http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=273467סיפורים גאים. מדבר, חול ואופקheCopyright 2026 אופק מדבר. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=273467http://f.nanafiles.co.il/upload/72006/IsraBlog/273467/misc/6777767.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=273467&blogcode=8156624<div align="right" dir="rtl">הוא נשען על החזה שלי, די חמוד, הבחור החדש. אני שומע אותו נאנח בעונג, אפילו מתפנק, מפתיע איך הרושם הקשוח יכול להטעות, טוב שהוא לא קשוח כמו שהוא נראה ממבט ראשון, כבר למדתי שבחורים קשוחים טובים כשאתה ילד, אבל דברים רציניים לא יוצאים מהם. "נו," הוא מסובב את הראש שלו על החזה שלי, "אתה מספר לי את הסיפור עם הבחור המבוגר?" אני נאנח, "אה...כן." אין לי בעיה לספר על זה, אבל... "לא רוצה לדבר על זה?" הוא שואל ואני שומע את הסימפטיה בקולו. "לא ממש...טוב, כן." אני משנה את התנוחה והוא יורד טיפה ומתכרבל לידי, נוגע לא נוגע. "אתה בטוח?" הוא שואל אותי, הוא די חמוד ואני מרגיש טוב לגביו, אבל זה רק תחילת הקשר בינינו ואני מתלבט עד כמה להעמיס עליו עכשיו. "אולי..." אני פותח ומרגיש אותו נמתח בהקשבה. החושך מאפשר לי לדבר על הדברים יותר בקלות. איך להתחיל את הסיפור? בכך שהייתי ילד בודד במושב? שגדלתי מבולב</div>Mon, 10 Dec 2007 17:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (אופק מדבר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=273467&blogcode=8156624http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=273467&blog=8156624http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=273467&blogcode=7987009<div align="right" dir="rtl">אם היית נולד אתה, רק במקום אחר. מה היה קורה?זה עוד סיפור על טרמפ.המקום: כביש הערבה, מול מואה ביציאה של דרך הבשמים ליד צופר. הגעתי לשם בשבת בצהריים חורפית ויפה של נובמבר לאחר הליכה מזורזת, שמתי את התיק הגדול בפוזיציה שתגיד לכולם שאני מטייל (עם הרבה סיפורים מעניינים, ובכלל הרווח פה יהיה של המסיע), החלקתי את השיער (לא ממש), לבשתי חיוך מנצח וחיכיתי אופטימי לטרמפ.זום אאוט לאחרי חצי שעה.אותו מקום, וכבר עברו בסביבות מאה מכוניות שלא עצרו, לפעמים אפילו האיצו. החיוך שלי כבר נראה מלאכותי ובלי ניצוץ ופתאום עצרה לפני מכונית סובארו חבוטה. רצתי אליה מהר, כדי שלא יברחו, והתכופפתי להסתכל על היושבים: בחור אחד חמוד עם גופיה, ג'ל בשיער ושרשר על ההגה ולידו, כמעט התאום שלו שעון מרוח לגמרי על המושב לידו. ערסים, אבל לייט, בגילי, פחות או יותר, חמודים כאלו.''תגיד, מה אתה עושה פה?'' שאל אותי הנהג, עוד לפני שהתחלנו בריקוד הרגיל של ''לאן-אתה-מגיע-לאן-אתה-צריך''. לידו החבר החל להראות סימני התאוששות, הביט בי לשנייה ואז חזר ונמרח על המושב.''מטייל.'' השבתי בעליצות מרובה, יאללה, לצאת מפה, התחלתי להעמיס את התיק והציוד ל</div>Thu, 22 Nov 2007 11:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (אופק מדבר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=273467&blogcode=7987009http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=273467&blog=7987009http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=273467&blogcode=6342043<div align="right" dir="rtl">המכונית נעצרה מחוץ לבית הוריו של יוגב. זאת הייתה שעת דמדומים אבל עדיין אפשר היה לראות בית יפה עם גינה מטופחת ושביל גישה מרוצף מתפתל דרכה לעבר הדלת. נעמה הביטה בי שוב ושמה יד על ברכיי. ''אתה בטוח שאתה לא רוצה שאבוא?'' הנדתי בראשי, שנינו יודעים בנקודה הזאת, אני רוצה ולא יכול. ''אלווה אותך לדלת.'' הציעה, ואני הרכנתי את הראש לשניה ולחשתי -''תודה.''אתה לא יכול לנוח עכשיו, אמרתי לעצמי והזדקפתי. נתתי עוד מבט לנעמה וביחד יצאנו מהמכונית ועשינו את דרכנו במשעול המרוצף, מלווים בעוד מישהו, הנוסע הנוסף שנמצא תמיד אתי, תמיד בשוליים של שדה הראייה שלי, יוגב.אח, יוגב, עם הגוף הרזה ומלא אנרגיה שלו, נע בגמישות כמו ענף ערבה ברוח. יוגב שתמיד עסוק באיזה תעלול, תחביב, משהו, אף פעם לא נח. הוא חייך אליי בעיניים שחורות בורקות ונתן את קריצת העידוד קטנה שכבר הכרתי. התלתלים שלו קפצו כמו תמיד ברוח שובבה בלתי מורגשת. עשינו את דרכנו למפתן הבית ויוגב התקרב אליי ושם את ידו כבדרך אגב על הצוואר שלי, להעניק לי את העיסוי שאני אוהב. התיישרתי קצת ומתחתי את עצמי לשנייה קלה ויוגב עיסה לי את הצוואר כמו פעם. גם לו היו מספיק רגישו</div>Mon, 23 Apr 2007 17:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (אופק מדבר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=273467&blogcode=6342043http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=273467&blog=6342043http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=273467&blogcode=4461199<div align="right" dir="rtl">גם לשלג יש חום, לא הרבה יודעים את זה, אבל אחרי שהידיים קפואות (או הלב) גם מגע של מים פושרים מרתיח ושורף, מחזיר לחיים את מה שהיה חסר תחושה, ישן. השלג בהק על החרמון ביום שמש נאה. זה לא קורה הרבה ולי, לתפוס עוד הזדמנות כזאת קורה עוד פחות, פעם בשנתיים שלוש בינתיים על פי הסטטיסטיקה. אני והחדש, דור. הוא הסכים למבחן, בלי לדעת כמובן שזה זה. באוזניו אני קראתי לזה "טיול" ואנחנו יוצאים לטייל, בשלג. היו כבר כמה בחורים מאז הקודם, אבל שום דבר לא עבד, ואני מרגיש שאני מסתובב כאן היום עם לב קפוא. כמו צל, הלב שלי לוחש "יצליח, יצליח, לא, לא נורא." מורן, שהיא ידידה טובה מאז הרבה זמן, הצטרפה ושלושתנו ניצבים בחנייה של החרמון מול ההרים המושלגים, אגס, שריון ודוב. זה זמן שישי שבת בחורף, רוח נעימה וצוננת נושבת בחניה. כל עמישראל פונה למעלה לרכבל העליון והתחתון, ורק אנחנו מתחילים לרדת בשדות לבנים לכיוון ברכת מן. </SPA</div>Sun, 23 Jul 2006 20:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (אופק מדבר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=273467&blogcode=4461199http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=273467&blog=4461199http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=273467&blogcode=4439028<div align="right" dir="rtl">סבא שלי מת, כמו דובדבנים ברמת הגולן. הסתיימה העונה. טעמם המתוק עדיין על שפתיי שפתיו יבשות, לשונו כחולה. ממכונת ההנשמה. סבא שלי, בשבילו אשאר תמיד. נכד ללא חברה. אבל חי עם שותף שנתיים. סבא שלי מת, והוא אף פעם לא ידע עכשיו אני יכול להפר את ההבטחה.</div>Thu, 20 Jul 2006 19:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (אופק מדבר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=273467&blogcode=4439028http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=273467&blog=4439028http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=273467&blogcode=4438922<div align="right" dir="rtl"></div>Thu, 20 Jul 2006 18:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (אופק מדבר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=273467&blogcode=4438922http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=273467&blog=4438922http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=273467&blogcode=4438893<div align="right" dir="rtl">אני שוכב במיטה בחדר בבית החולים ושומע את מונטי פייתון בנגן המוזיקה. זה השיר האהוב עלי "always look on the bright side of life". יש לי חדר יפיפה, רק לעצמי, עם חלון זכוכית גדול שמשקיף לגן מטופח, טלוויזיה עם כבלים, כל הספרים שאני יכול לקרוא, אוכל טוב ואחיות מצודדות (למי שזה מעניין אותו) , סכ"ה, אין על מה להתלונן. Some things in life are bad, They can really make you mad, Other things just make you swear and curse שרי, האחות, נכנסת ומכירה לי את האחות החדשה ורד. אנחנו אומרים שלום ואז מתחילים בתרגולת היומית: מדידת חום, החלפת סדינים וכו. שרי כבר ותיקה בעסק, לפחות כבר שנה פה. היא מחייכת, מחליפה איתי שאלות על איך ישנתי ומי נצח לאחרונה בליגה, אבל רואים שוורד עדיין נבוכה, אני יודע שהיא חושבת על מתי אעבור לחדר 17. לא נורא - יעבור לה. אני עושה</div>Thu, 20 Jul 2006 18:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (אופק מדבר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=273467&blogcode=4438893http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=273467&blog=4438893http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=273467&blogcode=4438877<div align="right" dir="rtl">''למטה, למטה'' זה היה כל-כך מזמין. חמש קומות וסגרנו. הנוף כמעט עשה לו סחרחורת. מתחתיו העיר נפרשה, אפשר היה לראות נשים עם רעלה, עמוסות סלים, וילדים קטנים מלווים אותן. רכבים ישנים מקרטעים בסימטאות, צופרים כשהדרך נחסמת. בחוץ הייתה הרגשה של סתיו. תחילת החורף. ''תגיד, למה אתה מתכופף? שוב משהו מעניין?'' הקול של אלון היה ציני. רותם הזדקף במהירות מהמעקה ונעץ בו מבט, מתקשה להסתיר את הכעס, ''לא.'' אלון מצידו ישב על כסא פלסטיק ישן והתנדנד עד שהמשענת נגעה בקיר והרגליים הקדמיות של הכסא היו באוויר. האפוד שלו היה פתוח, הנשק שעון על הקיר לידו. ''נון שלנטיות בהתגלמותה'', הנינוחות שלו צרמה לרותם, הוא הניד בראשו. התנוחה התאימה לו והשמש צבעה את שיער הקש שלו בצהוב כתום. אלון נתן ברותם מבט ממזרי ושאל ''החתול בלע לך את הלשון??'' ''מה זה עניינך?'' שאל רותם במרירות. אלון פטר את הכעס שלו בניפנוף יד. ''הי, סתם שואל, מה הבעיה?'' הוא הוסיף בקינטור. ''חזרת חמשוש, לא? יש בעיות עם החברה?'' רותם הפנה ממנו את המבט, מצמצם את העיניים ''כלום'' הוא הפטיר, בועט בדרך אגב בקיר של המעקה. הוא נעץ מבט ברקיע מנסה להתעלם מאלון. הש</div>Thu, 20 Jul 2006 18:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (אופק מדבר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=273467&blogcode=4438877http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=273467&blog=4438877http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=273467&blogcode=4438861<div align="right" dir="rtl">מוקדש לתומר האמיתי, האהבה עדיין מחכה לך, שעונה על קיר של פאב ולוגמת בירה. ''רוב הדברים נשברים, גם לבבות. השיעורים של החיים לא נמדדים בחוכמה, אלא בצלקות ועור מת'' “Most things break, including hearts. The lessons of life amount not to wisdom, but to scar tissue and callus” - Wallace Stegner. הגעתי לבסיס שלו עם הפצע ביד. חתכנו לשם מהשטח. החזקתי את היד צמודה לחזה, למעלה, כדי להחליש את הדמום (יואב המליץ, הוא היה במד''א) . זה היה חריץ די עמוק באמצע היד, יכולתי לראות שם בפנים דברים שלא אמורים לראות באופן רגיל. מה אני אגיד לכם, לפעמים לא מומלץ לבלום עם כף היד כשנופלים קדימה עם תיק כבד. הגענו עם האור האחרון של השקיעה לשער, והפתענו את הש''גמליסט: ''מה אתם עושים פה?'' יואב ואני גלגלנו את העיניים למעלה בתאום ואז ענינו,''מטיילים'' מה הוא חשב? אני הוספתי (קצת בלחץ, אתם יודעים, בכל זאת.) ''תגיד, יש לכם חובש?'' הש''ג התחיל להגיד משהו מתחכם ואז ראה את כתם הדם על החולצה, העיניים שלו התרחבו קצת והוא שלח יד מהר לטלפון. זה היה הטיול האחרון לפני קורס הקצינים ואף אחד בעצם, לא ידע. החובש הגיע מהר לשער וגם הו</div>Thu, 20 Jul 2006 18:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (אופק מדבר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=273467&blogcode=4438861http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=273467&blog=4438861http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=273467&blogcode=4438854<div align="right" dir="rtl">מוקדש לד. האהוב שעזר עם רעיונות ולמשקיף שהראה שמהצד אפשר לצפות בהרבה תובנות. יוני 2005 האוטובוס עם החיילים עצר באמצע הדרך. שדרת האקליפטוסים ולידה תעלת המים כבר נצבעו באור השמש הגוועת. גדי ודותן ירדו מהאוטובוס לערבית. חלק מהחיילים נשארו לישון באוטובוס, עייפים מאירועי היום, וחלק ירדו לעשן סיגריה או כדי לראות את השקיעה. גדי ודותן התקרבו לשדרת האקליפטוסים והתחילו להתפלל, אחד לצד השני. למרות היום החם, גדי עדיין הרגיש רענן מהמים ומהקאייקים, נהנה להסתובב על אזרחי, בלי דרגות. מזווית העין, הוא הסתכל על דותן, כשהוא נע בתנועות המוכרות כל-כך של התפילה. כרגיל, גדי סיים מהר את תפילת השמונה-עשרה ופקח עיניים. הוא אהב לראות את דותן מתפלל. קרני השמש האחרונות ליטפו את הצוואר של דותן, מאירות את הרכות והעדינות שבו. כפות הידיים שלו היו חזקות ומכווצות מתוך כוונה. גדי יכול היה לדמיין את החריצים עליהן ואת החספוס שהוא כל-כך אהב לגעת ולהרגיש. ידיים חזקות. ''מה היה קורה אם הייתי שולח ידיים ונוגע בהן עכשיו'' הוא צחק מבפנים על המחשבה. דותן סיים גם הוא את תפילת השמונה-עשרה ופקח את העיניים, מסתכל על גדי בעיניים חכמות</div>Thu, 20 Jul 2006 18:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (אופק מדבר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=273467&blogcode=4438854http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=273467&blog=4438854