http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272958מדף הסיפורים שלי: ראו למטהheCopyright 2019 חגית ר''. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272958http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272958&blogcode=14935300<div align="right" dir="rtl">אז לקראת ההחשכה שצפויה בסוף החודש חשבתי איך אני יכולה לסכם את הבלוג שלי, ואני חושבת שהדרך היחידה היא ככה. אם כי במחשבה שניה, זה מסכם את הבלוגים של כולנו, לא? זאת הכתובת של הבלוג החדש שלי: http://ohagit.blogspot.co.il/ מוזמנים!</div>Sat, 16 Dec 2017 13:57:00 +0200ohagit@gmail.com (חגית ר'')http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272958&blogcode=14935300http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=272958&blog=14935300http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272958&blogcode=14924674<div align="right" dir="rtl">אני רוצה לשתף אתכם בקינוח פשוט וטעים שהמצאתי בהשראת מתכון שמצאתי באיזה אתר אינטרנט איזוטרי ששכחתי את שמו (באנגלית). אנחנו קוראים לו מילקי ביתי אבל תכל'ס זה פודינג שמכינים במיקרו בקלי קלות. אז ככה, בקערה גדולה שאפשר להכניס למיקרו מוזגים 2 כוסות חלב (פרה, שקדים, או כל חיה/חפץ אחר שאפשר לחלוב) מוסיפים 3 כפות סוכר (או 6 כפות אם אתם מעדיפים את המתכון בגרסת קרין גורן). מוזגים לכוס המדידה עוד חצי כוס מהחלב שלכם ומוסיפים לו 3 כפות קורנפלור. לא שטוחות מדי ולא גדושות מדי. לא צריך ליישר עם פלס, זה מתכון סלחני. מערבבים את הקורנפלור עם החלב שמזגתם לכוס עד שהוא נמס ומוסיפים את הנוזל לקערה. בוחשים את הכל. מוסיפים לקערה 3 כפות קקאו (או נוטלה, או שוקלד מומס) מערבבים עד שכל הגושים הגדולים נמסים. לא נורא אם נשארים כמה גושישים קטנים. מכניסים למיקרו ל-2 דקות. מוציאים. בוחשים. מחזירים למיקרו לעוד דקה. מוציאים. בוחשים. מחזירים. ממשיכים ככה עד שהנוזל מתחיל להסמיך, ואז בוחשים אותו עד שהוא נהיה סמיך. בדרך כלל זה לא לוקח יותר מ-5 דקות. אפשר לאכול חם או קר, זה טעים גם ככה וגם ככה. הכמות מספיקה לכ- 10 כוסי</div>Fri, 13 Oct 2017 18:37:00 +0200ohagit@gmail.com (חגית ר'')http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272958&blogcode=14924674http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=272958&blog=14924674http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272958&blogcode=14920526<div align="right" dir="rtl">אני עדיין לא מאמינה לעצמי, אבל בארבעת החודשים האחרונים, פעמיים בשבוע אני אומרת את המשפט - אני יוצאת לריצה. ואני יוצאת. לריצה. אני. בגיל 50. ועם גב דפוק. אני רצה. התחלתי עם מדריכת ריצה, שהדריכה אותי איך להמשיך ולהתקדם. ועכשיו אני כבר רצה 1.5 ק"מ ברציפות. למה בכלל חשוב לי לרוץ, אתם שואלים? כי יש רגע כזה בריצה שבו שתי הרגליים נמצאות באוויר. זה רק שבריר שניה, אבל ברגע הקצר הזה אני מרחפת. גוף, נפש ונשמה. ומה עוד? פגשתי נשים במסגרת הפרויקט של גיל 50 שהגדרתי לעצמי. לא הגעתי ל-50 נשים כמו שרציתי בהתחלה, כי אחרי עשרה מפגשים הרגשתי שמיציתי. שהבנתי מה שרציתי להבין. מאחר ולא ידעתי מראש מה אני רוצה להבין אני גם לא יודעת להסביר מה הבנתי. כנראה שאני צריכה לתפוס עוד קצת מרחק ופרספקטיבה לפני שאוכל לתמלל את החוויות. והעזתי להתמודד על מלגה לקורס אונליין שרציתי. קיבלתי רק חצי מילגה אבל החלטתי ללכת על זה בכל זאת. למרות שהקורס הזה הסיט אותי מהפוקוס שתכננתי לעצמי השנה. וכך מצאתי את עצמי כותבת רומן לבני הנעורים. באנגלית קוראים לשכבת הגיל הזאת MG. זאת הייתה עבודה קשה ומפרכת. אבל למדתי ממנה כל</div>Wed, 20 Sep 2017 18:36:00 +0200ohagit@gmail.com (חגית ר'')http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272958&blogcode=14920526http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=272958&blog=14920526http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272958&blogcode=14864328<div align="right" dir="rtl">בעוד כחודשיים אהיה בת חמישים. אני לא מייחסת חשיבות לגיל. זה סתם מספר. כמות הפעמים שהקפתי את השמש. אבל חמישים נושא איתו הילה של חשיבות. זה סוג של ציון דרך. מחצית החיים או משהו כזה, אני חושבת. כבר לפני חודשיים-שלושה התחילו לשאול אותי איך אני רוצה לחגוג את המאורע. זה לא שאני לא אוהבת לחגוג, להיפך, אני אוהבת לחגוג הישגים. העובדה שהצלחתי להישאר בחיים במשך חמישים שנה נראית לי, אפעס, לא הישג כל כך גדול. אבל השאלות האלו שהלכו ותכפו גרמו לי לחשוב על הנושא. וחשבתי שכל העשור האחרון מגיל 40 והלאה היה העשור הטוב בחיי עד כה. למרות או אולי בגלל שהיו בו טלטלות, וכשלונות ואובדנים וטרגדיות אישיות. בזכות כל אלו צמחתי. גדלתי. הפכתי להיות סלע איתן. וכמו סלע, אני שלווה. וכמו סלע, אני בטוחה בעצמי. אבל אני חוששת שכמו סלע אני עלולה להיות גם תקועה ומקובעת במקום. אולי זה מה שמצופה ממני בגיל חמישים? להיות מיושבת? אחד הדברים הטובים שקרו לי בעשור האחרון הוא שלמדתי להכיר את הקול הפנימי שלי. למדתי להקשיב שלו. והקול הפנימי שלי קורא לי להיות בתנועה. הקול הפנימי שלי אומר שהסלעיות שלי בנויה מלבה רותחת, מבעבעת.</div>Fri, 06 Jan 2017 11:02:00 +0200ohagit@gmail.com (חגית ר'')http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272958&blogcode=14864328http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=272958&blog=14864328http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272958&blogcode=14854332<div align="right" dir="rtl">בעלי ואני נכנסנו הביתה בהפרש של דקותיים. אני לא ראיתי שום דבר חריג. הוא הבחין בפתיתי אפר מרחפים באוויר. יש שריפה, הוא אמר, ואני עניתי, הרגע נכנסתי ולא ראיתי כלום. אז פתחתי את הדלת וראיתי את העשן. כמו ערפל של חורף רק מעט יותר דליל. הוא ריחף מעל המדשאה בדרכו מערבה. האשטאג התחלנו. רצתי לעבר גן המשחקים הסמוך, ושם כבר ראיתי את העננים האפורים מתאבכים מעל בתי השכנים, ובאותו הרגע קבוצת הווטאספ השקטה בדרך כלל שנקראת "ביטחון טבעת מערבית" התעוררה לחיים. הפעם האחרונה שנכתב בה משהו היתה לפני מספר שבועות כשמישהו התריע על חזיר בר גדול שמסתובב באזור מגרש הכדורסל מה שעורר גל של בדיחות על חזירים ושחקני כדורסל. ההודעות בקבוצה קפצו בקצב מסחרר. שריפה מתחת שלב ו'. כל מי שיכול לבוא לעזור. בואו מהר. זקוקים לעזרה. כל בני הבית רצו למטה. רק אני נשארתי בחמ"ל. סגרתי תריסים וחלונות בתרגולת הרגילה, כי שריפות יער הן עניין די שגרתי באזור שלנו. היום זה נושא חם, תרתי משמע, אבל לאורך כל החודשים היבשים יש פה שריפות. חלקן שריפות מתוכננות של הקק"ל אבל רובן הגדול הצתות. פעם אחת בעלי ואני כיבינו הצתה כזאת בשדה צ</div>Fri, 25 Nov 2016 20:04:00 +0200ohagit@gmail.com (חגית ר'')http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272958&blogcode=14854332http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=272958&blog=14854332http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272958&blogcode=14853780<div align="right" dir="rtl">לפני כשש וחצי שנים יצא לאור ספר הילדים שלי, חיות המחמד של טבע, שהפך מיד עם צאתו לאחד ממיעוטי המכר הרבים שיצאו לאור באותה שנה. הוא מככב באופן קונסיסטנטי בראש טבלאות מיעוטי המכר, וכיאה לספר מיעוט מכר אי אפשר להשיג אותו בחנויות המובחרות, או באף חנות אחרת לצורך העניין. לדעתי אין קשר בין אי ההצלחה המסחרית של הספר לאיכותו. כנחתומית אינני יכולה להעיד, כמובן, על איכות עיסתי, אבל זו היתה דעתם גם של מביני דבר בתחום ספרות הילדים שטענו שהספר היה צריך לצאת לאור בהוצאת ספרים מסחרית ואף ניסו ללא הצלחה לשדך ביני לבין הוצאה כזו. ללא הצלחה, כי לא הסכמתי להתפשר על התכנים שאני כותבת. אני רוצה לכתוב את מה שאני רוצה לכתוב. תמיד חשבתי שיהיו קוראים שירצו לקרוא את מה שיש לי לכתוב, וכדי לבדוק את הטענה הזאת יצאתי עם "חיות המחמד של טבע" למסע הקראות בבתי ספר ובגני ילדים בכל רחבי הארץ. התגובות שקיבלתי חיממו את ליבי. הילדים התרגשו מהמילים שלי. בזכותם הבנתי שלדברים שאני כותבת יש ערך גם אם אני לא מיישרת קו עם הוצאות הספרים המסחריות. מאז שעברתי לכתוב באנגליתידעתי שזה יהיה רק עניין של זמן עד שאתרגם גם את "טבע",</div>Wed, 23 Nov 2016 13:57:00 +0200ohagit@gmail.com (חגית ר'')http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272958&blogcode=14853780http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=272958&blog=14853780http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272958&blogcode=14840143<div align="right" dir="rtl">השנה לא הייתי ישראבלוגית במיוחד. זה לא היה מתוכנן, אלא פועל יוצא של זמן מועט וכתיבה מרובה במחוזות אחרים. כמו שזה נראה עכשיו גם בתשע"ז לא אהיה פעילה פה במיוחד. אולי אגיח פה ושם אבל עיקר הפעילות שלי מתמקדת במקומות אחרים. סליחה. השנה קראתי וכתבתי בעיקר באנגלית. התכוננתי לזה במשך שנים. התחלתי לאט לאט. ספר אחד באנגלית על כל 10 ספרים בעברית. לקח לי חודש לקרוא ספר של 200 עמודים. זה היה קשה. בהתחלה לא נהניתי מהקריאה. לא הצלחתי ליצור חיבור רגשי לדמויות, לעלילה. השפה יצרה אצלי תחושה של ניכור. אבל התעקשתי. ידעתי שאני חייבת. אחרי שהוצאתי לאור את "חיות המחמד של טבע" לפני כשש שנים הבנתי ששוק הספרים המקומי לא מתאים לי. מאז השוק הלך והצטמצם. חוק הספרים. ביטול חוק הספרים. הוצאות לאור שנסגרות או מתמזגות. הבנתי שכדי להוציא לאור ספר בארץ אני צריכה הוצאה לאור גדולה שתממן ותשווק אותי, והבנתי שכדי להגיע להוצאה גדולה יהיה עלי להתפשר על החומרים שאני כותבת. וזה הקו האדום שלי. אני לא מוכנה להתפשר על היצירה שלי. אני רוצה לכתוב את מה שאני רוצה לכתוב. הייתי בטוחה שיש קהל שירצה לקרוא את מה שיש לי לכתוב, ומא</div>Sat, 01 Oct 2016 09:37:00 +0200ohagit@gmail.com (חגית ר'')http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272958&blogcode=14840143http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=272958&blog=14840143http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272958&blogcode=14826758<div align="right" dir="rtl">ב- 5:15 בבוקר אני אוספת את ש'. הרחובות ריקים וחשוכים. אנחנו מגיעים לשביל נחל הנעמן ב- 5:27. האוויר שקט, כהה ולח. ערפל סמיך רובץ על המים. גם חורשת האקליפטוסים אפופה בערפילים. המראה פסטורלי ומסתורי. רומנטי ומפחיד כאחד. אנחנו הולכים היישר לתוך הענן שנכלא במעבר מתחת לכביש 22 ולרגע אחד אני חושבת שתכף יצוץ פה כלבם של בני בסקרוויל, אבל לא. אנחנו מגיחים בריאים ושלמים מצידה השני של המנהרה. זה אשל, ש' שואל ספק אותי ספק את עצמו. הוא ממולל את עלי השיח. אני מכיר אותם במופע אחר, הוא אומר, ומוסיף, לא נורא. נראה יותר טוב כשהשמש תצא. בינתיים, האוויר מתבהר במקצת עם דמדומי השחר. אני מרגישה כאילו נכנסתי לסרט שחור-לבן שלאט-לאט הולך ומקבל צבע. הצבעים הולכים ומתחדדים בזמן שהשמש מטפסת במזרח. אנחנו פוסעים על הטיילת. אנחנו דוד ואחיינית. אחיינית ודוד. אנחנו שני מבוגרים שאוהבים לצעוד מוקדם בבוקר. אנחנו אוהבים את הטבע. שנינו מרגישים כלואים בתוך עיר גדולה. ש' מספר לי על הגעגועים למדבר עכשיו כשהוא מתגורר במגדל אורבני. להקה של ציפורים מתעופפת מתוך הסבך. כבר מספיק בהיר, ואני מזהה אותם לפי המקור. מגלן חום. ש'</div>Mon, 15 Aug 2016 09:11:00 +0200ohagit@gmail.com (חגית ר'')http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272958&blogcode=14826758http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=272958&blog=14826758http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272958&blogcode=14824322<div align="right" dir="rtl"> היפיוף הזה התבשל לו בגינה בערך עשור. הוא נשתל ע"י אורח נחמד וחד פעמי. בא לשתות קפה והביא במתנה בצל של חצב, והוא אפילו שתל אותו! זה היה באביב, והאורח אמר - זאת מתנה עם פתיל השהיה. בסוף הקיץ הוא יפרח. זה כנראה חצב עם גנים של צב, כי זאת הפעם הראשונה שהוא מוציא עמוד תפרחת. במשך עשרה חורפים הוא הוציא עלים. זה היה מתסכל, וכבר חיפשתי באינטרנט כל מיני תרופות למצב הזה של החצב שמוציא עלים ללא גבעול פריחה. מסתבר שזה קורה מדי פעם, ואז צריך לחפור אותו מהאדמה באוגוסט, ומיד לשתול בחזרה. תכננתי לעשות את זה ב-1 באוגוסט, אבל כמה ימים לפני כן ראיתי שהיפיוף הוציא עמוד תפרחת, והיום, היום הוא כבר פורח! איזה יופי! אז אולי הוא שמע אותי מתכננת לחפור אותו ונבהל, או שאולי זאת קנאת חצבים. את הבחור הזה שתלנו לפני שבועיים. בדיוק. שבועיים! קשה לראות את הגובה שלו מהצילום, אבל נכון לעכשיו הוא מגיע לי עד גובה החזה. נניח מטר וארבעים. כמה צמחים מסוגלים להגיע מאפס למטר וארבעים תוך שבועיים? הוא מנוקד בעשרות ניצנים לבנים וקטנים, כמו ביצי עכביש אבל ביותר נחמד. כשהניצנים יתעבו הגבעול יתארך עוד, ואם מאמינים לאמונות</div>Sun, 07 Aug 2016 17:34:00 +0200ohagit@gmail.com (חגית ר'')http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272958&blogcode=14824322http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=272958&blog=14824322http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272958&blogcode=14820954<div align="right" dir="rtl">לפני כמה ימים נפלתי על המצגת הזו של טד. חשבתי שרבים מכם יזדהו איתה, ורציתי להביע את הערכתי הרבה אליכם! אני לא אזכיר שמות, אבל אתם יודעים מי אתם. אתם אנשים שבוחרים לא להיות עיוורים. אם אתם רואים שנעשה עוול למישהו אתם צועקים. אם אתם נתקלים בשחיתות אתם לא מסיבים את המבט לצד השני. אתם משלמים על זה מחיר. אני יודעת. אצלנו ביישוב, למשל, הייתה בעיה של כלבים רצחניים. הכלבים האלו, כשהיו משוחררים, היו מתלהקים ורוצחים חתולים. אני לא יודעת כמה חתולים נפלו קורבן לכלבים הללו לפני שהם הגיעו לחתול שלי. שמעתי על מקרה אחד בו חתולה זקנה נטרפה מול עיניהם הדומעות של בעליה, והם החליטו לפנות לנציגי היישוב. אתם מכירים את האנשים האלו שמפנים אצבע מאשימה לקורבן? למה הלכת בבגדים חשופים, למה שתית, וכו'. אז על אותו משקל נציגי היישוב אמרו לבעלי החתולה ז"ל: למה נתתם לה להסתובב בחוץ? זאת אשמתכם שהיא מתה. ולמה נציגי היישוב לא פנו לבעלי הכלבים התוקפניים? או. זה כבר עניין של פוליטיקה פנימית. בעלי הכלבים התוקפניים הם אנשים שמקושרים היטב. ובדיוק כמו שזה פועל ברמה הלאומית כך זה גם ברמת המושב: יותר נוח להפיל את הא</div>Wed, 27 Jul 2016 19:04:00 +0200ohagit@gmail.com (חגית ר'')http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272958&blogcode=14820954http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=272958&blog=14820954