http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=291797Welcome to paradiseheCopyright 2026 שולע^.^ & מאשה:]. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=291797http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=291797&blogcode=9825681<div align="right" dir="rtl">וואו אין לי משהו מכתוב את האמת אבל זה ממש מוזר שהבלוג עדין לא נסגר. כמה זמן לא כתבתי פה ?!?!?! עוד שלושה ימים חוזרים ללימודים, אני עולה לכיתה י' כבר. וואו. לא עשיתי עדין חצי מהשיעורי בית לחופש, לפחות את הפיזיקה אני חייבת לעשות, זה להגשה. היום הייתי בפגישה עם המחנכת והיא שאלה אותי איך היה החופש ומה עשיתי אז התחלתי לחשוב על זה ובעצם לא עשיתי הרבה:1-יום עבודה (עוד לא, מתוכנן ליום האחרון) 2-אנשים שנורא עיצבנתי בחופש 3-שבועות וקצת של קורס. 4-פעילויות עם הנוער אחרי המחנה. 5- ימים במחנה. 6-פעילויות עם הנוער לפני המחנה. 7-ימים בשבוע 8-שעות לימודים כל יום בקורס. 9- +2395384542 שעות בטניס. 10- הציון של החופש (מתוך 10, כן?) בהצלחה לכולם בשנה החדשה, מי יתן ואני אחזיר מעמד ולא אקרוס השנה מעומס. (לימודים +טניס +מד"א+נוער) מריה </div>Fri, 29 Aug 2008 11:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (שולע^.^ & מאשה:])http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=291797&blogcode=9825681http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=291797&blog=9825681http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=291797&blogcode=7679476<div align="right" dir="rtl">מצטערת שלר כתבתי הרבה זמן ולא המשכתי את הסיפור כבר הרבה זמן. פשוט בשביל שאניאכתוב צריך לקרות כל כך הרבה דברים באותו זמן שזה די נדיר: 1. אני צריכה ליהות בבית ולא בביה"ס\בטניס\באחר. 2. סיימתי את כל השיעורים, לפחות של היום שלמחרת (לא תקף בשבתות וחגים) 3.סיימתי לקרוא את העיתון של אותו יום. 4.איןבטלויזיה פרק של פשע מן העבר\המפענחת\סקראבס\איש משפחה\משהו נחמד מספיק אחר 5.הבית במצב סביר 6.אין לי כוח לקרוא דקסטר 7.יש לי מה לכתוב\יש לי רעיון להמשך הסיפור היום לצערכם הרב אני לא ממשיכה את בסיפור אלא רק מספרת, לעצמי בעיקר, כי מילא אתם לא קוראים את זה על החיים שלי. אז קודם כול כמו שאתם יודעים מיום שלישי יש שביתה! בחמישי היו לימודים אבל היה נחמד מאוד חוץ מהקטע שרואים את קובי... בטניס ביום חמישי אם אתה מתענינים היה חרא פשוט חרא. בשישי נסעתי עם אבא שלי לברכה ושחיתי 90 בריכות, נתפס לי השריר הזה ברגל...נו זה למטה..איך קוראים לו? בשבת נסעתי לסופרלנד עם איימילי, היה לה יומולדת, אז צריך לחגוג. גם מאי מהקבוצה היתה צריכה לבוא אבל היא לא באה בסוף..הכי כיף זה בשלישיה...אהמאהמ....אבל היה נחמד גם ככה.</div>Mon, 15 Oct 2007 20:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (שולע^.^ & מאשה:])http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=291797&blogcode=7679476http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=291797&blog=7679476http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=291797&blogcode=7474267<div align="right" dir="rtl">נכון הבטחתי להמשיך? אז הנה אני מקיימת אבל אלן תחשבו שמעכשיו אני אחזור לכתוב ברצף, פשוט אל, משבוע הבא אני אלך גם ביום שלישי לטניס ואז גם ביום שלישי לא יהיה לי זמן אז תצטרכו לחכות שוב, בעצם אני לא יודעת אולי מחר פתאום יהיה לי זמן? אז פשוט חכו ותראו אני שוב מבטיחה: מתישהו זה יקרה. פרק 3: רצפת המחסן הנשוט של חברת "ראניש", היתה מכוסה בשברי זכוכיות, כמה שכבות של שברים, בערך עשרה או חמשיה עשר סנטימטר של זכוכיות שבורות. על חלק מהן,ניתן היה לראות אפילו בעזרת האור הפנסים הקלוש, עקבות דם שהיו מסודרים בשביל מהפינה הרחוקה של המחסן. המחסן היה גדול, כעשרה מטרים על שמונה. הזכוכיות היו מוזזות מהכניסה כנראה על ידי הדלת כי הן התחילו בדיוק באותו מקום שאליו כבר לא הגיע הדלת כשפותחים אותה. הן היו מוזזות מעט, לא עד פתיחה מלאה של הדלת, כשפתחו את הדלת פתחו אותה בזהירות וברגע שהרגישו מהצד השני של הדלת את ההתנגדות עצרו. הדלת נפתחה בקלות בדיוק עד המצב שבו הרווח בינה לבין הקיר החיצוני מספיק כדי שאדם רזה יוכל לעבור שם ,לא יותר ולא פחות. כריסטין הזיזה את כולם הצידה ונכנסה ראשונה, לא בדיוק נכנסה אלא יותר דרכה באו</div>Tue, 18 Sep 2007 20:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (שולע^.^ & מאשה:])http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=291797&blogcode=7474267http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=291797&blog=7474267http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=291797&blogcode=7341277<div align="right" dir="rtl">וזה די מצריך פוסט. אני יודעת שאני די מזניחה את הבלוג בזמן האחרון, אבל אני חושבת שיום הבלוגים הבינלאומי שווה התיחסות. יש משהו מרגיע בלכתוב בבלוג, בלספר מה קורה איתך לכל העולם, להביע את דעתך באופן פובמי כל כך, למרות שהבלוג שלי לא זוכה לחשיפה גדולה, ואולי טוב שכך, אבל יש משהו בזה. מאיזושהי סיבה אני מרגישה יותר טוב אחרי שאני יודעת שמי שיתענין בשלומי, שמי שיתענין ולו לרגע במה דעתי יוכל לדעת זאת ללא שום בעיה. כמובן שיש בזה גם משהו קצת מלחיץ, שאנשים לא נחמדים יוכלו לדעת דברים שאולי לא רציתי שידעו אבל בעזרתחמש שניות בסוף כל כתיבת פוסט, שבהן אני בודקת אם יש דברים כאלה בפוסט מרגיעות אותי. כשאני כותבת פוסטים של בלבול, אלה שאף אחד לא מבין...אחרי שאני כותבת, גם בלי הפרטים, ממש ממש בכללי ובתאוריות אני מבינה יותר טוב את עצמי, את הבעיה וכשאני מבינה מה הבעיה אני מצליחה לפתור אותה יותר מהר. יש משהו בלכתוב פוסט, בלנסח את מה שאתה רוצה להגיד בצורה מענין וברורה, אולי זה האתגר, כי אני לא הכי טובה בלהביע את עצמי ברור ומענין. ולמרות שלי אין את הכוח או הזמן או הרצון לקרוא בבלוגים של אחרים, לפחות לא עכשיו,</div>Thu, 30 Aug 2007 20:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (שולע^.^ & מאשה:])http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=291797&blogcode=7341277http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=291797&blog=7341277http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=291797&blogcode=7280345<div align="right" dir="rtl">אני יודעת שלא המשכתי את הסיפור הרבה זמן פשוט... טוב נו, אין לי סיבה מספיק טובה, מה תעשו תאכלו אותי?! אני מבטיחה להמשיך אותו, מתישהו... בכל מקרה לא זה מה שרציתי לכתוב. רציתי לכתוב כי אתמול- שברתי את המחבט הראשון שלי סופית! אם למישהו יש כוח לצלם אותו להעלות למחשב ואז לבלוג אז בוא ותעשו את זה, לי יש דברים יותר חשובים לעשות כמו להתחיל לשבור את המחבט השני שלי. ביום ראשון, עשיתי סרב (או איך שלא כותבים את זה) ואז המחבט החליק לי עף ונפל. ונסדק בחלק הפנימי שלו והתעקם קצת. ביום ראשון גם היה לי את הגמר של התחרות. והפסדתי (4:0!) אבל לא נורא, לפחות אני יכולה להאשים את המחבט. חוץ מזה מקום שני זה גם נחמד. בשלישי מחבטה חזקה אחת ממש בסוף האימון המחבט התישר בחזרה אבל אז הוא נסדק גם מהצד השני שלו, מבחוץ. ואתמול איך שבאתי, מכה אחת חזקה,ופוף! נשבר. אה.. היום גם יש את הטקס של החלוקת פרסים מהתחרות, ואני מקבלת מדליה של מקום שני. (ואתמול כשניכנסתי ליהודה לבקש מחבט כולשהו עד סוף האימון כי שלי נשבר, ראיתי איך הם מגרדים מדבקות ממדליות כדי להדביק שם מדבקות חדשות, מדליות יד שניה. לא נורא נחייה עם זה.) ושוב כמו שכ</div>Thu, 23 Aug 2007 10:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (שולע^.^ & מאשה:])http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=291797&blogcode=7280345http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=291797&blog=7280345http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=291797&blogcode=7192494<div align="right" dir="rtl">(ב): שלושת השוטרים שהיו בתחנה, למרות שלא היה מצב כזה זמן רב, פעלו במהירות ובנחישות ולא איבדו את עשתונותיהם אף לא לרגע. כולם יצאו החוצה ונעמדו לצידה של כריסטין. כריסטין לקחה נשימה עמוקה, והתחילה: "אתה" היא ניגשה לאחד מהשוטרים "סע אחרי האמבולנס ותראה מה יהיה עם האשה שלנו". "אתה" היא אמרה תוך כדי הצביעה על שוטר אחר "הישאר פה והזעק תגבורת, אנחנו נצטרך עזרה באיסוף הראיות שנשארו פה". "ואתה" אמרה לשוטר שנשאר "אתה תבוא איתי"... "תקשיב, ג'ורג' רוברטס" היא קראה מהתגית שעל מדיו "עוד מעט יגיעו כל השוטרים ויעברו על כל העקבות כמו שצריך אבל בינתיים בוא לפחות נראה לאן העקבות שלה מובילות, לך קח כמה פנסים ומצלמה ונצא". ג'ורג' אסף במהירות את כל החפצים הנדרשים והם יצאו לדרך. העקבות נמשכו לאורך הרחוב, כל כך ברורים הם היו, כאילו בכל צעד איבדה ליטר של דם. הם הובילו דרומה לכיון ביתה של כריסטין, אך המשיכו גם אחריו, כריטסים גרה בבנין מספר 21, העקבות הובילו לדלת המחסן שנמצא מאחורי ביניין מספר 25. את הכניסה למחסן אי אפשר לראות מאף אחד מהבתים מסביב, חמישה עצים ענקיים עמדו סביב המחסן לכל היותר ניתן היה לראות פי</div>Sun, 12 Aug 2007 12:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (שולע^.^ & מאשה:])http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=291797&blogcode=7192494http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=291797&blog=7192494http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=291797&blogcode=7161235<div align="right" dir="rtl">אני לא יודעת איך הגעתי למצב הזה אבל אני אפילו רוצה לספר לכם, מה קרה לי בימים האחרונים. לא אין מצב שזה מה שאני רוצה כנראה פשוט משעמם לי קצת. טוב אז ככה, אני אתחיל מיום שני. ביום שני היה את הפגישה השניה של המדצי"םוהגענו לשם וזה היה נחמד (לראות אנשים מוכרים) ומפגר (כי הפעילויות מפגרות). עכשיו בדרך חזרה משום מה לקחנו קו 85, אולי זה היה כי הנהג בכבודו ובעצמו אמר שהוא מגיע לרח' ירושלים. אבל התברר שהוא לא.. ומרח' יהודה הלוי במקום לפנות לגבעתי כמו נהג נחמד ואדיב הוא החליט לנסוע לצד שני, לכיון אזור התעשיה.. איזה יופי! ואנחנו חכמים שכמותנו חשבנו שהוא עוד יחזור, האמנו לו, כמו ילדים קטנים ותמימים. רק כשהגענו כבר למקדונלס נזכנו שיש נהג, ואפשר לשאול אותו שוב ואז התברר שהוא לא אמר לנו דבר כזה, מה פתאום, בכלל לא שאלנו. אז ירדנו שם. קנינו גלידה. והלכנו הביתה ברגל. הפעילות נגמרה ב6 ו20 הגעתי הביתה רק ב8. למחרת, ביום שלישי, העיר אותי שוטר בברכת "אבא שלך הוא הועד בית, נכון? הוא בבית? יש לו פלאפון?" ואז שאל את אבא שלי לפני כמה זמן עזב איזה דייר את הבניין, התשובה למרבה הפלא היא לא פחות מ4 שנים. טוב שנזכרת</div>Wed, 08 Aug 2007 19:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (שולע^.^ & מאשה:])http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=291797&blogcode=7161235http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=291797&blog=7161235http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=291797&blogcode=7143010<div align="right" dir="rtl">חלק 2 (א): והנה שוב הגיעה תורה של כריטסין לעבוד במשמרת לילה. שוב תורה להישאר רק עם עוד שלושה שוטרים כל הלילה במטה . כשכריסטין הגיעה למשמרת הכל נראה כרגיל. ונדמה שגם במשמרת הזאת הכל יהיה רגוע ושקט. אבל אחרי כמה שעות עבודה, בשעה שלוש לפנות בוקר, היא מביטה החוצה ומבחינה באשה. האשה לבושה בבגדים ספוגי דם, מבטה שפוף, ומאחוריה שביל עקבות אדומים. צעדיה איטיים ומחושבים, וכשהיא מגיעה לבניין היא מרימה מבטה לכמה שניות. באותן השניות ניתן לראות את עינייה, ניתן לראות את כל הכאב שיש בהן, אבל גם ניצוץ של שמחה, כנראה השמחה שהצליחה להגיע ליעדה. מיד אחרי זה היא מורידה מבטה שוב ונעצרת. כריסטין נעמדת, מסתובבת לעבר אחד השוטרים במהירות ופונה אליו בקולה הסמכותי: "תזמין אמבולנס ומהר". מסתובבת ורצה לעבר האשה שמחוץ לבניין. היא יוצאת מהבניין בריצה, הדלתות נטרקות אחריה, היא נעמדת מול אותה האישה, מתנשפת... האשה מבחינה בה, תופסת במהירות בידה של כריסטין,ידה קרה כקרח, וזעה קרה מכסה את כל ידה. האשה מרימה את ראשה, ומסתכלת ישר לתוך עיניה של כריטסין. בעיניה שוב אותו המבט, של כאב וסבל, עם אותו הניצוץ של התקווה של השמחה והא</div>Sun, 05 Aug 2007 23:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (שולע^.^ & מאשה:])http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=291797&blogcode=7143010http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=291797&blog=7143010http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=291797&blogcode=7131879<div align="right" dir="rtl">החלטתי לכתוב סיפור עם לא לומר ספר, או יותר נכון החלטתי להקליד את הסיפור שאני חושבת עליו כבר כמה שבועות. אם יש לכם תיקונים, דיקדוקיים או איזה שתרצו בעצם לגבי הטקטס תגידו ואני אחליט אם להתייחס לזה. בינתיים אין לזה שם, אני אתן לזה בסוף, או אם מישהו באמת יגיב לזה אולי אני אבחר אותו איתכם, בסוף. חלק 1: כריסטין הרמן,סנ"ציושבת שם ליד אותו השולחן המוכר, עם אותם הטפסים המוכרים, וממלאת אותם לפי ערימת המסמכים שלידה. כבר חודשים שבזה מסתכמת כל עבודתה, מילוי טופס אחר טופס. העבירות הן רק בין הפרעות לשכנים להחזקות סכין. כאילו כל הפושעים בעיירה החליטו לפרוש, זהו, כולם חזרו לדרך הישר. אפילו תאונות הדרכים הפכו לדבר נדיר בעיירה. בעיירה כולם שיבחו את השוטרים, על עבודתם הנהדרת ובמיוחד את ראש המטה המקומי, דניאל וולף. שנכנס לתפקיד לפני שנה וחצי, הוא ראש המטה הצעיר ביותר שהיה לעיירה הזאת אי פעם, רק בן 30. ברגע שהוא נכנס לתפקיד החלה הירידה <SPAN lang=HE dir=rtl style="FONT-SIZE: 18pt; FONT-FAMILY: Arial; mso-bidi-language: HE; mso-fareast-font-family: SimSun; mso-ansi-language: EN-US; mso-fareast-lan</div>Sun, 05 Aug 2007 00:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (שולע^.^ & מאשה:])http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=291797&blogcode=7131879http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=291797&blog=7131879http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=291797&blogcode=7129501<div align="right" dir="rtl">ותאמת ממש לי התגעגעתי לשום דבר מזה. החופש הזה הוא חופש של הדחקה! אני מדחיקה את זה שאתם קיימים את זה שאני חייה ואת כל שאר הדברים בעולם בעזרת שעות של טניס! אני נמצאת פשוט המון זמן בטניס וככה אני לא צריכה להתמודד עם זה שאף אחד מכם לא מתעניין\מודע לקיומי אני לא צריכה להתמודד עם זה שלאף אחד מכם אין כוח או שכולכם עסוקים מידי. ואל תגיבו לי עכשיו בניחומים או תיקונים פשוט אל תגיבו! למרות שגם ככה לא הייתם מגיבים, רק שככה יש לי איך להדחיק כמו תמיד אתם לא מבינים מה לעזאזעאל אני רוצה וכנראה בגלל זה לא כתבתי כל כך הרבה זמן, וגם אולי כי כשאני כותבת אז גם אני מפסיקה להבין את עצמי. עוד לא ראיתי גם את הבלוג של עצמי אבל אם הוא עוד לא נסגר כנראה ששלי כתבה משהו או כמה משהוים ובטח כולכם כבר כתבתם ספרים שלמים מהפעם האחרונה שנכנסתי לבלוגים שלכם בערך בפסח... אני אין לי כוח אין לי כוח להיכנס ולקרוא שלכם כל כך טוב וכולכם עסוקים מעל הראש במיליון ואחד דברים ושלכולכם יש חיים,באמת שלא בא לי. אז תתמודדו עם זה שאני מתנתקת ממכם ומהעולם בינתיים זה רק לחופש אבל אני לא מבטיחה לחזור, בתחילת שנה, או בשנה הבאה, או מתישהו.</div>Sat, 04 Aug 2007 19:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (שולע^.^ & מאשה:])http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=291797&blogcode=7129501http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=291797&blog=7129501