http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=282753"החיים הם רשימת נוכחות, אתה חייב להתייצב כשקוראים לך, זה החוק היחיד" (ג'ון אירווינג)heCopyright 2019 הלחשנית. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=282753http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=282753&blogcode=14985545<div align="right" dir="rtl">הימים עוברים ואני לא מצליחה לחזור לשגרה. היא כל כך חסרה לי...רציתי לספר שקישטא היתה חתולה של אנשים, שהבקרים לא היו כאלה שקטים כשהיא הייתה פה, נזכרתי איך היתה עולה על השולחן ואוכלת לי את האוכל בדרך מהצלחת לפה, או מלקקת מהקערה בעוד אני אוכלת מסביב כדי לא להפריע לה. היא היתה תמיד כאן, כל כך נוכחת ועכשיו כל כך נעדרת... קישטא היתה זקנה אבל לא מתה מזקנה, היא מתה מטעות מרה, ברגע, אני מקווה שלא סבלה יותר מדי. ברגע של חוסר תשמת לב היא חמקה, בעיני רוחי אני רואה אותה חוצה את השביל ועוברת לצד הלא נכון של העולם. היא הגיעה לחצר של אימא שלי וניסתה להכנס לבית, והדלת היתה סגורה. כלבי הבית תפסו והרגו אותה. מבחינתם היא היתה חתולה זרה ואחד מהם, נוטה להרוג. קיפודים, נברנים וגם חתולים. מה הוא ידע? איך יכול היה לדעת מי היא וכמה היא חשובה? גם היא לא ידעה. היא בטח ניגשה אליהם עם הביטחון הזה שלה, לשאול איך מגיעים, וענו לה בשיניים.שעה שעתיים אחר כך התחיל הגשם ופתאום שמתי לב שהיא לא נמצאת. חיפשתי בכל הבית ואז בחצרות ומצאתי את מורטימר הקשיש רטוב ואבוד. אספת אותו וטיפלתי ואותה לא מצאתי. חשבתי שהיא מתחבאת בגשם אבל ה</div>Fri, 08 Mar 2019 07:28:00 +0200shif29@gmail.com (הלחשנית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=282753&blogcode=14985545http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=282753&blog=14985545http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=282753&blogcode=14983719<div align="right" dir="rtl">אבל אני עדיין בת חמישים, ועוד לא עבר ה24 למרץ ואני עדיין כאן, צופה אל האפור של בית החולים. הלילה הזה יותר קשה מכל הלילות אולי כי זה מייאש. נראה כאילו המטרה העיקרת כאן היא להפחיד אותי, ושזה מצליח. ופתאום במקום ללכת לישון בלילה האחרון הגעתי לכאן לחלל שבו הייתי מקלידה שנים, ואני מתה לסיגריה שאני יודעת שלא אתפתה לה, אבל המשאלה קיימת. אני אפילו לא יודעת להסביר עברו שנים מאז ההתקף האחרון והגוף חזר לקדמותו כמו שחזר לההחרב. היתה תקופה של חוסן אבל היא נגמרה. כנראה שהדברים היו טובים מדי. אני מוצאת את עצמי עצובה ולבד עם הקושי לא לגמרי לבד אבל מספיק לבד בשביל להרגיש שכבר כל כך הרבה זמן זה ככה. וכמו תמיד נזכרתי בפתח הקטן הזה אל העולם, דרך החרך הזה של הבלוג שאני מנצלת כמו קסם זעיר לעבר קשר עם בני אדם. לאחרונה אני בכלל פעילה בתחום אילוף הכלבים, ועובדת על חרדת נטישה בשיטה מיוחדת שפיתחתי ואפילו בניתי קורס למאלפים על טיפול בחרדת נטישה, והיום היה אמור להיות השיעור האחרון אבל הרופאה שלי הכריחה אותי להחליף את הדבר הכי מעניין שקורה לי בחיים בביופסית כילייה משעממת. מדכאת ומבאסת שאני מעיזה</div>Wed, 20 Feb 2019 22:31:00 +0200shif29@gmail.com (הלחשנית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=282753&blogcode=14983719http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=282753&blog=14983719http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=282753&blogcode=14110257<div align="right" dir="rtl"> התוצאה הייתה שמצאתי את עצמי נושמת את הנשימות הכבדות האלה של אחרי שאבא נהרג. לא נורא ולא לא נורא כמו שלפעמים יוצא לי להגיד. ההתחלה הייתה ככה ככה, והאמצע היה משעשע, אבל אולי רק אני מצאתי אותו כזה, משעשע, ובו זמנית, איום, אבל יותר משעשע מאיום, בכל זאת, כולנו בני אדם וחלקנו יותר מהבחינה שכולנו מסוגלים לטעות. כמו שאני מתכוונת להגיד למורה שלי כשאגיע לפגישה שלי איתו באוניברסיטה מחרתיים, אם תהיה לי הזדמנות, אני אגיד כן כשאני טועה זה קולוסאלי. אבל מהצד השני אני גם צודקת ככה, כשאני צודקת. אבל האמת היא שזה לא בדיוק ככה. כי הרי אני לפעמים טועה קצת, ולפעמים צודקת חלקית וחיוור. אני גם אגיד לו שאני לא מבדילה ביניהם. כל הצעירים האלה עם המראה ההיפסטרי. כולם נראים לי אותו דבר. וכל הכיתות דומות. וזה כל כך מצחיק. אבל הנשימות, אבל את זה לא אגיד, חוץ מאלה הכבדות של מאז. הן שונות. הן נשימות שמנסות ולא מצליחות לסלק מועקה. תחילת הסיפור לפני שבוע בערך כשתלמיד מהכיתה של השיעור היחיד שאני לוקחת הסמסטר בתואר השני בקולנוע שאני מדשדשת בו, שלח לי מייל להזכיר לי שאנחנו אמורים להרצות יחד על מאמר שלא קראתי</div>Mon, 12 May 2014 20:25:00 +0200shif29@gmail.com (הלחשנית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=282753&blogcode=14110257http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=282753&blog=14110257http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=282753&blogcode=13895344<div align="right" dir="rtl">שבת בבוקר. הלכתי לטיול על הכלבים וחזרתי עם בחילה. יש לי שלושה כרגע. זה התגנב עלי. ים הייתה אצלי חצי שנה כשבוסי נפטר, ולקחתי די מהר שני גורים לאומנה, יונקים. כשגדלו מספיק להעביר אותם לצער בעלי חיים, השארתי אותם אצלי. ככה גיליתי שהם בעייתיים מבחינת אופי - חשדנים, חרדים, עם גילויי תוקפנות שהלכו והחמירו. במיוחד אצל לני - הטיולים הפכו להיות בלתי אפשריים, וניסיתי למסור את הרגוע יותר, דיסני, לצב"ח. אבל הוא בכה שלושה ימים. ואחיו וים בינתיים ייצרו קואליציה של אלימות. ים הייתה בנסיגה - כל מה שהשגתי איתה מבחינת חיבור חיובי לעולם התחיל להעלם. החלטתי לקחת את דיסני בחזרה ולשים שם את לני. לני סבל. נהם, נשך...חילצתי אותו משם והעברתי אותו לאחי, במושב. למרות הקיטורים. אחי התאהב בו. לני כלב בעייתי, אבל חד וחכם, מתקשר ואוהב. אצלי נשאר דיסני, ענק אוהב וחרד, שאני עובדת איתו ועם ים על חיבור לעולם דרך חשיפה חיובית וכמה שיותר מידע... נעזרת במאלפים, בקריאה לעומק, בחברים. השניים מתקדמים יפה ואז חוצה את דרכנו פינצ'ר קשיש שחוט כרוך לצווארו. אני לוקחת אותו לבדיקת שבב ואין לו אף אחד. הוא נשאר אצלי, עובר סירוס וטיפ</div>Sat, 31 Aug 2013 11:50:00 +0200shif29@gmail.com (הלחשנית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=282753&blogcode=13895344http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=282753&blog=13895344http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=282753&blogcode=13639903<div align="right" dir="rtl">היה בזה משהו נורא אינטימי, ברגעים האחרונים הללו ביום שישי בערב, ואולי בגלל זה אני מתקשה לספר על זה. סוחבת בלב את המראות והקולות השקטים והמחשבות עד לרגע שימצאו דרך לפרוץ החוצה בעצמם בסדר משלהם, כי זה היה ועדיין, אינטימי מאוד. כמעט סודי.חודש קודם לכן, כמעט במדוייק, התעוררנו בבוקר רגיל ובוסי היה על המיטה וראיתי שהוא הקיא, על עצמו, וסביבו, בלי לקום, כנראה בלי יכולת לקום. אז נסענו לוטרינרית. ההמשך היה נוזלים בבטן, קשיי נשימה, נסיעה לחוות דעת ובשורות רעות.עוד לפני הנסיעה הרופאה שאבה ממנו כמעט ליטר נוזלים, דבר שהקל עליו מאוד ונתן חומר שנשלח לפתולוגיה, ויוחזר בעוד כמה ימים עם התשובה - קרצינומה. סופנית. בטן מלאה גידולים. הוטרינרית שפגשה אותי איתם בבית הקפה אמרה לי הגיעו התוצאות, ו-שבי, ואז בישרה לי. על הזמן שנותר לו לחיות אמרה שעות, דקות, ימים.בדקות הבאות ובשעות הבאות ובימים הבאים בעיקר בכיתי. בעודי מטפלת בו ובכל מקום בו הייתי ובכל רגע היה יכול לפרוץ הבכי. עדיף היה לי לא לדבר על זה אבל אנשים שאלו שאלות ואני עניתי. ולמדתי לאט לאט מאילו מילים להמנע כדי לעקוף את הבכי. לא תמיד זה הצליח;הכלב בן 15 ש</div>Sat, 19 Jan 2013 20:12:00 +0200shif29@gmail.com (הלחשנית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=282753&blogcode=13639903http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=282753&blog=13639903http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=282753&blogcode=13551451<div align="right" dir="rtl">אז חגית העבירה אלי את השרביט המוסיקלי, וזה באמת מאתגר. כי כל מי שקורא בבלוג, היי אימא! - (סתם, אימא שלי בטוח לא קוראת כאן:) יודע שאני אוהבת את טום וויטס, וזהו פחות או יותר ואני רוצה לנצל את הבמה הזו כדי לספר, סוף סוף, על מפגשים נוספים, מוזרים, שהיו לי ויש לי עם מוסיקה, כזו שעד היום לא יוצאת לי מהראש, כזו שהשפיעה על כל מה שאני עושה מאז ועד היום. ונתחיל, כמובן, בתיאטרון. בשנות השמונים ומתישהו, כשהייתי בתיכון, עבדתי כסדרנית בהצגה "הכיתה המתה" של תדיאוש קנטור, האיש היה מקור הערצה חדש וליוויתי אותו במבטיי מלאי הטמטום, מחפשת הזדמנות לדבר איתו, להגיד לו עד כמה שינה את חיי עם התיאטרון המשונה האפל המפעים והמטלטל שלו. היו שם תאומים אמיתיים שעלו לנאום על קתדרה מעץ, שלפני כן נשען עליה קנטור עצמו, מביט על המתרחש. אחד אחד הם עלו, כל אחד שעלה נרצח בידי דמות אחרת ומיד כשנגרר משם עלה השני/הקודם/הבא לנאום, נאום שלא נפסק. היה שם כאמור קנטור עצמו על הבמה, נזכר באירועי ילדותו, אני זוכרת שחשבתי שזה תיאטרון טוטליטרי בו הבמאי נמצא על הבמה כדי להשגיח שהשחקנים משחקים טוב. רק שנים מאוחר יותר גיליתי שבעצם הוא</div>Tue, 13 Nov 2012 22:39:00 +0200shif29@gmail.com (הלחשנית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=282753&blogcode=13551451http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=282753&blog=13551451http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=282753&blogcode=13521944<div align="right" dir="rtl"> אני מרגישה חלקים מהגוף שלי נושרים שום דבר לא עובד יותר חוץ מהסיגריות. אין לי כוח לכתוב עוד הספד, אין לי מקום לשים את המוות הזה בגוף אין לי מקום בנפש. סליחה שזה המקום. זה המקום הכי עצוב בעולם. (קופי רץ, זנב למעלה) שני חתולים מופלאים הבאתי מירושליים לפני ארבע שנים, אחרי שנתיים נדרס האחד, הבוקר מת השני בידיים שלי. (קופי מחדד צפרניים על גזע עץ) הוא הגיע הבייתה משווע לאוויר, שש בבוקר, רעש מוזר בסלון, התעלמתי עוד רעש, פקחתי חצי עין. ואז הוא חצה אותי לעבר החלון של חדר השינה. קפץ ממנו החוצה והרגשתי הוא לא בסדר. יצאתי החוצה, הוא שכב בין השיחים משווע לאוויר. ניסיתי לעזור לו לנשום. היו לו כמה שניות אבל זהו. רצתי לחברה וטרינרית שגרה קרוב, אבל עד שהגעתי אליה היה לי חתול מת בידיים. ישבנו אצלה במטבח עם חתול מת על השולחן, היא הכינה לי קפה. הילדים שלה התעוררו. (קופי קופץ על גדר האבן, אני מסמנת ביד, והוא קופץ לחומה של הפחים, עכשיו הוא גבוה ממני ואני מלטפת אותו) לא הבנתי מה קרה. השארתי אותו אצלה, ביקשתי ממנה לקחת אותו לבית דגן. אני רוצה לדעת מה קרה לו. הוא מת תוך שניות לא היה שו</div>Tue, 23 Oct 2012 08:02:00 +0200shif29@gmail.com (הלחשנית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=282753&blogcode=13521944http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=282753&blog=13521944http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=282753&blogcode=13465354<div align="right" dir="rtl">אז רגע לפני שאני יוצאת אל הפקקים, התגעגעתי פתאום נורא לכאן. הכותרת נכתבה לבד אררט, מה זה אומר? ספינה אחרי המבול תקועה על הר ומצבה לא ברור. עוד לא ידוע אם כלו המים, ומה תגיד היונה כשתחזור. עוד לא שבה היונה. או אולי אני מתבלבלת לגמרי ומדובר בסיטואציה אחרת. אימצתי כלבה בשם ים ומאז, הים מדבר אלי יותר. האנשים שיושבים מולו ומתגלגלים בגליו הקרובים, אלה שמעיזים לצאת לעומק, אלה שלא חוזרים. ואני על הר אררט משקיפה מחלון עגול מלא טיפות מבחוץ ומבפנים, מזוגג טיפות. עדיין הכלב הקשיש והטוב שלי איתי, ואנחנו יוצאים לטיולים ארוכים וחושבים המון מחשבות ומדברים המון דיבורי סרק. כל היום וכל הלילה דיבורי סרק של חיבה, נאמרים בהר אררט בתוך ספינה שלי סדוקה, אהובה, כורעת תחת חיות בית, פרווה ואהבה. המון ליטופים יש, ואוכל לכולם, אנחנו לא מרבים לחשוב על אוכל או אולי זו רק אני. כותבת משהו כבר הרבה זמן, בראש, וקצת על דפים אקראיים. זה יהיה סרט הגמר שלי ללימודים, אבל הוא גם סיפור חשוב חשוב בשבילי, שאני מבשלת בבטן. והעולם מסתכל עלי קצת מהצד ואני מסתכלת עליו בהטיית ראש, ויש כבר מן ריקוד משותף, אני והעו</div>Sun, 16 Sep 2012 17:52:00 +0200shif29@gmail.com (הלחשנית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=282753&blogcode=13465354http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=282753&blog=13465354http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=282753&blogcode=13193076<div align="right" dir="rtl">ולו רק בשביל לא להשאיר את הפוסט העצוב האחרון, החלטתי להצטרף לפרוייקט של מירי, ולדבר גם אני גלויות.לא היה קל למצוא לאיזו דמות ספרותית שהשפיעה עלי הייתי כותבת גלויה, ולדעתי גם מאיזה מקום בעולם אני רוצה לשלוח אותה זו שאלה חשובה, אבלתוך כדי המחשבות, טיפס ועלה והתיישב בנינוחות בראשי גדול בוני הקטרים שאלוהים ברא, באחריות - הלא הוא קרלסון המעופף. אבל זה לא פתר לי את הבעיה של מאין לשלוח את הגלויה. מכאן מהבית או מבית הקפה שבו אני כותבת הרגיש לי לא מספק... מזל שבסוף מצאתי.קרלסון שלום! אני ליד הבית שלך! אני רואה את כל שטוקהולם ואין כאן שום תרנגולים. אתה בטח מסתובב איפה שהוא עם הילד ההוא. לא חשוב, אני יושבת לי על אחד מקולטני השמש המודרניים שלא היו קיימים כשנכתבת (אולי גם אתה כבר לא קיים? איזו מחשבה מחרידה ולא מציאותית). אני כותבת אליך בגלל המשפט ההוא שלך, זה עם תנועת היד המבטלת. "אדם בעל שאר רוח לא ישים לב לזה". וזה גם מה שאני אגיד לשופט אם תתבע אותי בגלל שאני עוקבת אחריך. אבל ברור לי שלא תעשה דבר כזה. אני חושבת שזה דווקא ימצא חן בעיניך, ובטח אני לא הילדה היחידה שטיפסה ובאה עד לכאן כדי לראות אם את</div>Thu, 05 Apr 2012 13:19:00 +0200shif29@gmail.com (הלחשנית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=282753&blogcode=13193076http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=282753&blog=13193076http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=282753&blogcode=13188966<div align="right" dir="rtl">לפעמים הכתיבה מכאיבה לי. אני כותבת איזה ימים קשים קשים אלה. הכתיבה מכאיבה, צריך לכתוב, כואבבאצבעות. הכתיבה מכאיבה.אחר כך יש ימים שהאיכתיבהאיןכתיבה איכס כתיבה מכאיבה לי. זה לא בידיים אבל זה לא באצבעות, לא. זה בידיים.אני אומרת לעצמי את עושה את זה לעצמך. לפעמים צריך להכריח. פשוט לשבת לכתוב ואומרת לעצמי לא חשוב מה. כי מה שכואב זה לא הכתיבה זה הדבר. הדבר שאת כותבת. הוא מכאיב לך.אבל לפעמים הכתיבה מכאיבה לי. בעצמה. לא חשוב מה. כל מקש כמו הר כל מילה כמו סוף.כל קריאת ים סוף.אחר כך. רועדת מנסה להביןמה היה כאן ובמיוחדלמה איש לא ראה למה.אני לבד.</div>Mon, 02 Apr 2012 23:53:00 +0200shif29@gmail.com (הלחשנית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=282753&blogcode=13188966http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=282753&blog=13188966