http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=283762מחכה.heCopyright 2026 Harmony.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=283762http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=283762&blogcode=13930231<div align="right" dir="rtl">למחוק ולתקן ולהחזיר ולשנות ולהחליף. ולא כל כך בא לי לתקן או לשנות כאן שום דבר. לא שום דבר ממה שהיה ולא ממה שהיינו. לא יכול להיות הסוף של הסיפור שלנו, לא לדעתך בכל אופן. לא נפרדנו הפעם בכעס, רק היינו שם, חבוקים ומלאים באושר. ואיך שאתה אוהב אותי, ויודע אותי יותר טוב מכל אחד אחר שאי פעם ידע, ואיך אתה פשוט מתואם איתי בכל מובן אפשרי ומעריך אותי עד השמים. כל הדברים האלו, שהם טובים בך ואני כל כך אוהבת, הם אלו שמרחיקים אותי ממך. כי אתה רוצה להתייחס אליי כמו לנסיכה ויודע שזה לגמרי לא יכול להיות יותר, לא בגלל המצב שבו אתה נמצא ולא בגלל מה שאני רוצה לעשות. אני בצומת דרכים בחיי ועוד גשר עברתי בדרך אל הצומת הבא. אני רוצה להגיד לך כל כך הרבה מילים, על איך פינקת אותי ועל איך שהיית תמיד נכון, הכי נכון. ואיך שפשוט אהבתי אותך מחייך. אהבתי אותך בכלל. ואולי זאת הבעיה.אולי הבעיה היא שרק אהבתי, ואיני אוהבת עוד. אני לא מרגישה שיש לי יכולת להכיל אותך או רצון, ולא בגלל שאתה זה אתה, או כי אתה קשה. אתה מדהים, ואולי מדהים מדי. אתה קסום ומתייחס אליי כאילו אני הבנאדם הכי מדהים שנכנס אליך לחיים (ולא הפסקת להזכיר לי</div>Sat, 05 Oct 2013 18:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (Harmony.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=283762&blogcode=13930231http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=283762&blog=13930231http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=283762&blogcode=13828554<div align="right" dir="rtl">אחרי מאבק ממושך בעצמי, ברצונות שלי ובדחפים שלי, החלטתי שנפסיק את הקשר כאן כי באמת שזה קצת עבר את הגבולות של הרגש אצלי. מצד אחד, פחדתי להתחייב ולהשאר במקום שהוא המקום הנוח והמתאים - לידך. צמאה להרפתקאה חדשה. צמאה לאדם שיבין אותי יותר. שיכיל. שלא ידרוש כל כך הרבה ויתן כל כך מעט מעצמו. כן כתבת לי מכתב אהב שהשאיר את החותם שלו עליי ועל דלת ביתי (פלוס שוקולד). כן ניסיתי לצאת עם מישהו אחר... וכן לא היית לי בראש. אין לי רגשות חרטה בנוגע אליך. אני לא מרגישה כאילו הייתי צריכה להשאר שם. המחשבות הניחו לי בסופו של דבר ואני מרגישה חדשה לגמרי. - בשבת בערב היא אמרה לי משהו על זה שאנחנו רבים באופן תמידי. שכל פעם הוא ואני מתכסחים על משהו חדש. כל דבר. זה שהוא חושב שאני בת עשרה שמשחקת אותה ולא באמת מבין מה עברתי, זה שהיא מנסה להוכיח לו שכן, שאני בהחלט עברתי את הגיל הטפשי. שטויות. אבל הפעם.. הפעם זה היה קצת אחרת. אני נכנסת לחדר קצת מבוהלת, בתקווה שיעטוף וירגיע. אז היה חיבוק ממושך. ממושך... ושאלתי "מה?" נבוך בדיוק כמו שהייתי. וכמובן שענה "סתם, את נראית נהדר, כהרגלך." העיניים שלו מכרסמות לי את הבט</div>Wed, 26 Jun 2013 22:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (Harmony.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=283762&blogcode=13828554http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=283762&blog=13828554http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=283762&blogcode=13796988<div align="right" dir="rtl">מתוסכלת מהסיטואציה. אמרתי לעצמי, טוב נו, בטח שאם אתה דוחה שירות, סביר להניח שנמצא זמן להפגש. נמצא זמן - אתה ואני. לא רק סופשים. לא עוד הקדשת סופשים טוטאלית על מזבח הזוגיות שכן יכול להיות שבאמת אני רוצה לבלות איתך 24/7, אבל תודה לאל בא לי לבלות גם עם החברות שלי. וכן גם הן חשובות לי, ולא, לא כשאתה תחליט אני אתייצב. זה לא עובד ככה. ולא תבוא ותגיד לי שבאשמת העייפות והצבא שלי אנחנו לא נפגשים. כי אני עייפה ונוסעת בערך 3 שעות ביום (אין לי תלונות מיותרות על זה) וצריכה לישון מוקדם (לפחות עד שאתרגל) וסובלת מסיוטים כל לילה. ויכול להיות גם שאני ממש ממש מתגעגעת אליך כשאני לא רואה אותך ושאני אף פעם לא יודעת די מהקשר הזה. כי בא לי כל הזמן. בא לי להיות איתך אבל אתה לא מבין שגם לי יש אילוצים. וכשאני משתדלת מאד להפגש - אתה עסוק עם אימונים. התסכול הזה נגרר ונגרר ונגרר ובאמת שאני לא חושבת שזה הגיוני שכשאתה בבית נפגש פעם בשבוע או שנפגש באופן דחוס כל כך בסופש. אמרתי לך את זה לא פעם, לא ממש עניין אותך מסתבר, במיוחד שאתה ממשיך להתנהג ככה. ואתה. אין לי מושג לעזאזל למה אני כל כך מבולבלת מהקשר שלנו. כאיל</div>Wed, 29 May 2013 18:27:00 +0200nobody@israblog.co.il (Harmony.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=283762&blogcode=13796988http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=283762&blog=13796988http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=283762&blogcode=13793040<div align="right" dir="rtl">"אני אוהב את זה. רק אצלנו זה ככה. פעם כן פעם לא, פעם אוהבים ופעם לא מדברים. לא, כזה קשר אין. אני אתן לך מה שתרצי.. את יודעת שאני תמיד איתך ילדה...רק תחשבי. באמת. כי מגיע לך. ויותר." אין לך מושג קלוש כמה אני אוהבת וכמה אתה חסר לי. אין לך מושג קלוש כמה הויתור הזה כואב. זה בדיוק לחתוך ללא רחם חצי מהלב שלי ולזרוק לכל הרוחות. נכון. אמרתי לך שכשאתה מאושר אני מאושרת, ואין בזה שום ספק. (גם אם זה איתה) אבל אתה לא כאן. אתה לא 'שלי'. דברים שנועדו לקרות קורים. הוא אמר לך פעם עלינו משהו בסגנון ה"איך אתם לא ביחד?" ושנאתי אותו על זה. שנאתי אותו. ואהבתי לפני. ומי בכלל חשב שאני מסוגלת להתקרב עד גבולות אחרים לגמרי לחבר טוב שלו? מי בכלל חשב שאני אקשר אליך? מי חשב שאני לא אוכל לתאר את עצמי ללא התיאור שלך. "ואיכשהוא הדלת נשארת נעולה." גם הוא אמר. אני אוהבת אותך ככה. עד כדי כך. (ונמאס לי)</div>Sun, 26 May 2013 02:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (Harmony.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=283762&blogcode=13793040http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=283762&blog=13793040http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=283762&blogcode=13720215<div align="right" dir="rtl">לרגעים מסוימים אני מתגעגעת אליך. מתגעגעת אלינו. מתגעגעת אליי. בייחוד כשאני מכירה כל כך הרבה אנשים שקשורים אליך פתאום, ורוצה לספר אבל לא יכולה. כי החלטנו שדי, שזהו, למה קשר בכלל. ולפעמים אני מנסה לסלוח לך, לפעמים מתאמצת, לפעמים כותבת לך הודעה, מתחרטת ומוחקת. ושוב כותבת בצורה מפויסת. אבל אני לא יודעת למה. אני לא יודעת למה אני עושה את זה. פתאום בשגרה החדשה שנוצרה לי כל מה שאני צריכה זה שתהיה פה. וזה יותר מדי לבקש. יותר מדי. זה יותר מדי בשבילי לנהל בכלל חיים בשגרה המטורפת, וזה רחוק מלהיות שפוי ומציאותי. ואני בכל מקרה ממש מתגעגעת. ומזל שמחר צבא! שובי דובי - דווווו! :)</div>Tue, 26 Mar 2013 23:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (Harmony.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=283762&blogcode=13720215http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=283762&blog=13720215http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=283762&blogcode=13682581<div align="right" dir="rtl">מאיפה להתחיל? אין לי מילים לתאר את התסכול שאני מרגישה מהמערכת המטופשת הזאת וכמה שעברתי בחודש אחד. כל החיים הייתי בטוחה שכל מי שהוציא פטור בריאותי והמערכת הקשתה עליו, זה משהו שלא יקרה לי. אבל איך יכולים לשקר לי ככה? לא מעניין אותי של מי הטעות אבל סביר להניח שאם כבר עשיתם אחת כזאת, תתקנו אותה, לא תתנו לי לפול ולקרוס ולהגיע לבית חולים ולקבל שבועיים גימלים כי זה באמת לא מה שאני מחפשת. אני מחפשת לחזור, אני מחפשת להיות חלק מזה, חלק מהמדינה שלי ולשרת אותה בכבוד. שרופאה שאני מעריכה את הסמכות שלה תדבר אליי כאילו אני לא בת-אדם, כאילו אני משתמטת? עשיתי את כל המאמצים שבעולם כדי להיות שם, כדי לשרוד את זה. אבל מה לעשות? לא תמיד דברים עובדים בדיוק כמו שאני רוצה, הבריאות שלי לא באמת חושבת פעמיים אם להדרדר או להשאר במצב סטטי. וקרסתי. ולקח להם זמן והתערבויות של גורמים נוספים, אבל בתקווה שהפעם זה יהיה אחרת. מצחיק שאמרתי לכל מי שבמקרה יצא לו לדבר איתי מהגורמים הללו ש"זאת לא אשמתך. אני לא באה בטענות". אבל איך בכלל לא לבוא בטענות לאנשים שיכלו להזיז דברים, לא להקל ראש, לא לזלזל בי ובבריאות שלי - ולא עשו את</div>Sat, 23 Feb 2013 12:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (Harmony.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=283762&blogcode=13682581http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=283762&blog=13682581http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=283762&blogcode=13659848<div align="right" dir="rtl">אז זה מחר? והפעם באמת.. לא להוריד את הראש למטה, להיות עצמי, להיות חופשיה ולשרת את המדינה שלי. &hearts;</div>Sun, 03 Feb 2013 23:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (Harmony.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=283762&blogcode=13659848http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=283762&blog=13659848http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=283762&blogcode=13653991<div align="right" dir="rtl">"שברי את הטלויזיה ובואי נלך לישוןכבר הרבה, הרבה זמן אני לא מצליח לחלום.יש לי אהבה, ים של אהבה, אפילו יש לי קצת כסף,אז מאיפה זה בא? מאיפה זה בא? מאיפה בא העצב?אתה אוהב את ה"פוזה" המלנכולית הזאת - את אומרתאתה מחפש ומוצא את זה, אתה מכור, אתה לא יכול אחרת.לפעמים אני שונא את הכנות שלך, אבל נדמה לי שאת צודקת,אני מחפש ומוצא את זה, כנראה שאני לא יכול אחרת.פוצצי את הלווין שמשוטט שם מעל הוא לא שייך לשמיים,בואי נעשה ילד, בואי נאמץ, לא איכפת לי אם אחד או שניים." ולחכות לך שבוע לפעמים נראה לי הפתרון האמיתי והטוב ולפעמים אני אומרת לעצמי - בשביל מה. הרי אתה תמיד תשא את הטייטל של ה"חבר הטוב" של נ' מהצבא. ונ' הזה. הורס לי כל תכנית אפשרית למרות שעברו פאקינג שנתיים. תשחרר ממני. מה הבעיה שלך? ואיך שאתה הכנסת אותי לדכאון הזה אחרי תקופה כל כך מאושרת שלי, כל כך מלאה וגדושה ואמוציונלית (במובן החיובי). לפעמים אני לא מוצאת את עצמי בתוך כל זה, וגם למה בכלל אני ממשיכה לדוש בזה. אני גם מצטערת לעיתים על זה שנתתי לך לסובב אותי על האצבע הקטנה ושהאמנתי שהפעם אתה רציני ולא למדתי מהטעויות של לפני שנה שדאגת להוכיח ש</div>Wed, 30 Jan 2013 17:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (Harmony.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=283762&blogcode=13653991http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=283762&blog=13653991http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=283762&blogcode=13651202<div align="right" dir="rtl">לפעמים אני לא מוכנה לקבל את העובדה שנותר לי בדיוק שבוע. שבוע מהיום ואני אהיה שם. כל הנסיעה למרכז ובכלל כל ההופעות בתקופה האחרונה גרמו לי להתפקס ולהבין מה אני רוצה ולאן אני שואפת, ואיך ששמחתי שהמקום שלי נשמר ותמיד יהיה שם. ואח"כ ההודעה ממנו שאמר "לכל מקום שתגיעי אני בטוח שיהיה לך טוב. את מדהימה" וכל האמונה הזאת שהיא פשוט חגיגה בשבילי. תמיד. במיוחד לשבת עם החברה הכי טובה שלי שזה המקום הבטוח ביותר שיכול להיות לי, מעבר לאחותי וכבר חלק ממני, מולו.. ופשוט לחייך. לחייך כי השגתי בשמונה-עשרה השנים שבהן אני חיה כל כך הרבה. השגתי את האושר הזה שנגרם לי בהופעות, ואני לא יכולה להסביר איך ולמה - אבל הוא חלק ממני. אני לא מפסיקה להזכר בהופעה הראשונה שלו באלפנט שכשהוא ירד מהבמה הוא חיבק אותי חיבוק כזה חזק וחם ואוהב.כאילו ידע שאני זאת אני. שיהיה לנו קשר כזה. כמה שהוא נכון. כמה שהוא אמיתי. כמה שאני אוהבת. אתמול תוך כדי שיחה מאד אינטנסיבית עם חברה ממש טובה שלי, הבנתי משהו. הבנתי שבעצם העזיבה שלי חברויות של שמונה-עשרה שנים התפרקו. ולשם שינוי, בתור אחת שתמיד מסתכלת אחורה (אבל תמיד) ומצטערת, ומרגישה רע ומנ</div>Mon, 28 Jan 2013 15:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (Harmony.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=283762&blogcode=13651202http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=283762&blog=13651202http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=283762&blogcode=13639459<div align="right" dir="rtl">"היצר מניע את האדם. קוראים למנגנון הזה Fight or Flight. לברוח או להלחם. להתמודד או לרוץ כל עוד נפשו בו. והרי שבעצם כולנו עושים את זה - מי יותר, מי פחות. היצר הזה מקורו במרכיב האישיות שהוא ה'סתמי-id' והוא פשוט מניע את כל בני-האדם בשנים הראשונות של חייהם." לעיתים מאד קרובות, במיוחד מאז ששמעתי את המשפט הזה מאחד האנשים שהשפיעו עלי, אני מוצאת את עצמי חושבת איפה אני בתוך כל זה. מה אני עושה לרֹב, איך אני מתמודדת (או לא) - האם אני נסה על נפשי כשקשה לי? כשאני עצובה או כשאין לי חשק להתמודד עם דברים שמפריעים לי? - פחד אמיתי להבין שכשכל העומס של סוף השנה יורד, נשאר שם בסוף בנאדם אחד והוא אני. השחרור עצמו גדול, וזו הרגשה טובה בסך-הכל, אבל לפעמים מרגיש כאילו הייתי רוצה שיחזור כל העומס, כדי שילכו המחשבות. עומס, להכריח את עצמך לקום בבוקר לבית ספר (או שלא, אבל לרֹב כן), לשבת בכיתה כשאתה עייף פחד, חצי עין סגורה וחצי פתוחה, לכתוב ולעמוד בקצב, לעמוד במכשולים גדולים כמו בגרויות יום אחרי יום, ללמוד אליהן ולהצליח באמת לשבת על הטוסיק ובסופו של דבר לקצור הצלחות. ויחד עם זה, גם העניין החברתי שמצטרף, אנשים ה</div>Sat, 19 Jan 2013 14:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (Harmony.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=283762&blogcode=13639459http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=283762&blog=13639459