http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894heCopyright 2019 תום. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894&blogcode=14187734<div align="right" dir="rtl">הטקסט לשבוע זה הוא ראיון קצר שקיימו ירון לונדון ומוטי קירשנבאום עם סמי אבו שחאדה, חבר הלשכה המרכזית של מפלגת בל"ד ומזכיר בל"ד בסניף תל אביב-יפו. הראיון שודר בתוכנית "לונדון את קירשנבאום" ביום שלישי שעבר, 19.8.2014, ואפשר לצפות בו באתר התוכנית (הראיון מתחיל בערך בדקה 20:13). ראוי להקדים ולומר שבאופן יחסי, הראיון הזה גרוע הרבה פחות מהמקובל בתקשורת הישראלית. הנטייה השגרתית של רבים מעיתונאי ישראל היא למצוא פתאום את כל הביקורתיות והנשכנות שלהם כאשר הם מראיינים פוליטיקאים ערבים. כאן, באופן יחסי, לונדון וקירשנבאום מאפשרים למרואיין שלהם לדבר, ובמשך רוב הזמן השאלות שלהם ענייניות. לכן הניתוח שלהלן, יותר משהוא בא לבקר את התנהלותם של לונדון וקירשנבאום, בא לבחון, בקירוב, את קצה גבולות ההכלה של התקשורת; כלומר, לבדוק כיצד דווקא בנקודות האלה, המסמנות לכאורה את האגף ה"שמאלי" יותר של תקשורת המיינסטרים, באות לידי ביטוי הנחות יסוד מובלעות, תפיסות מתנשאות וגזעניות, וכדומה. מטעמים פרקטיים אני מחלק את הראיון לשישה חלקים ומתייחס לכל אחד מהם בנפרד, כאשר אני מציג קודם כל את תמלול החלק הרלוונטי ברא</div>Mon, 25 Aug 2014 15:02:00 +0200thom.at.israblog@gmail.com (תום)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894&blogcode=14187734http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=2894&blog=14187734http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894&blogcode=14180207<div align="right" dir="rtl">הטקסט לשבוע זה הוא פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין העתירות למנוע את הריסת בתיהם של שלושה חשודים בביצוע חטיפתם ורציחתם של גיל-עד שער, איל יפרח ונפתלי פרנקל, זכרם לברכה. אפשר לקרוא את פסק הדין המלא כאן. מפאת אורכו (19 עמודים), אינני מנתח את כל הכרעת הדין, אלא מסתפק שוב בהפניית תשומת הלב לכמה נקודות משמעותיות בעיניי. גם כך הפוסט הזה ארוך מאוד. שאעבור לניתוח הכרעת הדין, אני מסכם בקצרה את עיקרי הפרשה כפי שנידונה בבית המשפט. פסק הדין מתייחס לשלוש עתירות שונות העוסקות בהחלטת המפקד הצבאי לאזור יהודה ושומרון להרוס או לאטום את בתיהם של החשודים ברצח הנערים: מרואן קוואסמה ועאמר אבו עיישה, החשודים שביצעו בפועל את החטיפה והרצח, וחוסאם קוואסמה, החשוד שהיה שותף לתכנון ולמימון החטיפה והרצח, וכן להסתרת שני החשודים האחרים. חוסאם קוואסמה נעצר בידי כוחות הביטחון, נחקר ועל פי הנאמר בבית המשפט הודה בביצוע המעשים המיוחסים לו וקשר את שני החשודים האחרים אליהם. מק</div>Wed, 13 Aug 2014 18:33:00 +0200thom.at.israblog@gmail.com (תום)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894&blogcode=14180207http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=2894&blog=14180207http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894&blogcode=14176227<div align="right" dir="rtl"> הטקסט לשבוע זה הוא מסמך ההסבר של אקים (האגודה הלאומית לקימום אנשים עם מוגבלות שכלית בישראל) על מבצע "צוק איתן" (המסמך המלא נמצא כאן, בקובץ pdf; אפשר להגיע אליו גם מהעמוד הזה). הטקסט מחולק למספר תת-נושאים ומנסה לתת את כל המידע הנחוץ על מנת להבין את המתרחש בישראל בשבועות האחרונים, באופן נגיש לאנשים עם מוגבלות שכלית. נושאים אלה הם: "מבצע 'צוק איתן'"; "החמאס הוא ארגון טרור"; "רצועת עזה"; "על המבצע הצבאי 'צוק איתן'"; "איך ישראל מגנה על אזרחיה? בישראל יש 'כיפת ברזל'"; ו"מה קורה כשהחמאס יורה טיל לכיוון ישראל". אני מבקש להדגיש כי אינני עוסק כלל בשאלה מה צריך טקסט המיועד לאנשים עם מוגבלות שכלית להכיל. אני מניח שיהיו כאלה שיטענו שטקסט כזה צריך או לא צריך לכלול מידע מסוג מסוים, אבל מבחינתי מה שחשוב הוא שניכר פה ניסיון ברור (ומבורך, לדעתי) לא לצמצם את מסגרת ההתייחסות להנחיות בסיסיות בלבד, אלא להפך: לתת מידע עשיר יחסית, מפורט ומגוון על המבצע וההקשר שלו, בשפה ובסגנון פשוטים. למעשה, המידע הנכלל במסמך של אקים אינו שונה כמעט בכלל ברמה התוכנית מהמידע</div>Thu, 07 Aug 2014 13:53:00 +0200thom.at.israblog@gmail.com (תום)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894&blogcode=14176227http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=2894&blog=14176227http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894&blogcode=14169526<div align="right" dir="rtl">היום אני רוצה לבחון בעיון את "סיכום האירועים" שמציעה התקשורת הישראלית מדי יום בזמן המלחמה. סיכומים מסוג זה מובאים ברוב אמצעי התקשורת, ומטעמי נוחות בלבד (ועל מנת לאפשר ירידה לפרטים) אני מתמקד בסיכום אחד כזה, של "ידיעות אחרונות" מהיום (28.7.2014). כרגיל, הטענות אינן מופנות כלפי כלי תקשורת מסוים. את סיכום האירועים של "ידיעות" אפשר לחלק באופן גס לשלושה חלקים: (1) לוגו עליון, הכולל את הכותרת "מבצע צוק איתן: סיכום האירועים" ותמונה של חייל; (2) מפה של רצועת עזה והיישובים הסמוכים לה, ובתוכה תיאור של אירועי היום האחרון; (3) סיכום טקסטואלי של הנקודות המרכזיות שאותן חשוב לדעת, על פי העורכים. אני עובר על החלקים הללו על פי הסדר, מלמעלה למטה. הדגש הפעם הוא קצת פחות טקסטואלי מבפעם שעברה, ונוגע יותר בהיבטים גרפיים שונים שדרכם מועברת משמעות, אם כי אגע כמובן גם בטקסט. החלק העליון הוא כאמור הלוגו. מבחינה טקסטואלית, הוא פשוט למדי וכולל כותרת, "מבצע צוק איתן", וכותרת משנה, "סיכום האירועים". הכותרת מאמצת כמובן את הטרמינולוגיה הרשמית הישראלית, ומכך שמדובר בסיכום ניתן להבין שאלה הדברים</div>Mon, 28 Jul 2014 14:12:00 +0200thom.at.israblog@gmail.com (תום)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894&blogcode=14169526http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=2894&blog=14169526http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894&blogcode=14161637<div align="right" dir="rtl">זה סוג של ניסיון (נוסף) לחזור לכתוב, נראה עד כמה הוא יצליח. היומרה: לבחור טקסט אחד מדי שבוע (או בערך מדי שבוע), שמצאתי בו עניין כלשהו, ולנסות לפרק אותו קצת. המטרה: שמעבר לטקסט הנתון, הכלים שייעשה בהם שימוש בניתוח יהיו שימושיים גם לטקסטים אחרים, דומים ושונים. אני מקווה גם להתמקד בכל פעם בהיבט מסוים של הטקסט, בלי להתעלם מאחרים. הטקסט לשבוע זה הוא מ"ידיעות אחרונות" של היום, 17.7.2014. הוא עוסק בהריגתם של ארבעה ילדים ששיחקו כדורגל בחוף הים בעזה בידי צה"ל (הנחת יסוד שלי היא שאין דרך "נייטרלית" לתאר שום דבר, ובמידה מסוימת אני בעצמי בוחר פה במכוון בניסוח זהיר.) ההתמקדות שלי הפעם היא בעיקר בתיאור הפעולות השונות של הצדדים, אבל אני מנסה לגעת גם בהיבטים אחרים. הדגש הוא על האופן שבו המידע מועבר לקוראים: מה הם אמורים להבין מהתיאור בעיתון לגבי מה שהתרחש. מה חשוב ומה לא, מה מוצג כאמין ועובדתי ומה לא. אף שאני מתמקד בטקסט ספציפי, אין הכוונה להפנות חצים דווקא לכותבים ספציפיים או לכלי תקשורת מסוים, ואפילו להפך: התקווה היא שהטקסטים שייבחרו ישקפו בדרך כלל מגמות כלליות יותר, שהטקסט הספציפי</div>Thu, 17 Jul 2014 11:32:00 +0200thom.at.israblog@gmail.com (תום)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894&blogcode=14161637http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=2894&blog=14161637http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894&blogcode=14033436<div align="right" dir="rtl">חשבתי לפתוח באיזו אמירה פילוסופית עמוקה על סטריאוטיפים והקשר שלהם למציאות, אבל בשם הנאמנות לעובדות אולי פשוט אתחיל ככה: המנחה שלי לדוקטורט הייתה מפוזרת מעט; פעם אחת, כשהיא הגיעה לבקר בארץ, היא רצתה להביא מתנה לילדה, ומאחר שלא היה לה נעים לשאול בת כמה היא, צללה עמוק אל תוך ההיסטוריה של האינבוקס שלה כדי לחפש את ההודעה שבה בישרתי על לידתה. שמחה וטובת לב מצאה אותה בתיקייה של מרץ, אצה רצה לחנות הילדים היוקרתית בעיר ורכשה במיטב כספה מגפיים מהממים לילדה בת שמונה חודשים, והביאה אותם בגאווה לילדה שהייתה בדיוק בת שנתיים ושמונה חודשים. בפעם אחרת, היא שלחה לי מייל היסטרי על כך שוועדת האתיקה דורשת ממני לחדש את האישור שקיבלתי לעריכת המחקר שלי, והופתעה מאוד כשהשבתי לה שהמחקר הזה הסתיים בדיוק שנתיים קודם לכן, ולמעשה זה היה הדוקטורט שהיא הנחתה. אבל לא על שני האירועים האל</div>Mon, 03 Feb 2014 16:16:00 +0200thom.at.israblog@gmail.com (תום)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894&blogcode=14033436http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=2894&blog=14033436http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894&blogcode=14027875<div align="right" dir="rtl">עכשיו, כשאפילו שי פירון כבר התייחס לנושא, נדמה לי שגם אני יכול בלי להיחשד לרגע באקטואליות יתר. בנוגע לפרשה עצמה – אני לא יודע אם כבר יש לה שם רשמי, אבל לצורך העניין נכנה אותה פרשת ורטה-סבח-משגב-פולג, בתקווה שהשם הזה היה עובר את מחסום הקמפיינים של בנטון – כבר נכתב כל כך הרבה, שאני באמת לא מרגיש שיש לי מה להוסיף. מה שכן מעניין אותי, ואני מצהיר מראש שמדובר על עניין בעל חשיבות מינורית, שאין בו כדי להביא לחיסול הדמוקרטיה הישראלית מצד אחד או למגר את הפשיזם מצד שני, הוא השיח שהתעורר סביב הפרשה, וכמה מאפיינים כלליים שלו שאולי יש בהם כדי לעורר כמה שאלות. והפיסקה הזו זרועה בהרבה "נדמה לי", "אולי" ו"שאלות" לא במקרה ולא כתחבולה רטורית, אלא כביטוי לאופן שבו אני מנסה לחשוב על הדברים.(וגם: אני לא מסכם את השתלשלות הפרשה ולא מפנה למקומות שעושים זאת, כי כל הפניה כזאת בהכרח מדגישה היבט מסוים על חשבון האחרים; אני מניח שרוב מוחלט שלכם כבר מודע לרוב הפרטים הרלוונטיים; אם לא, אני בטוח שבן דרור ימיני ישמח להרחיב.)<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="font-size: 10pt; font-weight: normal; background-</div>Mon, 27 Jan 2014 16:01:00 +0200thom.at.israblog@gmail.com (תום)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894&blogcode=14027875http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=2894&blog=14027875http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894&blogcode=14024462<div align="right" dir="rtl">הפעילות הפוליטית הראשונה שלי הייתה בנוער שלום עכשיו. (הו, הנאיביות.) זה היה בתחילת שנות התשעים או בסוף שנות השמונים והיינו מתאספים מדי פעם בסניף או בבית של מישהו ומתווכחים על מה שצריך לעשות. הדבר המוזר היה שכולם ידעו תמיד מה צריך לעשות, אבל נבדלו זה מזה בנוגע לפרטים הספציפיים, ובעצם רוב הפגישות היו מורכבות מוויכוחים אינסופיים שהגיעו לא אחת לטונים רמים. גם אני ידעתי כמובן תמיד מי צודק ומי טועה, אבל רוב הזמן לא דיברתי, כי היה נראה לי שכל מי שמדבר מבין יותר ממני. פעם אחת אמרתי משהו על כמה שאני מעריץ את אייבי נתן, ומיד למדתי מאחד הנוכחים האחרים שמדובר באינטרסנט צבוע ונכלולי. אני לא זוכר את הפרטים המדויקים, אבל אחרי זה דיברתי עוד פחות. באיזשהו שלב עברתי לנוער רצ, או אולי המשכתי במקביל בשתי התנועות. היו אז דיונים סוערים על האם צריך לאחד את המפלגות הציוניות שמשמאל לעבודה, ואף שהכוח היחסי של אלה שניהלו את הדיונים האלה היה מינימלי למדי, הם היו מעניינים למדי כשלעצמם. <span lang="HE" style="font-family: " arial","sans-serif";="" font-size:="" 12pt;="" mso-ascii-theme-font:="" minor</div>Thu, 23 Jan 2014 17:41:00 +0200thom.at.israblog@gmail.com (תום)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894&blogcode=14024462http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=2894&blog=14024462http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894&blogcode=14009590<div align="right" dir="rtl">אסיפת ההורים אמורה להתחיל בשמונה, אבל בשמונה ורבע החדר עדיין ריק למדי. ההורים הבודדים שכבר הגיעו מביטים בסקרנות סביבם, מפצלים קשב בין הצעצועים והספרים שסודרו במיוחד כדי להעניק למקום נופך יוקרתי יותר – בהצלחה מוגבלת מאוד – לבין ניסיונות יומרניים לאמוד את אופיים של ההורים המאחרים על פי אלגוריתם משוכלל שלוקח בחשבון את מידת הנונשלנטיות של האיחור, המבוכה, קוצר הרוח הנצפה. החדר גדול ויש בו מזרנים נוחים וכריות בשפע, אבל הצוות מכוון את כל הנכנסים אל הכיסאות הקטנים, אלה שמיועדים לילדים בני שנתיים, לפעמים שלוש, וההורים מצטמקים בתוכם, רגליהם מקופלות בזווית לא נוחה, מְהַפּכים בן רגע את יחסי הכוחות הראשוניים. יש משהו מרתק בתהליך האינפנטיליזציה הזה; כמה מעט אנחנו צריכים כדי לחזור ולהרגיש כמו ילדים, לקבל בנפש חפצה פקודות ממי שבנסיבות אחרות, ועל פי כל קטגוריות הסטטוס המוכרות, אנחנו משדרים כלפיהם עליונות. גן, רופא, מטוס – כמה טוב לנו עם המבנים הממסגרים האלה, המאפשרים לנו להפקיד את האוטונומיה שלנו בידי אחרים לזמן מוגבל, להתמסר לפנטזיה הזאת שיגידו לנו מה לעשות ומתי לאכול ואיך להציל את עצמנו;</div>Sun, 05 Jan 2014 12:59:00 +0200thom.at.israblog@gmail.com (תום)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894&blogcode=14009590http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=2894&blog=14009590http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894&blogcode=14003659<div align="right" dir="rtl">הפסקתי לספור כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שבה כתבתי. לא שקשה לבדוק את זה, אבל זה כנראה גם לא כל כך חשוב. כמה וכמה פעמים הכרזתי, בפני עצמי ובפני אחרים, שכבר לא אכתוב פה; שהכתיבה הזו לא טובה לי יותר, שאני מוצא את עצמי מתווכח מראש עם הדברים שאני עצמי כותב, שעייפתי. וגם, צריך להודות גם בזה, ככל שהשתיקה שלי הלכה והתמשכה, גם השיתוק הלך והתגבר; ההרגשה שאם כבר אחזור לכתוב, זה צריך להיות משהו שיצדיק יציאה מהקונכייה שהסתגרתי בתוכה. ובכל הזמן הזה כן כתבתי, לפעמים, לאחרים או לי, ואפילו כאן (בבלוג שחזר לימיו הראשונים, החסומים בסיסמה), בדרכים שונות ובמצבי צבירה משתנים ועם ציפיות משתנות ותקוות משתנות. וגם עכשיו אני לא יודע אם אחזור לכתוב, או כמה אחזור לכתוב, או על מה אחזור לכתוב, ובכלל, איך לכתוב, כי בכל אותן פעמים שבהן הרגשתי שאני רוצה לכתוב, גיליתי עד מהרה שמישהו אחר כבר כתב את אותם דברים ממש. אבל דווקא בזמן האחרון, כששמעתי את השאלה הזאת, למה הפסקתי לכתוב, מכמה אנשים, התחזק כנראה הרצון לעשות זאת שוב: אחרת, בקטן, בלי תובנות גדולות ובלי תשובות גדולות לשאלות גדולות; ואולי, אפילו, בלי להג</div>Sun, 29 Dec 2013 14:56:00 +0200thom.at.israblog@gmail.com (תום)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894&blogcode=14003659http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=2894&blog=14003659