http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=264723אומרים לי שאני כמו בצל, יש הרבה שכבות והרבה לקלף, ומאוד מעניין מה מחכה מתחת לכל העטיפות, עוד ועוד בצלים יותר ויותר קטנים, בצלים בבושקות, ומפחיד אותי היום שבו מישהו יסיים לקלף, ויגלה שמה שנשאר זה הרבה קליפות של בצל, קצת דמעות, וכלום אחד גדול.heCopyright 2026 סתמישו. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=264723http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=264723&blogcode=10065462<div align="right" dir="rtl">עוברים שלושה ימים, שלושה ימים שלמים של התלבטויות והרהורים, על המסך של הפלאפון שלי מרוח המספר של ריש' שכבר הצלחתי, בלי להתכוון, ללמוד בעל פה, בוהה בו ומנסה לסדר את המחשבות, מה בעצם אני רוצה ממנו, אם בכלל, ומה, לעזאזל, אני רוצה מעצמי. כותב הודעה ומוחק, כותב ומוחק, שוב ושוב, אינסוף טיוטות של הודעות מתחכמות או בוטות מדי, עוקצניות או מתרפסות מדי, ישירות או עמומות מדי, טיוטות על גבי טיוטות נשלחות להן אל תהום הנשייה הסלולרית, ואני לא מצליח להביא את עצמי לידי החלטה, מה בדיוק אני רוצה, ממנו, מעצמי, ואיך בדיוקניגשים לכל העניין המוזר הזה, התחלה של מערכת יחסים נורמלית. תעצור, תנתח, תחשוב בהיגיון, הרי אתה בן אדם רציונלי, אתה יודע לנמק, לטעון טיעונים בעד ונגד, אז קדימה, תטען. מצד אחד, מבליחה לה בבירור המסקנה הפשוטה שאני מפחד, ממה אתה כבר מפחד, אידיוט שכמותך, או-הו, ממה לא, יש המון. אני מפחד ממנו. מהזנותיות הקלילה הזו שלו, ולמרות שכבר סיכמתי עם עצמי שהיא בעצם קצת מוצאת חן בעיני, היא עדיין מרתיעה אותי. אני לא מכיר אותו, לא יודע מי הוא, מה יש לו ומה אין לו, וכבר חוזרים אלי סיוטי התבגרות נשכ</div>Mon, 20 Oct 2008 18:43:00 +0200stamishu@gmail.com (סתמישו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=264723&blogcode=10065462http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=264723&blog=10065462http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=264723&blogcode=10040847<div align="right" dir="rtl">זה הסתיים כך, כי כך זה חייב היה להסתיים. ועכשיו מגיע האפילוג.אתה מוזמן לכעוס עלי, לשנוא אותי, לקרוא לי מניאק, להתעלם בהפגנתיות, או לחילופין, להרים גבה ולתמוה על הקרדיט שאני נותן לעצמי. בכל אחד מהמקרים, אתה תהיה יותר מצודק. שום דבר לא ישנה את העובדה שאם זה לא היה מסתיים כך, זה היה מסתיים רע יותר (ואולי רע לתפארת זה לא בהכרח רע ?). לפעמים, אצלי לפחות, התובנות שאתה מגיע אליהן ברגעי שיכרות קשה הן דווקא תמונות מראה חדות של החיים שלך. הן מבט חיצוני וממוקד על הפעולות שלך. הן שיא ופסגה של פיכחות. אז זה הסתיים כך, כי כך זה חייב היה להסתיים. יכולתי לגרור את זה עוד קצת. יכולתי להמשיך לשחק את המשחק, להעמיד פנים שזה הולך לאנשהוא, לנסות שוב את מה שכבר ניסינו, ולא עבד. כי השורה התחתונה היא שאתה מקסים, וחמוד, וכיפי, ואינטיליגנט, ואחלה זיון, אבל. תמיד יש אבל. אבל חסר משהו מבחינתי. אני לא מתעלף, חסרים לי הפרפרים המפורסמים, הבטן שלי לא מתהפכת. לא יודע מה הסיבה. אולי אני שבוי באיזו קונספציה שגויה של אביר על סוס לבן, אולי אני תמים ומחפש משהו שלא באמת קיים, אולי אני בתסבוך אקס שייקח לי עוד זמן להתגבר עלי</div>Thu, 16 Oct 2008 02:02:00 +0200stamishu@gmail.com (סתמישו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=264723&blogcode=10040847http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=264723&blog=10040847http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=264723&blogcode=6653055<div align="right" dir="rtl">כמובן שלא רציתי לקחת מספר טלפון, וכמובן שהוא התעקש שאקח וגם העז לדרוש את שלי, ולאחר משא ומתן קצר שתוצאותיו היו ידועות מראש לשנינו הסכמתי לקחת אבל לא לתת, הרי הוא מצא חן בעיני, הוא הקסים אותי, בזנותיות החמודה והנונשלנטית, במופקרות הסימפטית שלו, מעין שרמוטה מרי-פופינס שכזו. נפרדנו בנשיקה קטנה על הלחי ובחיבוק ארוך וחזק, אני סביב המותניים שלו והוא סביב הכתפיים שלי, שיהיה ברור לכולם מי הגבר כאן, אפשר להעביר המון מסרים באמצעות חיבוק אחד פשוט, והנה כבשתי לי את מקום הזכר השליט במערכת היחסים קצרת המועד הזו שלנו. אני במותניים, אתה בכתפיים, אני הגדול והחזק, אתה הקטן והתלוי, אני תמיד אגיע ממקום של חוזק, של שליטה, של בעלות, אחרת אני לא יכול, לא יכול. כבר הייתי שם פעם, ואני לא יכול. וממקום של חוזק ושליטה ובעלות, כשהידיים שלי סביבו ושלו סביבי, פתאום עבר בי משהו. פתאום מן הרגשה שכזו, כמה טבעי זה יכול להיות, איזו אינטימיות אפשר לחלוק עם בן אדם אחר בלי לסכור נהרות שלמים של מילים שצריכות להאמר אבל אף פעם לא תאמרנה, בלי להציב חומות אינסופיות של הכחשה בפני אמת אחת ברורה, בלי לעצור בעדי, בלי לחשוש להחשף.</div>Mon, 04 Jun 2007 01:32:00 +0200stamishu@gmail.com (סתמישו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=264723&blogcode=6653055http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=264723&blog=6653055http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=264723&blogcode=6192082<div align="right" dir="rtl">אני לא ממש מכיר אותך, ועבר כבר לא מעט זמן. בקושי זוכר את שם המשפחה האשכנזי המסובך שלך, שאחד מהחברים שלך פלט בקול רם. תווי פניך מתעגלים, נמתחים, משתנים, מוצאים להם מנוחה רגעית על פנים אקראיות של בחורים זרים ברחובות חצי ריקים, משתכחים להם לאט לאט מזכרוני. אולי זה שחלף מולי כרגע הוא אתה, מה פתאום, היית גבוה או נמוך יותר, רזה או מלא יותר, קיים או דימיוני יותר. ויום עובר ועוד יום ועוד אחד, ואתה דוהה בהם ונמחק לך לאיטך ממני. ואולי טוב שכך. עמדתי לידך שם, במקום אפוף עשן סיגריות וזכריות דורשת, ואתה קצת הסתכלת, ואני התעלמתי, ופלומת שערות זרועך הצנומה נגעה-לא נגעה בזרוע שלי, התוותה בה תלמים זמניים של ריגוש חולף, בא והולך, הולך ובא, נעלם. שעתיים עמדנו ככה, אתה מדבר עם חברים שלך, אני עם שלי, והידיים נוגעות, מתרגשות, מצטמררות, נושמות אחת את השניה. ואז מתרחקות ונרגעות, כי אני נרתעתי או אתה, והרי זה לא באמת משנה, כי מיד התכוננו שנינו לסיבוב נוסף של מישוש הססני, של התוודעות דרך מגע מרפרף. ושוב, פניך כבר מופנות ממני והלאה, וגם פני, אתה מתקרב ואני מתרחק, אני מתקרב ואתה איתן בעמדתך, ריקוד חיזור של שתי</div>Tue, 03 Apr 2007 23:19:00 +0200stamishu@gmail.com (סתמישו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=264723&blogcode=6192082http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=264723&blog=6192082http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=264723&blogcode=5659217<div align="right" dir="rtl">ושוב הפסקתי, בפעם המי יודע כמה. הבלי הלילות תמו, לא באתי אליו והוא לא בא אלי, והימים נותרו ריקים, ללא מילים וללא חיוכים וללא מבטים, ושוב אנחנו שני זרים מוחלטים. לקח לי זמן ללמוד לחיות עם ההחלטה הזו, עם הניתוק המלאכותי הזה, ובכל יום הייתי צריך להתחיל להפסיק מחדש. כי בכל בוקר הייתי טובע בו שוב, בו ובזיכרון המגע והריח, בגעגוע הלא מרפה, כמה איומים היו הבקרים האלה, כשדמדומי ההכרה וההגיון עדיין מכניסים לראשון, כשעדיין לא הספקתי להוכיח לעצמי מחדש את המסקנה המתבקשת, ואני נאבק בעצמי שוב, אל תטבע, אל תחשוב עליו, די כבר עם הגעגוע הזה, עם הכמיהה הלא ניתנת לריסון, די כבר לסמרטט את עצמך ככה. וזו היתה שגרת הבקרים שלי, שעון מעורר, עיניים עייפות נפקחות, ניסיון כואב לשכוח, והפסקה שמתחילה עוד יום חדש. ובסוף אני שוכח, מפסיק, וקם אל עוד יום, ועוד יום ועוד יום ועוד אחד, ועם הזמן זה נהיה קצת פחות קשה, הבקרים קצת פחות נוראיים והימים עוברים קצת יותר מהר, ופתאום אני מתפלא וקולט שהצלחתי לאלף את עצמי, וזה בעצם הרגע הכי מסוכן. כמו מכור לסמים שהצליח להיגמל ומשוכנע שכבר עבר מספיק זמן והוא יכול להשתמש רק עוד פעם א</div>Mon, 15 Jan 2007 04:15:00 +0200stamishu@gmail.com (סתמישו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=264723&blogcode=5659217http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=264723&blog=5659217http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=264723&blogcode=5601350<div align="right" dir="rtl">בתוך ים צמיגי של זיעה שטופת הורמונים אני מנסה להבין למה הכל נראה לי כל כך סתמי, כל כך לבנטיני, עומד בתור לשמירת חפצים, איזה תור, אין פה תור, סתם מן ישות מיוחמת שמתנועעת כנגד עצמה, נלחמת, נדחקת, כועסת, עכשיו אני, לא עכשיו אני, או אני או אני או אני או אני, ואי אפשר לנשום ואי אפשר לזוז ואי אפשר להיות, ופתאום אני כבר לא אני, פתאום אני חלק מהנחש הענקי הזה שמנסה להפקיד את המעיל והמטרייה אצל הרוסייה עם הקולבים, נחש דורסני ומעיק ומגעיל, והוא מנסה לעקוף את עצמו כדי להרגיש שהוא לא יצא פראייר. בתוך ערימה של בהמיות נלחצת, בתוך ים של בחורים ים תיכוניים, ברובם המוחלט מכוערים, חצופים, מוחצנים, אני מנסה למצוא לעצמי פינה אמריקאית של שלווה מנומסת, לשווא. הם מקיפים אותי, צולבים אותי במבטים שלא מתפרשים לשני פנים, מפשיטים או שופטים, מחמיאים או מעליבים, חודרים. אין לי מקום, תנו לי קצת מרחב, תנו לי לנשום. <SPAN lang=HE style="FONT-FA</div>Sat, 06 Jan 2007 07:04:00 +0200stamishu@gmail.com (סתמישו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=264723&blogcode=5601350http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=264723&blog=5601350http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=264723&blogcode=5308894<div align="right" dir="rtl">הו גורל אכזר, פתיחה דרמטית, שחוקה מדי, ואתה בכלל לא מאמין בגורל, אז אולי, הו מקריות ארורה, או, הו קארמה מחורבנת, הו דטרמיניזם מסריח, הו איך שלא תקראו לדבר הזה שמקבל עבורנו החלטות בחיים, שמנווט ומתעל אותנו בסמטאות של עתיד ידוע מראש או אקראי לחלוטין, שקובע את מי נפגוש ומתי. אם היה שם מישהו למעלה, הוא בטח היה מתפוצץ מצחוק, איזה קטעים פה וואו-וואו, תראו תראו את הסתמישו הזה, תראו איזה בלבלות ארגנתי לו. כשהייתי קטן היה לי ארגז ענקי של לגו, מכל המינים והצבעים והסוגים, היו לי רובוטריקים, מכוניות, סירות, מטוסים. מדי פעם אמאבא היו קונים לי קופסת לגו חדשה, ומיד אחרי שהסט החדש הורכב בצורה הנכונה, הגשים את ייעודו בחיים ונהיה מה שהוא נועד להיות, הוא היה מפורק לאבני הבניין הקטנות ביותר, והן היו מצטרפות לחברותיהן בארגז הלגו הגדול. את אופטימוס פריים בניתי פעם אחת בלבד, חייו היו קצרים מאוד, כי בדיוק אחרי שעתיים הוא פורק לחתיכות והגלגלים שלו הפכו לחלק מהלוּנאר-לנדר של אפולו. מה הכיף לבנות משהו לפי הוראות מוחלטות וכובלות כשאפשר להמציא משהו חדש. <P class=MsoNo</div>Tue, 21 Nov 2006 08:46:00 +0200stamishu@gmail.com (סתמישו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=264723&blogcode=5308894http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=264723&blog=5308894http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=264723&blogcode=5228501<div align="right" dir="rtl">בהבלי הלילות איבדתי את עצמי, ובריקנות הימים לא מצאתי שקט. ואני מיוסר וכואב ומייחל למשהו שיקרה, ואני מבין שאני מכור אליו, ושככה אי אפשר עוד. אני הולך למפקד ומבקש יום חופש, הוא מתעניין למה, אני מתחמק בחצאי תירוצים שקריים, הוא בולע אותם בלי לשאול יותר מדי שאלות, ובסוף מאשר. אורז תיק קטן, מגבת, בקבוק מים, ספר חצי קרוא, מתחמק החוצה בלי שאף אחד יראה, לא רוצה לענות על שאלות, תופס אוטובוס, נוסע, מתרחק. לשם, לשקט צלול שיאפשר לי להבין, לרוגע שיביא פיכחון. לים. אני יודע לשם מה באתי, ולא אזוז מפה עד שתתקבל החלטה. על החול הלוהט והרך אני פורש מגבת ונשכב, נצלה לאט בשמש הקופחת, בטן-גב-בטן, פורש איברים, פורש אותי לפני, מפרק את עצמי לגורמים ראשוניים, יצרים והגיונות, תאוות ורצונות, מחפש איזו מסקנה, דרך. כי ככה אי אפשר עוד, חייבים לשנות כיוון, להציל את הספינה הטובעת שנהייתי. כאן, מול ים, אני מביט מחדש בעובדות הפשוטות ומחפש פתרון. <P class=MsoNormal dir=rtl style="MARGIN: 0in 0in 0pt; DIRECTION: rtl; unicode-bidi: embed; TEXT-ALIGN: right; tab-stops: 167.25pt"</div>Wed, 08 Nov 2006 12:24:00 +0200stamishu@gmail.com (סתמישו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=264723&blogcode=5228501http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=264723&blog=5228501http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=264723&blogcode=5209747<div align="right" dir="rtl">ובאחת הסתובבו כולם. שמונה-מאות פסלי אבן עתיקים, עצומים, מרהיבים, מחרידים, שנחצבו לפני אלף שנים, כמו התעוררו ביחד, פקחו את עיני האבן הענקיות שלהם, חפרו את גופם המסותת שחציו היה שקוע עד היום באדמה, ובפניית מאה שמונים מעלות מדוייקת הפנו את פניהם לים. ומיד נרדמו שוב לתוך קיפאון מונוליטי. העולם המום. מאמרים נכתבים, ערוצי החדשות מטרטרים, איך ומה ומי ולמה, זה הרי לא הגיוני ולא אפשרי. זה תעלול פרסומי של איזו חברה מתחכמת שעוד מעט תצוץ פה ותשכנע את כולם לקנות משהו, טא-דא, זה אנחנו שעשינו, ואיך לא תרצו לקנות את אבקת הכביסה שלנו עכשיו, אנחנו, שהצבנו מחדש את כל פסלי המואי. או אולי מתיחה מרושעת של קוסם מתוסכל, דיוויד קופרפילד כזה או אחר, הרי את פסל החירות הוא כבר העלים פעם, וזו הדרך שלו לתפוס עוד קצת כותרות. ומדענים ומהנדסים מתראיינים לעיתונים ומהדורות ערב, טוענים בתוקף שלא ייתכן שבלילה אחד מישהו יהפוך את כל הפסלים בלי להשאיר עקבות, הרי לסובב כל כך הרבה פסלים, שכל אחד מהם שוקל מאה טון לפחות, בלי שאף אחד מהם יישבר או ינזק, זו אופרציה מורכבת ומסובכת, וצריך מנופים גדולים, פועלים מיומנים, כלים מיוחדי</div>Sun, 05 Nov 2006 04:29:00 +0200stamishu@gmail.com (סתמישו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=264723&blogcode=5209747http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=264723&blog=5209747http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=264723&blogcode=5183182<div align="right" dir="rtl">שלום ריש', אני סתמישו, וסליחה אבל אני קצת ממהר, לאן, חזרה לבסיס הזה והזה, לא אתה לא, הוא מחייך חיוך מפלח, יודע שאני משקר לו, מאיפה לך שאני לא, כי אתה הולך בכיוון הלא נכון. הוא מביט בי ועדיין מחייך, וממשיך בחקירה הצולבת, אז למה הסתערת החוצה בכזו דרמטיות אחרי שכל הערב עמדת לך שם בפינה, לא יודע, סתם, מה הבחור ההוא אמר לך שכל כך נבהלת, כלום, הוא לא אמר לי כלום, והוא קולע ישר למטרה, זו הפעם הראשונה שלך במועדון של הומואים, איך ידעת, רואים את זה על הפנים שלך, הן עדיין תמימות ופחדניות, מה זאת אומרת, זאת אומרת שאתה עדיין לא מקולקל, שעדיין לא החמצת. אם אתה אומר ובכל מקרה ריש' אני באמת חייב לזוז ובאמת שכבר מאוחר לי ובאמת שאני חייב לקום מוקדם מחר, יורה אליו משפטים קצובים של התחמקות, אבל הוא מתעקש, אתה לא חייב שומדבר, חוץ מלהתיישב ולספר לי קצת על עצמך. והוא מביט בי בתקיפות שובת לב, העיניים שלו יפות ומבקשות בנימוס, והפנים שלו טובות ומצוות בקשיחות, והוא כל כך חמוד שאני לא יכול לסרב. אנחנו מתיישבים על מדרגה יבשה באחת הכניסות, ואני מספר לו קצת על עצמי והוא מספר לי קצת עצמו, גישושים ראשונים של התוודעות</div>Wed, 01 Nov 2006 07:25:00 +0200stamishu@gmail.com (סתמישו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=264723&blogcode=5183182http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=264723&blog=5183182