא מדופרס מכל עניין השיבוץ הזה בחיל השיריון. אם זה בגלל שלא אישרו לי דח"ש ואם זה בגלל שאין לי שום דבר לעשות בנושא הזה, ואם זה בגלל שאני מרגיש שנידונתי לבינוניות ע"י מקבלי ההחלטות בענייני השיבוץ בצה"ל. הפחד הזה, מהרעיון שאולי שלוש השנים הבאות יהיו כל-כך לא ממוצות וכל-כך בינוניות לי, פשוט מפחידה אותי ומכאיבה לי בלב פעם ועוד פעם לאורכו של יום. השאיפות שלי להגיע רחוק ולהיות אדם דגול וגדול, כפי שחינכו אותי לשאוף, וכמו-כן - בהתאם לכישורים שאני מחזיק בהם עובדתית; כל-כך רציתי להיות במקום שמחנך לשינוי ולמנהיגות, שיוביל אותי לאופקים ולדלתות שעדיין לא יצא לי להכיר, כדי שמתישהו - בבוא היום - אני אוכל להיות זה שמזיז עניינים ועושה שינוי בעולם. כדי שיום אחד, הרבה אחרי שאעבור לעולם הבא, מישהו יוכל לפתוח אנציקלופדיה (או סתם לעיין בויקיפדיה) ולהיתקל שם בערך שעוסק בי. כדי שהשם שלי לא יאבד. כדי שהשם שלי לא ייקבר יחד איתי. זה הפחד היחידי שלי, להיות בינוני. להגיע למצב שבו אין</div>Sat, 12 Sep 2009 09:55:00 +0200erezfb@hotmail.com (ארז (שם מקורי, נכון?))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295893&blogcode=11235715http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=295893&blog=11235715http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295893&blogcode=11216367<div align="right" dir="rtl">1. לראות את יעלי שלי (אחרי קרוב לחודש שלא ראיתי אותה בכלל!) 2. להתקלח *בלי* כפכפים. 3. לא להכניס חולצה למכנסיים! 4. להיכנס למקלחת בלי שורה של בולבולים מתנופפים לעברי, וללכת לחרבן בלי לבקש רשות, בלי להתכונן עם "הערכה" (שקית נייר טואלט ומגבונים) ובלי לפתוח סטופר. 5. להיפגש עם רותם. 6. לישון על מיטה זוגית, בחדר מרווח שהוא רק שלי ועם מאוורר שמכוון ספציפית עליי. 7. לאכול אוכל שהוא טעים. או לחלופין, לאכול אוכל שאין חשש שביקרו בו פיות של מיני אורגניזמים אחרים לפני. 8. לא לעשות אף לא אחד מהדברים הנ"ל אם לא בא לי. להיות בשאנטי המטורף ולהינות מהחירות הבלתי-נתפסת של החיים האזרחיים. 9. לא לפנות ב"הקשב". 10. לא להיכנס למצב 2! אם אני נופל, אני לא בולם עם הידיים; מצידי שיישבר לי האף, זה בא עם גימ"לים. 11. לראות את נוי, שכפרעליה:) ואת פלג, שכבר עומד. 12. (ולסיכום), להיות על המחשב ולהינות מהטלוויזיה כמה שפחות, כי אין בזה שום דבר מעבר. ובנימה זו, שבת שלום.</div>Fri, 04 Sep 2009 10:07:00 +0200erezfb@hotmail.com (ארז (שם מקורי, נכון?))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295893&blogcode=11216367http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=295893&blog=11216367http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295893&blogcode=11179835<div align="right" dir="rtl">על הבוקר התעוררתי על הספה בסלון, כמו מציית לרונית שהודיעה לי עוד מבעוד מועד "הפעם אני מרשה לך להירדם בסלון"; יש יתרונות בלחזור הביתה מהצבא לעומת שגרת החיים הרגילה. משום-מה תקפו אותי מעט כעסים, אולי על אבא שהעז להירדם בלילה במקום לנסוע איתי לדוג כפי שתכננו, כמו-גם חששות מיום ראשון הקרב ובא (כשאיתו החזרה לבסיס) או מסופם הבטוח של הדברים כולם (משהו, שמטריד אותי עוד מאז שאני זוכר את עצמי כילד קטן. מדהים). מיד אחרי שאני התעוררתי גם אבא התעורר, או שלהפך, ומסתבר שבאמצע הלילה, אחרי שנסע להחזיר את הדס מחברה, ניסה להעיר אותי כמה פעמים ולא הצליח, בניסיון כמובן לנסוע איתי לדוג. מה שלא שינה כל-כך את מאזן הכעסים מצידי. אני לא יודע אם הוא חש שאני כועס או שפשוט השיחה הזו איתי הייתה חשובה לו כמו שהיא הייתה חשובה לי, אבל הוא דחק בי שוב ושוב "בוא נצא עכשיו", ולבסוף נעתרתי. תוך זמן קצר מאוד הוא לבש את "חולצת הדיג שלו" (או יותר נכון, חולצה פשוטה עם מעט כתמים שאין שום בעיה ללכלך), וציא את ערכת הדיג, שלף את פתיונות חסילוני הקריסטל שלו (שזהו שמם משום הברק שהם יוצרים במים, מה שהופך אותם לבולטים יותר ולמושכים יו</div>Sat, 22 Aug 2009 19:39:00 +0200erezfb@hotmail.com (ארז (שם מקורי, נכון?))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295893&blogcode=11179835http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=295893&blog=11179835http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295893&blogcode=11178068<div align="right" dir="rtl">פתאום החיים נעשו קשים יותר. הכל מדפרס ומבאס, כי זה מבאס להיות שם כשאתה לא באמת רוצה להיות שם, וכשאתה סוף-סוף חוזר הביתה תמיד מצל עליך הענן הזה של יום ראשון והחזרה לבסיס, ובכלל - איך אתה יכול להעריך כל כך הרבה שפע בבת אחת כשאתה חוזר ממקום עם זמן מוקצב לחירבון? כל חיוך הוא בגדר אושר גדול שתמיד כפוף לעירבון מוגבל, ואי אפשר להשתחרר מזה. מה אמור לעשות אדם, חייל בצבא ההגנה לישראל, שבהגדרה אין לו קול או כוח כלל מול המערכת? שום כוח בכלל, מלבד הכוח לתת ולקחת חיים. הנעורים קצת נגמרו, ואני כותב כמו טיפש פוסט על ביאוס נוראי כשיש לי פז"מ של שלושה שבועות. מפגר. אבל ככה זה, כי בבת אחת אתה נאלץ לעבור מהחופש הגדול (כמה משמעויות לשם) למסגרת הנוקשה ביותר בישראל, ובערכים המטופשים שלך לא ייתנו לך לצאת משם. לא תדפוק נפקדות, ולא תקלל את המ"מ. כמו ילד קטן ומטומטם אני מרגיש. וכל ההתקדמות שהייתה לי ב- 18 השנים האחרונות, כמו נמוגה ברגע אחד בבקו"ם; כמו נעלמה לה, לטובתם של המדינה ושל עם ישראל. http://www.youtube.com/watch?v=3hcKENCO0RY</div>Sat, 22 Aug 2009 08:17:00 +0200erezfb@hotmail.com (ארז (שם מקורי, נכון?))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295893&blogcode=11178068http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=295893&blog=11178068