http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=265390"להאמין באדם למרות האדם, להאמין ב-ה' למרות ה-ה'."........ להאמין באהבה, למרות האהבה. להאמין בעצמי, למרות...heCopyright 2026 *Liora*. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=265390http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=265390&blogcode=9386023<div align="right" dir="rtl">אתמול, הגעתי בצהריים לקראת הבגרות. אמבולנס יצא מביה"ס ונודע לי שמורה התמוטט. המורה ג'רי, איש יקר וטוב-לב. אישיות נדירה, יצירתי, סקרן, חכם ותמיד מציע עזרה לכולם. ככה אזכור אותו. היה טורניר תלמידים מול מורים, כמו בכל שנה. הוא אהב לשחק בטורניר, הואציפה והתכונן לזה כמו בכל שנה. עמד בשער. כדור נבעט לעברו והוא פתאום כרע ונפל. לא קלטו זאת, אך כעבור 5 דקות הגיע צוות האמבולנס. לב הזהב שלו נדם. בוצעו בו ניסיונות החייאה במשך 40 דקות, שכללו ניסיונות של מורים מנוסים וגם של צוות מקצועי. אפילו עם מכות חשמל. אחרי שנכנס לאמבולנס לבסוף יציב יותר, איבדו אותו הצוות. ואנחנו, איבדנו מורה ומחנך דגול.איש אשכולות,הטוב שהכרתי מימי. ג'רי כבר לא ינגן בפורים.ג'רי כבר לא ישתתף בטורניר.ג'רי כבר לא יחייך במסדרון ויציע עזרה.ג'רי עוד לא ישאל How are you?ג'רי כבר לא ירקוד, לא על האדמה הזו.ג'רי כבר לא יקח חלק ועניין בפרויקטים.ג'רי כבר לא יהיה איתנו בבית-ספר, אבל בלב שלנו כן. תמיד. ג'רי כבר ילווה אותנו לעד. ת.נ.צ.ב.ה. ריאיון שנערך איתו, באתר בי"ס: http://www.galil-maaravi.co.il/Index.asp?ArticleID=1780&am</div>Mon, 16 Jun 2008 20:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (*Liora*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=265390&blogcode=9386023http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=265390&blog=9386023http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=265390&blogcode=9253227<div align="right" dir="rtl">12, אבל זה בוקר. יש גם כאלה שיגידו לפנות בוקר. לא עדכנתי די הרבה זמן.. לא היתה לי השראה או זמן לכתוב פוסט. לא שעכשיו יש לי, אני סתם מקלידה שטויות משעממות ועוד בשעה שאני אמורה להתכונן לבגרות שיש לי בעוד שעתיים וחצי. סוציולוגיה. לפני שלושה ימים היתה בגרות בתקשורת שהלכה סבבה. מחרתיים הגשת פרוייקט לבגרות ברדיו (ועדיין אין פרוייקט). אז ככה התחילה לה עונת הבגרויות שוב, מרתון מטורף שבינתיים לא רואים את סופו. אני מקווה שילך טוב בסה"כ, "She's gotta high hopes".. אני בונה על לימודים אקדמאים מתישהו. אני לא יודעת ממש ללמוד בבית, בטח שלא לבד. אני סומכת על ה' ועל השכל שלי שאני אסתדר עם הטופס. מה שכבר בראש- יופי, ומה שלא.. אבוד. אני נאמנה לעצמי ומתנגדת לשליפים. בחלוף הזמן הייתי אמורה לצאת מהנאיביות, חלק יחשבו, אבל אני לא. ואני לא עיוורת, אני רואה סביבי אנשים שעוקפים אותי בהישגים אחרי שרימו. דבר אחד זה מול המורה, זה חוסר יושר וזלזול שאני לא מרשה לעצמי. חושבת שיתפסו אותם, אבל זה לא קורה. זה יותר זניח. השיא הוא שמרמים גם בבחינות בגרות. זה כ"כ מעצבן אותי! זה חוסר יושר גם כלפי כל מי שנבחן איתך. תמי</div>Mon, 26 May 2008 11:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (*Liora*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=265390&blogcode=9253227http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=265390&blog=9253227http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=265390&blogcode=8843550<div align="right" dir="rtl">מהי התכונה הכי בולטת שלך, לדעתך?נוטפת סקס-אפיל בטירוף.. סתאאאאם XDנראה לי שחוש הומור (ראו השורה הקודמת).ומהו החיסרון הכי בולט שלך?אני ביישנית וחסרת-ביטחון בד&quot;כ =[מהי התכונה שאנשים הכי אוהבים בך?רק אחת? (איזו צניעות)אני חושבת שאני עסקת חבילה די טובה של הומור, סימפטיות ואכפתיות.. אני גם די לא-שיגרתית, אז לא משעמם איתי.איזה תכונה היית רוצה שיהיה לך?הייתי רוצה לקרוא מחשבות, זה כ&quot;כ שימושי.על איזה חיסרון שלך היית מעדיפה לוותר?אני מקנאה לפעמים, הייתי מוותרת על זה בכיף.ואולי יותר גרוע, חוסר ביטחון עצמי.מהי תכונה חיובית לדעתך?להיות בנאדם, על הצד החיובי של האנושיות.ומהי תכונה שלילית בשבילך?טמטום.אח&quot;כ רוע ושקרנות.איזה תכונה את הכי אוהבת באנשים?הומור!הכי כיף לצחוק עם אנשים. פשוט נמשכים לקירבתם של אנשים מצחיקים, חוק.ואיזו את הכי שונאת?רוע, לא.. אני הכי שונאת טיפשות, אח&quot;כ רוע.מה לדעתך יש לך יותר, חסרונות או יתרונות?יותר יתרונות, אני רוצה להאמין.</div>Wed, 19 Mar 2008 22:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (*Liora*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=265390&blogcode=8843550http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=265390&blog=8843550http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=265390&blogcode=8749750<div align="right" dir="rtl">הדבר האחרון שאכלת:עוגיות שוקולד צ'יפס מקולקלות XDאבל אין לי גבולות באוכל.. מזל שאמא ראתה את זה וזרקה אותן, אחרת הייתי ממשיכה..הדבר האחרון שראית בטלוויזיה:"המקום" בערוץ 10.הספר האחרון שקראת:"במרחק נגיעה" של קרטיס סיטנפלד, אני בעצם עדיין קוראת אותו.הספר האחרון שסיימתי לקרוא היה "הזר" של אלבר קאמי, לשיעור ספרות.הספר האחרון שקראתי מרצון היה "הבטיחי לי" של הרלן קובן.בתקווה לחזור לימי הזוהר שלי בתור תולעת ספרים =Pהמשחק האחרון ששיחקת:קו-קו-טאקי..האיש האחרון שדיברת איתו בטלפון:חבר שלי ^-^הדבר האחרון שכתבת:חוץ מהשאלון הזה?את השם שלי אינספור פעמים במחברת (משועממת).הדבר האחרון שהרגשת:געגוע.ועוד דברים.הרגע האחרון שבכית:שישי האחרון.בכי קצר של אכזבה, הכרית ספגה. הכל בסדר עכשיו =]הרגע האחרון שאהבת:חיטטתי לעצמי במגירה (עם רשות) ומצאתי ברכות יומולדת ישנות... D=המקצוע האחרון שלמדת:היסטוריה.הנושא: "ערך קידוש החיים וההישרדות בגטו".השיר האחרון ששמעת:Lying is the most fun a girl can have without taking her clothes off של Panic at the disco..או שזה היה "אני אחלום לנצח" של הקספרים.. לא סגורה על זה.המילה האחרו</div>Tue, 04 Mar 2008 00:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (*Liora*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=265390&blogcode=8749750http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=265390&blog=8749750http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=265390&blogcode=8732839<div align="right" dir="rtl">כ"כ מפחיד, מה יהיה? הלא-נודע הוא הכי מפחיד. ואולי בעצם יש דברים ידועים מראש, אני פשוט לא מוכנה להכיר בהם, אני מתעקשת לשמור שמץ אופטימיות למען השפיות. שדה קרב. רוחות מלחמה מנשבות כלפינו, נושאות אותנו אל ימים קשים. צריך להיות חזקים, אבל זה קשה נוכח הפגיעות שלנו. שלשום קטיושה, אתמול קסאם, היום גראד, מחר סקאדם. ומי מבטיח לי שיהיה מחרתיים? הטראומה ממלחמת לבנון השניה עוד משפיעה עלי כצפונית ועל עוד אנשים, אפילו שהיא חלפה. מה עם המלחמה בדרום? מלחמה לכל דבר, בעיני. מי יודע מתי היא תגמר בכלל ומה יהיה המחיר. רגע של פאניקה, אחריו תבוא ההדחקה. ועד הפגיעה הבאה. לו רק יכולתי לעשות משהו, לו רק מישהו שיכול לעשות משהו היה עושה. מהצפון לדרום ...</div>Sat, 01 Mar 2008 15:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (*Liora*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=265390&blogcode=8732839http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=265390&blog=8732839http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=265390&blogcode=8728818<div align="right" dir="rtl">אני בטח שום מתרגשת מדי. ממתי רגש, או יותר נכון עודף רגש, הפך למשהו רע כ"כ? אולי סתם עכשיו כשאני בצברוח מהורהר ובדאון זה בא לי, בלי שום תכלית בעצם. שומדבר שצריך להתייחס אליו יותר מדי. יום מוזר. ולחשוב שרק אתמול בלילה הלכתי לישון ציפיה, בבוקר התעוררתי לאכזבה. אבל מה יש להרחיב על זה כבר? ובטח שלא פה,בטח שלא עכשיו, בטח שלא. הכל היה צריך להיות אחרת, ממש אחרת. חיכיתי לסופ"ש הזה כל השבוע (אני חיה מסופ"ש לסופ"ש בזמן האחרון, מרגישה כמו חייל בסדיר) ועכשיו אני שואלת ת'צמי למה חיכיתי בכלל, זה נראה מזמן וזה היה נכון עוד היום בבוקר. אירוני איך שממעודדת הפכתי לזאת שזקוקה לעידוד. השבוע הזה זרם טוב, כ"כ טוב שאיך יכולתי לראות שהוא יגמר ככה? מצד שני, איך יכולתי לא לראות את זה מגיע? היה טוב, לא טוב מדי, פשוט טוב במידה כזה. היה בשבוע הזה מהכל, בחרתי לקבל את הטוב ולהתגבר על הרע. כבר התחלתי לחשוב שיש לי גישה בריאה לחיים על-אף שהראש שלי די חולני לפעמים. עודדתי, נתנתי עצות, דיברתי, הקשבתי וסגרתי קצוות גם- "באתי לחזק ויצאתי מחוזק(ת)". עד אתמול הייתי עוד בעמדת כח הזאת, סוג של אופוריה מודאגת שהקדנציה שלה א</div>Fri, 29 Feb 2008 21:27:00 +0200nobody@israblog.co.il (*Liora*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=265390&blogcode=8728818http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=265390&blog=8728818http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=265390&blogcode=8225142<div align="right" dir="rtl">זה כ"כ סביבנו פתאום, בכל מקום. לשם שינוי אני לא חושבת על סרטן, או "גידול לא מוגדר" בשמו היותר פוליטקלי-קורקט, אפילו שגם זה משהו שאני שומעת בזמן האחרון לא מעט לצערי. על זה פשוט לא בא לי לכתוב כרגע. אז אני מתכוונת לאנורקסיה. היתה תקופה שכולם נהיו חולי בריאות וכושר. עכשיו הם סתם חולים. הרעיון של למנוע מעצמך את הצורך הבסיסי ביותר שלך- לאכול, הוא פשוט בלתי-נתפס אצלי. (ולא רק בגלל שאני ושומניי חובבי מזון ידועים לשמצה..) לא מזמן גיליתי שיש לי בבצפר אפילו מורה שהיא בולימית, שזה יותר גרוע מאנורקסיה, זה חולני, דוחה ואנינגד כל הפרעת אכילה. כלום לא יפתיע אותי. ידיד שלי התייעץ איתי בנוגע לחברה שלו, שיש לה סיבוכים (במערכת העיכול ובעיקר במח, לדעתי). נכנסתי לבלוג שלה וראיתי תמונות. אפילו קראתי כמה משפטים, אבל הכל נעלם- התמונות מדברות בעד עצמן (ולא בעדה). הסתכלתי ורק מילה אחת הידהדה לי בראש: "אוושויץ". חברה שלי די מרעיבה את עצמה. אוכלת ארוחה ביום, במקרה הטוב, אם אפשר לקרוא לזה ארוחה. בסה"כ היא לא מכניסה לגוף שלה אפילו לא חמישית מכמות הקלוריות שנערה בגילה, משקלה וגובהה (שלא לדבר על זה שהיא בת אדם ב</div>Tue, 18 Dec 2007 21:34:00 +0200nobody@israblog.co.il (*Liora*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=265390&blogcode=8225142http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=265390&blog=8225142http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=265390&blogcode=7998679<div align="right" dir="rtl">התחייבתי שהפוסט הבא יהיה פוסט-פולין, אבל המילים לא באו, וכל הבלוג נתקע כי לא רציתי לדלג על הפוסט הזה, והנה. אז.. מסע לפולין. באתי, בכיתי, תהיתי. אי אפשר לתמצת במילים, אני פשוט לא יכולה. אני תמיד הצטיינתי בניסוח מילולי, ביטוי רגשות והעברתם, אבל את זה אני לא יכולה, לא מצליחה. "היא עוד מעכלת את זה, היא לא מדברת בנתיים", "למה את לא מדברת איתי?", "לא נורא, זה עוד יבוא לך, אולי עוד לא נפלו לך כל האסימונים"... די, כ"כ לא, כ"כ די. אני לא מזלזלת, אבל באיזשהו מקום אני מרגישה שעשיתי סגירה כזאת כשנחתתי. "זהו, היה מסע, רובו הסתיים בפולין". אני חושבת שלא יפלו לי יותר אסימונים, צר לי לאכזב. אולי לקחתי פחות מהמסע כי באתי עם יותר. וסליחה שאני לא מאלה שלפני המסע חשבו "מה?! 6 מיליון! איזה מניאקים הנאצים!" ושלא חזרתי עם "חזרתי בנאדם אחר, התבגרתי לגמרי, יש לי ערך לדברים עכשיו". ביטויים כמו "יואו הם היו מפלצות! איזה רוע!" נאיביים מדי, ולדעתי אנשים אחרי גיל 16 שנתקלו כבר בנושא השואה- זו לא אמורה להיות התגובה היחידה, "ההארה" הכי עמוקה שיגיעו אליה אחרי הכל. זה מטומטם (כמוהם) בניסוח, ומובן מאליו. באתי עם</div>Fri, 23 Nov 2007 15:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (*Liora*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=265390&blogcode=7998679http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=265390&blog=7998679http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=265390&blogcode=7627409<div align="right" dir="rtl">רגע לפני שאני טסה (ליתר דיוק מחר בסביבות 6:00, אבל אני יוצאת בחצות-אחת בלילה לכיוון נתב"ג כבר).. אני מתרגשת. כ"כ מתרגשת שאני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אנשים נפרדים ממני כבר מאז שבוע שעבר, חיבוקים וטלפונים של "נסיעה טובה/כיפית/בטוחה/משמעותית וכו'", איך שכל אחד מוצא את הביטוי שלו. אני מבינה את הקושי בלאחל לגבי דבר כזה. מסע לפולין זה לא טיול בית ספר רגיל, הרבה תכנים לא קלים בכלל מחכים לנו שם, ואני מחכה להם מכאן. עשיתי השלמת מידע על הסיפור של סבא שלי, שהיה בעצמו ניצול שואה. תחושת שליחות קצת, בתור נכדה ראשונה שלו שתבקר שם. דודה שלי, בתו,היתה לפני שבועיים ואני צריכה לעבור ת'חוויה הזו גם. ואני פשוט אתגעגע לכולם. מאד.ולחלק יותר... אני מקווה שיהיה לי מסע טוב, שאני אהיה קצת יותר פתוחה עם שאר המשלחת שהם לא בדיוק חברים שלי, שלא יהיה לי קר מדי, שאני לא אבכה יותר מדי, שלא אבכה מעט מדי, שאני אצליח לגעת במשהו אמיתי.. ולא יודעת מה לאחל לעצמי יותר. כבר איחלו לי כ"כ הרבה =].. מחמם את הלב הקטן שלי, לקראת המסע אל הקודר אל פולין. אז... זהו-זה. המזוודה ארוזה. ונפשית- אני כבר לא אהיה יותר מוכנה ממה</div>Tue, 09 Oct 2007 15:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (*Liora*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=265390&blogcode=7627409http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=265390&blog=7627409http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=265390&blogcode=7588019<div align="right" dir="rtl">"זה לא מפריע לך, או מוזר לך שקוראים לך ככה?" -"ממש לא, להפך." "אבל.. אמא שלך קוראת לך ככה, לא? זה לא מוזר?" -"לפעמים, אבל זה לא רע. זה.. נעים." "הא?" -" כן.. זה, איך אני אסביר לך..." "מה?" -" כל פעם שקוראים לי ככה, לשחרר את הכינוי הזה מהשפתיים ככה זה כמו להעביר ליטוף על הפנים שלי.." "אני מבינה שאת ממש עייפה חח.." -" דווקא לא, זה פשוט ונחמד לי, אז יצא לי שוב להיות קצת פואטית חח.." " בטוחה שאת לא מרגישה עייפות?" -" בטוחה. למעשה, אני מרגישה חמימות. אפילו הרוח הסתווית מהחלון היא כמו ליטוף חם עכשיו." " אה-הא... טוב, נו." -" שתיתי קצת נביעות.." " עכשיו הכל ברור.." יש לי כמה כינויים, לא הרבה קוראים לי בשם ממש. אני אוהבת את זה ככה. כל כינוי אומר עלי משהו בסופו של דבר, אני אוהבת לחשוב הרבה על דברים, עד סופם כמעט. "ליאורי" זה כינוי חיבה שפשוט נעים לי לשמוע. זה כאילו יותר ממה שזה, ולכו תסבירו את זה למי שיחשוב שזו עוד אחת מהנטיות שלי לחזור לילדות? אולי הייתי חוזרת לשם? אני חוזרת, אבל רק כדי להביט, להזכר. לומדת אותי מחדש, לפעמים רוצה ללמד את עצמי דברים חדשים, אבל.. אי-אפשר. יש</div>Thu, 04 Oct 2007 02:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (*Liora*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=265390&blogcode=7588019http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=265390&blog=7588019