http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=277276רק על עצמי לספר ידעתי.heCopyright 2026 -Nel-. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=277276http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=277276&blogcode=11626921<div align="right" dir="rtl">..</div>Thu, 04 Mar 2010 17:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Nel-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=277276&blogcode=11626921http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=277276&blog=11626921http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=277276&blogcode=10892217<div align="right" dir="rtl">לנסות להסביר את מה שהלב אומר, את מה שהדמעות לוחשות בשתיקה. לדעת שזהו הסוף ושלעולם הגלגל לא יוכל להתהפך. להשלים עם העובדה שאותו אדם כבר לא יהיה עוד ושהטעם של הגלידות בחנות הממתקים במרכז ישכח לנצח. ועוד השיר ההוא מהדהד לי בראש, עובר מאוזן לאוזן, לא נותן מנוח. לנצח אזכור את הרגע הזה ואת הדמעות ההן של האישה במיטה שליד סבא. את השינוי בהבעת הפנים שלו ואת התקווה האחרונה. אפילו אם גם זה לא עזר ונותרו ימים ספורים, תמיד ישאר לי משהו בלב ממנו. משהו שלי, רק שלי. אני לא יכולה יותר לראות את אמא בוכה, את העיניים האדומות שלה ואת כל העצב שיש בהן עכשיו. זה לא פשוט לאבד בן אדם, אבא סבא. לאמשנה הנסיבות, הגיל, הסבל שאולי הוא חווה. זה לא משנה את העובדה שאותו אדם כבר לא יהיה יותר לעולם, שכל הזיכרונות והחוויות מהחיים שלו יקברו מאחורי העיניים העצומות. ועכשיו רק לחכות להודעה.</div>Mon, 25 May 2009 22:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Nel-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=277276&blogcode=10892217http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=277276&blog=10892217http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=277276&blogcode=10290846<div align="right" dir="rtl">נראה כאילו הכל התחיל ממש בטעות. זה היה אחד מן הימים החמים הללו של תחילת הלימודים. הלכתי עם עמוס וטלי הביתה אחרי שיעור תולדות כשתוך כדי הליכה לכיוון התחנה המרכזית שבקניון זמזמנו את האוברטורה של הסוויטה השנייה של באך בסי מינור. מקולות הצחוק והשירה פתאום צצת מאחורינו. בהתחלה לא כל כך ידעתי מי אתה אבל עמוס מיד הזכיר שאתה הידיד של מורן, מינימן. אמרת שלום בקול הרציני שלך שאתה מדבר בו כשאתה עם מבוגרים או עם אנשים שאתה לא מכיר או כשאתה משחק את ג'פר באלאדין. איכשהו השיחה זרמה. סיפרת שהגברת מדעי המחשב ומיד התחלנו אתה ואני להריץ בדיחות על המורה המפחידה והמוזרה שלנו כשעמוס וטלי הולכים מאחורינו. סיפרתי לך שאנחנו קוראים לה "פוקינאצית" ושהיא רעה ומפחידה לי"אניקים, מה לעשות. צחקת והתעניינת מהשטויות שאני מספרת ולרגע שכחתי שאני בעצם מדברת עם זר גמור, דבר שלא אופייני לשירן הישנה. נתתי לך את המספר של קובי, המנהל של האולפן למוסיקה בו אני לומדת פיתוח קול, וחפרתי לך על המורה המדהימה שלי ועל כמה שכדאי לך ללמוד איתה וסיפרתי לך על הרסיטל והמגמה ועל קצת מהכל. קשה להסביר אבל מכאן הכל התגלגל. הופעת בפתאומיות בכיתה</div>Sun, 14 Dec 2008 16:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Nel-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=277276&blogcode=10290846http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=277276&blog=10290846http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=277276&blogcode=10165866<div align="right" dir="rtl">אני לא יודעת מאיפה להתחיל עכשיו, באמת שלא. פשוט מצאתי את עצמי יושבת בבוקר ונזכרת בדף הזה שלי שעוד קיים ובכל המחשבות הישנות שלי ששמורות פה, ובכל הרגשות שלי, שחלק כבר שכחתי וחלק עוד מלווים אותי. אני מרגישה צורך להסביר לעצמי את כל מה שעובר עליי בתקופה, את עידן ואת אלון, את המוסיקה והרסיטל, את הלימודים והמגמה, ואת זה שהכל מתחבר כל כך אחד לשני. איך שהמצב רוח שלי כל כך רגיש ושלפגוע בי זה הכי קל בעולם, ומי באמת החברים שלי ומי לא. אני עוד אחזור לפה בקרוב... שירן. </div>Thu, 13 Nov 2008 06:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Nel-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=277276&blogcode=10165866http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=277276&blog=10165866http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=277276&blogcode=9840382<div align="right" dir="rtl">מפתיע, מרגש ומלחיץ בו זמנית, אבל הפעם זה אחרת, אני יודעת ומרגישה. היה חופש נפלא ומיוחד כמו שאף פעם לא היה לי ומקווה שתהייה שנה נהדרת גם כן. הפעם אין לי שום תכנונים מיוחדים כמו פעם, רק להנות מהכל בפעם האחרונה ולעשות את מה שאני אוהבת, לא לוותר, להילחם. מעניין מה ייכתב פה בעוד שנה בדיוק...שווה לחכות :) משנה לשנה/ יהודית רביץ משנה לשנה אני הולכת ונחשפתמעונה לעונה אני מתקלפתמסירה את כסותי הישנהמקפלת אותה בפינה ומסתכלתמציצה בתהום שמעבר לדלתכבר לא כל כך נבהלתמביטה ברקיעים שמעליזו עדיין אותה התכלת אני פתוחה לרוחות, חשופה לסופהשאותי מטלטלתפתוחה לריחות, חשופה לפריחהשאותי מבלבלת לאט לאט לאט לאטמתערטלת- אז שתהייה שנה מחייכת לכולם ! נל, שאוהבת עד הסוף.</div>Sun, 31 Aug 2008 21:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Nel-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=277276&blogcode=9840382http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=277276&blog=9840382http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=277276&blogcode=9646228<div align="right" dir="rtl">מרגישה בודדה עכשיו. קשה לי להסביר. הבית ריק ושקט ורע לי מבפנים. קשה לי להסביר. קשה לי להסביר. כנראה שלמרות כל הפעילויות והעומס של השנה שום דבר לא השתנה. הכל בדיוק כמו לפני שנה, וממש רע לי עם זה. וכל זה רק מובלט על ידי האחים שלי, שמה לעשות שהם כל כך שונים ממני וזה רק גורם לי להרגיש יותר רע עם עצמי ולמצוא בי את כל הפגמים האלו שחדלתי להתעמק בהם השנה ושפעם בחופשים הייתי מתמקדת בהם כל כך.קשה לי להסביר. אני מרגישה כל כך לבד, שהשארתי את עצמי בצד, שיכולתי להיות כל כך הרבה אבל לא איפשרתי זאת. רק כיסיתי את הבדידות הזאת במעטפת של וורוד וצחוק ושמחה, פוחדת שהיא תחדור עמוק כמו אז, אבל היא כאן והיא ממלאת את כל האוויר שמסביבי. כנראה שהיא תמיד הייתה כאן. קשה לי להסביר. אני מרגישה אטומה כל כך. לא מסוגלת לכתוב את המילים הללו עכשיו, אבל למרות הכל אני כאן. ואני שונאת את עצמי עכשיו ולא יכולה עם עצמי יותר. קשה לי להסביר ושוב אני אוותר לעצמי ואסגור את החלון הזה.</div>Sat, 26 Jul 2008 21:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Nel-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=277276&blogcode=9646228http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=277276&blog=9646228http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=277276&blogcode=9609349<div align="right" dir="rtl">מצחיק ומביש בו זמנית. אני קוראת את הבלוג של אוהד חיטמן בשקיקה כשחיוך מרוח על פניי. מאזינה לשירים המתוקים ומתאהבת במוסיקה. הוא פשוט מקסים. אני כמעט ומצליחה לדמיין את הפנים שלו כשישמע אותי שרה (אולי בשנה הבאה, אם הוא יהיה זה שיבחן באודישנים ללהקות הצבאיות). אולי הוא יאהב את זה ואולי לא כל כך, אבל הדבר שהכי מפחיד אותי הוא שזה ישמע לו רגיל, פשטני ולא מרגש בכלל. זה הפחד החדש שמתעורר בי כשאני שרה בזמן האחרון. העייפות קולית שלי. ותוך שאני קוראת את המילים שלו אנימתחילה להיזכר בבלוג שלי עצמי, זה שהזנחתי בשנה הזאת. משום מה אני מרגישה כאילו הזנחתי את עצמי כשלא כתבתי את כל מה שבלב, כשהרשתי לעצמי להותיר פרטים מאחור, להשאיר סימני שאלה בתירוץ המוכר של "אין לי זמן". יש בי כעס הולך ומצטבר על המערכת הזו ועל כל מה שהיא מותירה בי. אני מוצאת את עצמי משתתפת בוויכוחים מטופשים עם חברים על ההיא שהגבירה מוסיקה אמנות ועל מקצועות ריאליים והומניים שלא נחשבים אותו הדבר ועל ההרגשה שלא מתאפשר לנו לעשות את מה שאנחנו באמת רוצים ואוהבים, אלא את מה שנחשב. זה יושב לי בבטן כבר הרבה זמן והתחזק עם ההחלטה לבצע רסיטל שירה בשנ</div>Sun, 20 Jul 2008 09:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Nel-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=277276&blogcode=9609349http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=277276&blog=9609349http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=277276&blogcode=9564035<div align="right" dir="rtl">בת 17 היום. מסתכלת קצת אחורה ורואה כמה עברתי בשנה אחת. ומשום מה נורא עצוב לי. עצוב לילדעת שהשנה הזאת עברה ושאני לעולם לא אהיה בת 16 יותר, שמה שנראה אז כל כך רחוק הוא עכשיו כל כך קרוב, אי אפשר להאמין. מפחיד ועצוב ומפחיד. הדמעות שלי לא יגמרו לעולם. מקווה שתהייה לישנה טובה כי יש לי עוד כל כך הרבה דברים לראות ולעשות ולשיר. מזל טוב לי :)</div>Sun, 13 Jul 2008 00:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Nel-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=277276&blogcode=9564035http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=277276&blog=9564035http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=277276&blogcode=9356106<div align="right" dir="rtl">מתעופף מעליי כבר כמעט 365 יממות, הורג ומרפא,ואז שוב הורגומרפא. ומאז אותו יום חם בירושלים, בו ליטפת לי את הפנים וצחקת שהן אדומות מהחום אבל שזה יפה,הוא תמיד שם, לפעמים גלוי ולפעמים לא. לפעמים נחסם, אבל תמיד נחשף בשטף הדיבור, במחשבות. הקול הזה שבוקע מהקו השני של הטלפון כמעט כל יום, הידיים ההן שמרחפות בקלילות על הקלידים הלבנים ויוצרות עולם חדש של צלילים. ובשנה שעברהקיוויתישאגיע למצב כזה איתך. לפתיחות כזו ולאמון ולאיכפתיות שאני כל כך מעריכה. ואני שם עכשיו, עמוק בתוך החיים שלך ואתה בשלי, כימה אתה כבר לא יודע עליי, רק דבר אחד והוא הרגש שמתעופף מעליי. רק זאת לא יכולתי לספר, כי הכל היה נהרס. כל מה שנבנה לאט לאט יכול היה פתאום להתפרק. ועם אינספור מחשבות על ההיא שהיא כבר לא בערך חברה שלך, אלא חברה באמת, אני הולכת לישון וקמה. וכל הנסיונות הנואשים שלי להתעלם מהרגש הבלתי מוסבר לא נוחלים הצלחה. אולי אני פשוט כבר נהנית מהמצב הזה, מהציפייה לשיחת טלפון ומהידיעה שמישהו חושב עליי אי שם, והוא אוהב אותי נורא בדרך המיוחדת שלו,שהיא לאכמו דרכי שלי. וכאב הבטן הזה והעייפות המצטברת, וההשתוקקות למשהו חדש ומרגש</div>Thu, 12 Jun 2008 08:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Nel-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=277276&blogcode=9356106http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=277276&blog=9356106http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=277276&blogcode=9343528<div align="right" dir="rtl">וככה, לפני שנרדמים, כשהראש מונח על הכרית בכבדות והעיניים ממשיכות לראות את אותן התמונות של אתמול. כשהעולם מסתובב לי מליונתלאפים סיבובים מסביב לראש ,כמו סחרחרה שלא נותנת מנוח, והאוויר חנוק וריק. מנסה להעירני משנתי, לעצור את המחשבות האינסופיות, אלה שנפרצו כמו סכר לפני יומיים, אלו שהצלחתי לחסום אתמול. הכל צף לי מול העיניים ופתאום מתגלה דמעה, אפילו שתיים, שלוש. אין להן מנוח. מנקרותעמוק עמוק בתוך העיניים העצומות ודורשות את מקומן. ואני, בעיקשותמנסה לפענח את האותות הללו שנתנו לי ע"י הסחרחרה המסתובבת.ע"י אותו אחד שנמצא מאחורי האפרכסת של הטלפון ומספר לי שאני צריכה חיבוק אחד גדול ואוהב שישכח הכל. יושבת במרפסת ומביטה באנשים שעוברים ממול ומנסה להסביר לו שהעולם לא ישב ויחכה לי עד שארגיש טוב ושהאנשים ימשיכו לחייך, ולראות, ולשמוח גם אם אני אהיה עצובה. ושהבנתי שזה הכל תלוי בי ושנגמרו לי הדמעות ליום אחד. והוא מהנהן בשתיקה, לא מוצא את המילים הנכונות לומר באותו רגע, אבל אני מבינה, איך אפשר שלא להבין אותו. מנגבת את הדמעות ומכריחה את עצמי לישון. מחר יום ארוך. כזה שהייתי מעדיפה לדלג עליו ולהמשיך הלאה. כי ב</div>Tue, 10 Jun 2008 08:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Nel-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=277276&blogcode=9343528http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=277276&blog=9343528