http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=274012הרהורים על אנשים (וכמה שהם מוזרים), ספרים (כולל המלצות ונאצות), שירים (הפסקול של כולנו), והחיים (שווים את כל המהומה?). heCopyright 2026 yushii. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=274012http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=274012&blogcode=11459856<div align="right" dir="rtl">לא כתבתי בבלוג כבר כמה חודשים, למרות שבאמת יש לי המון דברים לשתף ולספר. כבר זמן רב אין בי את הלהט הישן לכתוב, אני קצת מתגעגע אליו, אבל האמת היא שאניפשוט נמצא במקום אחר. תודה לכל מי שקרא, כל מי שהגיב, וכל מי שבעקבות איזו המלצה, הלך לקרוא ספר. אני הולך לכבות את האור. ישי </div>Wed, 16 Dec 2009 13:53:00 +0200yishayham@gmail.com (yushii)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=274012&blogcode=11459856http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=274012&blog=11459856http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=274012&blogcode=11318261<div align="right" dir="rtl">משום מקום יצא פתאום שאני ואשתי בבית, שנינו אמורים לשבת על העבודות שלנו, אני על התיזה והיא על העבודה האחרונה של התואר, אבל קצת דוחים את זה עוד שעה שעתיים. אז פתאום אחז בי אותו צורך ישן, שבעבר ניקר בי ללא הפסקה, הצורך להיפטר מהעבר שלי, הצורך להתנתק מכל מיני דברים ישנים. פעם הייתי לוקח וזורק יומנים שלמים שכתבתי לפח, ככה סתם, בשביל להראות שאני יכול, בשביל להוכיח לעצמי ולעולם שאני לא מחובר רגשית לאף דבר. אבל הפעם הוא היה מנותב נכון, עוד סימן לכך שהשתנתי, פשוט לקחתי את ערימת הבגדים שלי בארון, והחלטתי לסנן אותם. זו היתה פעולה די קלה, למעשה, 10 חולצות ו-2 מכנסיים הלכו ליד שנייה. אה, והיה עוד משהו, את החולצה הצהובה, שהלכה לפח. החולצה הצהובה, שמקדימה יש את הסמל של מכבי תל אביב, כי חילקו אותה חינם במשחקים של מכבי ת"א כדורסל, כשהיא היתה בדרך לפיינל פור לפני יותר מעשור. רעננה 97. בנבחרת ברזיל רוברטו קרלוס היה השחקן האהוב עלי, מלבד רומאריו, כמובן. והמספר על חולצתו היה 6. בכיתה שלנו שיעור ספורט היה דבר נפלא - לא היה לנו אולם ספורט, המורים היו אדישים לחלוטין, וכל מה שהם דרשו זה שנבוא בתלבושת</div>Wed, 14 Oct 2009 12:23:00 +0200yishayham@gmail.com (yushii)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=274012&blogcode=11318261http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=274012&blog=11318261http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=274012&blogcode=11242090<div align="right" dir="rtl">מחר, בשעה חמש וחצי, בבית העלמין ירקון, יש שתי אזכרות - האחת לאמא של ידידה שלי, והשניה לידידה אחרת.כן, פוסט על מוות, עוד אחד.כל החיים אנחנו חיים תוך התמקדות בהסטת תשומת הלב מהעובדה הכואבת והברורה שאנחנו מתקרבים למוות בכל צעד, שאנחנו יכולים בכל רגע פשוט להיעלם. מאחר ומצד האמת, אין דרך להבין את החידלון הזה ששמו מוות, אז אנחנו לא מנסים ממש.בולטות מוותיש גוף מחקר פסיכולוגי גדול בנושא בולטות מוות. משמעות המונח היא מה שקורה לאדם כאשר הוא חושב על מותו האישי. דבר שיכול לקרות אם הוא נתקל במוות של מישהו, אם הוא הולך לבית קברות, אם הוא רואה גולגולת על חולצה, או קורא על אדם בגילו שמת מתאונה אקראית. מה יש למחקר הפסיכולוגי לומר על כל זה?אדם שחווה בולטות מוות מגיב באופן מאוד מיוחד - הוא מחפש להיאחז במשהו שיגרום לו לא לחשוב שהוא מת, אבל מאחר והוא בהחלט בדרך למות, זה די קשה, אז הוא נאחז בדברים שנראים לו גדולים ממנו, נצחיים, שהוא קשור אליהם ואם הם ישרדו, אז גם במובן מסוים הוא ישרוד, יחיה לנצח, דרכם. לדוגמא, התרבות והחברה ממנה הוא בא - הוא יהיה קנאי להם הרבה יותר, יטה לשנוא זרים, להרחיק את כל מי שסוטה מהנ</div>Mon, 14 Sep 2009 19:26:00 +0200yishayham@gmail.com (yushii)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=274012&blogcode=11242090http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=274012&blog=11242090http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=274012&blogcode=11231775<div align="right" dir="rtl">בשביל לכתוב את הפוסט הזה הייתי צריך להיות במצב רוח מאוד ספציפי, שנבנה לו לאט לאט בימים האחרונים.הכול התחיל כשהייתי צריך, היינו צריכים, חופש. תחושת רווחה, שקט, שלווה, לא לתכנן, לא צריך. אבל אין כסף ואין זמן, בסוף בעזרתם של המשפחה שלי (אוטו עם דלק) ושלה (אוהל, גזיה, מקום) נסענו לחוף דור-הבונים - מפרצי ים שכוחים, נקיים, כאילו לא היו בהם מעולם, מסלול יפה, והרבה שקט - זה עזר. בטיול אמנם היה קטע שלא הצלחנו לבנות את האוהל, וזה כבר עבר לקטגורית 'סיפורים משעשעים/מביכים מטיולים' ולא כאן מקומו.הטיול נגמר ביום שישי, שבת עשינו אצל ההורים, גם שם היה שקט. למעשה, מבחינת עבודה, זה אומר שלא עבדתי חמישי, אבל בעצם גם לא עבדתי ראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי הזה, וגם לא אעבוד ביום ראשון - מין חופש ארוך מעבודה. אבל השבוע היה בגלל מילואים.יוצא לי לעשות ממש הרבה ימי מילואים, וטוב לי עם זה, אני מרגיש שאני תורם מזמני למדינה מחד, מאידך, אני נאבק בשדים ישנים וכל פעם מצליח קצת יותר (וגם נזכר שוב מה מעיר אותם מריבצם). הפעם זה היה בבסיס בצפון הארץ, ליד ראש פינה, והנסיעה הלוך חזור, כמו גם הנסיעה מהבסיס לבית החייל שם</div>Thu, 10 Sep 2009 16:51:00 +0200yishayham@gmail.com (yushii)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=274012&blogcode=11231775http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=274012&blog=11231775http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=274012&blogcode=11102724<div align="right" dir="rtl">תזכורת - אני שוכב במיטה בצהרי שבת, שעת דמדומי המודעות שלי, וחולם/חושב/הוזה/מדמיין מסע במסדרון קטן ובו דלתות, מאחורי כל דלת דמות, מישהו בי. זהו פוסט שני מתוך שלושה, על אותה חוויה מכוננת. המעמיק הדלת היתה פתוחה קמעה, הסטתי אותה עוד קצת, ובחור מחוייך הביט בי ואמר לי להיכנס החדר היה בעצם ספרייה, היא היתה חצי מסודרת וחצי מבולגנת, אבל זה נראה כמו בלגן מהסוג שהאדם שעשה אותו כנראה יודע איפה כל ספר נמצא. הבחור, שנראה כמוני (זה המקום לציין, שכל אחד ואחד מהדמויות במסע, הוא בעל חזות דומה לשלי, רק איזה אלמנט מסויים מודגש), משקפיים שמוטות על אפו, וחיוך רחב בפיו. <SPAN style="LINE-HEIGHT: 115%; FONT-FAMILY: 'Arial','sans-serif'; FONT-SIZE: 10pt; mso-ascii-theme-font: minor-b</div>Tue, 28 Jul 2009 02:24:00 +0200yishayham@gmail.com (yushii)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=274012&blogcode=11102724http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=274012&blog=11102724http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=274012&blogcode=11096549<div align="right" dir="rtl">זהו סיפור על מפגש עם כמה אנשים, שכל אחד מהם הוא חלק בי, וכולם ביחד אני. המפגש היה לא צפוי, ומאותו יום והלאה, נפגשתי עמם עוד כמה וכמה פעמים, ובכל פעם, היה משהו מפתיע מחדש, ומעולם לא ידעתי כיצד יגמר, ובקושי כיצד יתחיל. <SPAN style="LINE-HEIGHT: 115%; FONT-FAMILY: 'Arial','sans-serif'; FONT-SIZE: 10pt; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial; mso-bidi-them</div>Sun, 26 Jul 2009 02:23:00 +0200yishayham@gmail.com (yushii)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=274012&blogcode=11096549http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=274012&blog=11096549http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=274012&blogcode=10841890<div align="right" dir="rtl">איך נדירה התחושה הזו של שלווה. אני מגיע הביתה מהעבודה, לא עייף מדי. הבית מסודר, ריק, בחוץ יש מדורות, ובפנים האוויר לא זז. אני מתיישב לי לאט, פתאום נזכר שמותר להישען אחורה ולא לחשוב רגע, לא לתכנן, לא לעשות, רק לנוח. כל כולי קורא לי כאשר אני עושה את זה ואומר: 'מה אתה יושב לך? לך תכתוב את העבודה, לך תקרא את המאמר, לך תשלח את המייל!' ובאמת זה קשה מאוד לעשות את זה. ולמרות זאת, אני אנסה, ובאמת שזה לא קל לי. אז עכשיו, 5 דקות של שכיבה על הספה תוך נסיון בעיקר לא לחשוב על כלום. (כעבור 5 דקות:) וואו, זה היה ממכר. וזה מדהים לראות עד כמה דפוס המחשבה של 'צריך' ו'להספיק' דומיננטי אצלי. העיניים שלי עברו על הספריה שלנו, ופתאום רציתי לקחת איזה ספר ולעיין בו קצת, וכשהסתכלתי על הכלים לייבוש, רציתי לשים אותם בארון, אבל לא כי 'צריך' אלא כי זו הדרך שלי להביע את האהבה שלי לבית שלנו (כן, ממש כך!), ונזכרתי בחלום, ובמסע אל התת מודע שלי שעשיתי לפני חודש ויוקדש לו פוסט נרחב. לפתע בשקט הזה יכולתי להקשיב לגוף שלי, והוא אמר שהוא קצת רעב אבל לא ממש, ושמתאים לו איזה סלט בעוד חצי שעה, אם בא לי. זה כמו מד</div>Mon, 11 May 2009 19:42:00 +0200yishayham@gmail.com (yushii)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=274012&blogcode=10841890http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=274012&blog=10841890http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=274012&blogcode=10795351<div align="right" dir="rtl">מוות הוא דבר מתעתע. היום הכנו את התיקים ואת השקיות לטיול שכל כך היינו צריכים, הולכים עם 6 חברים, 2 זוגות ו2 רווקים לעשות קומזיץ, ולישון בטבריה, ולטייל למחרת. אנחנו נאחר, הם אמרו לנו, נגיע לקראת 4. בשעה 4 ורבע לערך, הכול מוכן, מחכים שהם יבואו לקחת אותנו מיום הזיכרון ליום העצמאות, מהשגרה לשבירה שלה, ואשתי מקבלת טלפון. סבא שלה, בן 92, נפטר בשלווה על הספה מול הטלוויזיה. ההלוויה היום. אז אדם מתכנן וה' צוחק. או בוכה. החלק הקשה ביותר בהלוויה, ללא ספק, הוא החלק בו מניחים את הגופה בתוך הקבר. הגופה מדלדלת, רפויה, של אדם שתמיד זוכרים אותו כחזק יותר, שולט בעצמו, ומבינים שהוא לא שם יותר. לעיתים, מוסטת כבדרך אגב הטלית המכסה אותו, ורואים סנטימטר מהראש שלו, שמוט על הכתפיים. הוא מת, הוא לא שם. והמוות מאחד, ומרעיב, ושומעים עליו סיפורים ויודעים שהם נכונים, כי מכירים אותו. שהוא היה צלול, שהוא היה שליו, שהוא שרד את השואה במחנות עבודה, ועלה לארץ, והקים משפחה ענפה ובה ועליה גאוותו, והמורשת שהוא השאיר, של עקשנות ושל כוח. ומתאחדים ואוכלים, ויש מין חמימות באוויר, וכולם מנוחמים מהעובדה שזה</div>Tue, 28 Apr 2009 21:49:00 +0200yishayham@gmail.com (yushii)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=274012&blogcode=10795351http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=274012&blog=10795351http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=274012&blogcode=10790889<div align="right" dir="rtl">יום הזיכרון עוד לא החל, אבל בכל זאת, בחצי שעה שבין שש לשש וחצי השמיע רדיו תל אביב את הרצף הבא: מישהו - יהודית רביץ, יורם - יהודה פוליקר, חורף 73, לבכות לך - אביב גפן, מיליון כוכבים - עמית פרקש. ואווירת יום הזיכרון נחתה עלי, כמין ערפל סמיך של עצבות, רצינות, והרבה מאוד מחשבות על מוות. ביום יום אנחנו מתחמקים מהמוות, מלחשוב עליו, מלדבר עליו. מתרחקים מאנשים שהמוות נגע בהם, וממקומות שמזכירים לנו אותו. אבל יום אחד הפולחן למוות, ולאלו שחוו אותו, נהיה ממש אלילי, יום הזיכרון. לפני כמה ימים ראיתי ביו טיוב את הקליפ המקורי של שלמה ארצי ל'חום יולי אוגוסט', קליפ שזכור לי היטב מילדותי בתור זה שהחל את האהבה שלי לשירים שלו, שנמשכת עד היום. בקליפ רואים את שלמה ארצי מיישיר מבט חשוף למצלמה, ברקע אין תזמורת ואין כלום, רק הוא כואב את המילים שהוא אומר, תוך כדי שהוא כותב על מסך מחשב ישן (בכל זאת, 88) שהוא כבר לא יודע מה קרה שם, יש לו רק את הזיכרון, ואת החלומות עם החיילים המתים, רוקדים. הוא בגיל של אבא שלי, שלמה ארצי. אבא שלי היה צנחן, השתתף במלחמת ההתשה וביום כיפור. מעולם לא ממש דיברנו על זה, אבל</div>Mon, 27 Apr 2009 18:41:00 +0200yishayham@gmail.com (yushii)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=274012&blogcode=10790889http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=274012&blog=10790889http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=274012&blogcode=10691378<div align="right" dir="rtl">בכותרת של הבלוג כתוב משהו על ספרים, אז רציתי להצדיק את העניין ולכתוב קצתעל כמה ספרים, אבל קפצו לי לראש רק ספרי נוער וילדים שפתאום נזכרתי בהם בחדווה נוסטלגית. הנה 3 בינתיים, המשכים יבואו. מה שמיוחד בספרים הללו, ובספרי נוער וילדים בכלל, זה שכאשר קראתי אותם בתור ילד, כשסיימתי, רציתי לקרוא מיד עוד פעם מרוב שזה היה כיף צרוף. וגם בתור מבוגר כשאני קורא אותם, אני עדיין מבין איך אהבתי אותם בתור ילד, ואיך, כשיבוא היום, אני אקרא אותם לילדים שלי, או לפחות אדחוף להם אותם מתחת לכרית מתישהו, שיקראו בעצמם. מלחמת הדוכנועים - ג'ין מריל איך לא דיברתי עליו לפני כן, איך? זהו ספר נוער שמתאים גם למבוגרים, המספר, בשפה קורצת ומחויכת, ובמסווה של אירועים אמיתיים, על ניו יורק של שנות התשעים (הוא נכתב ב67). על כמה שיש שם פקקי תנועה ענקיים בגלל המשאיות הגדולות של 3 החברות הענקיות (השמות של המשאיות זה גם כן הברקה - ממותא זוטא, אמלעת מדלגת וכיו"ב), ויש את הדוכנועים הנחמדים שמסתובבים שם ומוכרים את הדברים שלהם יום אחרי יום בשלווה. נהגי משאיות - גדולים ועצבניים, אנשי הדוכנועים - תמימים ושלווים. המלחמה בלתי נמנעת, א</div>Wed, 01 Apr 2009 17:19:00 +0200yishayham@gmail.com (yushii)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=274012&blogcode=10691378http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=274012&blog=10691378