http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=262217.heCopyright 2026 Summer's Rain. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=262217http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=262217&blogcode=10640385<div align="right" dir="rtl">היֶה שלום, קהילה מבוזבזת.<br><br>אני יודעת שנהגתי לסגור הרבה את הבלוג, ולפרסם דיי הרבה פוסטים של עזיבה, מלווה או לא בסגירת הבלוג. אבל באמת שהוצאת ממני דיי והותר כוחות, וכל מה שעשית היה בעצם לשווא. אף פעם לא הייתי באמת מאושרת סביב הקהילה הזו, ותמיד נהגתי לדבר עלייך לצד קריאות בוז מצידי. וזה באמת מה שאת שווה, ישראבלוף. בלוף אחד גדול, של בני טיפש עשרה. חושבים את עצמם אינדיווידואליסטים בתוך מקום שרק טופח להם על האגו, על ההתבכיינות, על הטימטום. <br><br>את לא שווה אף עולם שיצרתי בתוכך. את לא שווה את כל הפוסטים מלאי הדמעות, היזע, השמחה, ההנאה, שנמצאים בכל התוכן שפירסמתי כאן. אני אהיה קשה איתך, כן. ואני אהיה צבועה וכפויית טובה, כי ב<span style="font-weight: bold;">רוב המקרים</span> רק הרסת במקום ליצור.<br><br><span style="font-weight: bold;">יצרת </span>לי במה, במה לפרסם ולבטא את כל העולה על רוחי. בעצם, לא כל העולה על רוחי. כי איכשהו, הרגשתי שקצת סתמת לי את הפה. בכל אופן, אני אסירת תודה על כך שגרמת לי להכיר אנשים שלא יכלה להיות לי אינטראקציה איתם בחיים האמיתיים. וזה אולי, הדבר השני והאחרון שעשית לי טוב.<br><br><span style="font-weight: bold;">הרסת </span>לי הרבה קשרים עם אנשים שאהבתי. הרסת את סדר העדיפויות השפוי שהיה לי בחיים. גרמת לילדותיות שלי להיות בלתי נדלית כאן, כיוון והקהל לא היה אחד שמאפשר לך לדבר כמו שצריך. בעיקר כי הקהל, היה מצומצם. וכן, אני יודעת שהמטרות שלי לראשונה היו רק לשחרר, אבל גם רציתי לקבל מענה לדברים. תיסבוך.<br><br>זה הפוסט ה175 שנכתב בבלוג הזה. להוסיף עוד מעט מהבלוג הקודם, ונקבל בסביבות ה250 פוסטים. 250 תכנים שכתבתי פה, בשלוש וחצי שנים שאני קיימת כאן. <br><br><font style="font-weight: bold;" size="3">הכתומים טובים יותר ממך.</font><font size="3"> <font size="2">אני עורקת אליהם.</font></font><br></div>Mon, 16 Mar 2009 20:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (Summer's Rain)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=262217&blogcode=10640385http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=262217&blog=10640385http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=262217&blogcode=10627208<div align="right" dir="rtl"><div style="text-align: center;"><font size="1">הדבר הכי מדהים במקלחת, אחרי המקלחת עצמה, הוא ריח השמפו שלי, שמתפשט בחדר שלי ברגע שאני פותחת את דלת האמבטיה.<br></font></div><br>אני מניחה שכהרגלי, אני קצת ממהרת להגדיר את מה שאני מרגישה. אבל כמו כל בן אדם אחר על פני הכדור הכחול והחמוד שלנו, אני יכולה להבחין כשיש דבר חדש שאני מרגישה. הרגשה כזו שמפכחת, מעוררת משהו. מעלה סוג של תובנות חדשות לגבי עצמי. מין, הסתכלות כזו לאחור, סקירה של מה שהיה פעם לעומת מה שנמצא לידי היום, וההסתכלות הזו מראה לי כמה שהשתניתי בגיל הטיפש עשרה המתועב הזה. כמה התבגרתי. כמה אני עתידה להשתנות ולהתבגר. אלוהים, עכשיו אני מתחילה באמת להרגיש את החיים. ואני מרגישה כל כך פלספנית, וכל כך חרטטנית כשאני מוציאה את המחשבות שנמצאות אצלי כרגע בראש אל דף העריכה, כאן, כי פתאום זה נראה לי שטותי להוציא את זה החוצה מין הקופסא ההיא שם למעלה. אבל אני מרגישה כמו איזו ילדה קטנה, שבדיוק הורידו לה את גלגלי העזר מן האופניים, ועכשיו היא נוסעת בכוחות עצמה, בלי תמיכה שהיא. וזה מרגיש כל כך טוב.<br><br>ואולי זו חציית הגיל הזה, שגם גורמת לי להרגיש פתאום בוגרת יותר. להתחיל בירידה, כדי לעלות מעלה. <font size="1">הו כן, תביאי אותה בקלישאות.</font> ואולי זו בכלל לא הייתה ירידה, אלא סוג של פסק זמן, הפוגה מכל הלחץ הזה שעתיד לבוא. סוג של תרגיל נשימות ומתיחות ממושך, שיתן לי פוש למה שמחכה לי בחודשיים וחצי הקרובים. ונכון, אני אוהבת להמשיך ולהתעכב ולדבר עד כמה שניתן, על מה שכבר עברתי. אבל אני חייבת את זה לעצמי, להבהיר למוח שלי שזהו, דיי. זה נגמר, עבר, הסתיים, נעלם. ואני מנסה להבין איך הגעתי לדיבור על זה, כשהתחלתי לדבר על מה שאני מרגישה. כנראה שבאמת דבר כל כך קטן משנה כל כך הרבה. כנראה זו ההרגשה החדשה הזו, שגורמת לי פתאום להסתכל על דברים אחרת, להרגיש קצת אחרת. מפוקסת יותר אולי. <br><br>ורק עכשיו יצאתי מהמקלחת השורפת-הלילית שלי, זו שאני יוצאת ממנה אדומה אל חדר אמבטיה מלא אדים. ותוך כדי שהמוסיקה התנגנה, רק ניסיתי להעלות על דעתי למה בן אדם יבחר במלה 'סיאוב' בכל וריאציה שהיא, בתור המלה האהובה עליו. אבל באותה נשימה אני יכולה לשאול את עצמי, למה המלה collapse היא המלה האהובה עליי. <font size="1">מה, הניגון שלה בפה מדהים</font>. ואחרי כל הדיאלוגים ביני ובין עצמי בתוך המקלחת, אני יוצאת במהירות, מתנגבת, מזמזמת את השיר <a target='newWin' class='blog' href="http://www.youtube.com/watch?v=eJuFfBmZMkc">הזה</a> שבדיוק מתנגן לו ברקע, ולובשת את טריינינג המזל הכחול שלי. <br></div>Fri, 13 Mar 2009 00:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (Summer's Rain)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=262217&blogcode=10627208http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=262217&blog=10627208http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=262217&blogcode=10620601<div align="right" dir="rtl">הבחורה החזקה והקשוחה בוכה אוקיינוסים בלי כוונה. אחרי כל תקופת העצלות והדיכדוך המדכא הזה, שלא בכתה בו אפילו פעם אחת, היא החליטה לקום מהמיטה, להתאמץ וללכת שתי דקות לכיוון בית הספר, ולהתחנן בפני מורים שיעשו לה שיעורים פרטיים. זו היא יריית הפתיחה לעבר תקופה חדשה, שמשום מה מלווה בימים האחרונים ביותר מידיי דמעות שנוטפות מפניה התמימות של הבחורה העצלנית. והדמעות נוזלות להן בלי סיבה ממשית. מהרוח, מתוכניות בישול, מציפייה לקבל שיחת טלפון. ואלו לא דמעות אושר, עצב או התרגשות. אלה פשוט מים, שנוטפים מברז ששכח להיסגר.<br><br>וזהו. it ends right here. עכשיו היא מטפסת רק מעלה, היא מבטיחה לעצמה רק הבטחות שתוכל לעמוד בהן. היא נלחמת בכל טיפטוף שפוקד אותה, בין אם הוא מתורץ ובין אם לא. וההבטחה הגדולה שלה, היא לנסות ולהצליח, לא משנה מה. רק בשקט, בלילה, לאחר כל סערת ההבטחות האלה, היא מפחדת פחד מוות שהגישה החיובית הזו תשתנה, כפי שתמיד קרה. אבל היא מנחמת את עצמה בהתקרבות אל אנשים שגורמים לה לחייך, ככה שהמחשבות בלילה הן כבר לא על הגישה שתאבד. <br><br>ואולי התקופה הזו גם יכולה להיחשב טובה, לראות מי הם האנשים שבאמת אכפת להם ממנה, ונשארו אחרי כל היחס הזה.<br>ואולי זו הגישה החיובית שלה, שדורשת ממנה לחשוב ככה. אבל זה נחמד, ההרגשה החיובית הזו שמציפה אותה כרגע.<br>ואולי זה טוב להיות חשופה, כדי שאנשים סוף כל סוף ידעו מה היא מרגישה.<br><br>ואולי <span style="font-weight: bold;">אני</span> בדרך הנכונה.</div>Wed, 11 Mar 2009 11:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (Summer's Rain)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=262217&blogcode=10620601http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=262217&blog=10620601http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=262217&blogcode=10595546<div align="right" dir="rtl"><br>יצא לי לפתח סוג מחשבה אופטימיסטי משהו. <font size="1">בואו נתעלם רגע מהעובדה שבזמן האחרון אני לא מתנהגת כאחת.</font> אף פעם לא הגדרתי את עצמי כאופטימיסטית מובהקת, אבל בטוח לא הגדרתי עצמי כפסימיסטית. לא יודעת, עם כל התלונות שלי והתתבכיינויות החוזרות ונשנות שלי, אני לא באמת בן אדם עצוב, קודר ומנוכר. עובדה, כל בן אדם שמכיר אותי, דבר ראשון יעיד על שמחת החיים והקופצנות שלי. יש שיעידו גם על ההומור המוזר שלי (ע"ע 'וואי, השירותים האלה נראים לי כמו משרפות'), אבל לא צריך להתייחס לכל דבר שאומרים עליי.<br><br>אך בחצי שנה האחרונה בערך, אני נוהגת לפעול לפי אותו דפוס התנהגות, שכולל ברובו לא להתאמץ במה שקשור ללימודים או דברים שכוללים התאמצות גופנית כלשהי, כי אני אוכל תמיד לשנות דברים אחר כך. כמו להתחיל ללמוד אחר כך ברצינות, לחזור להליכות שעשיתי בשבוע הבא, ולסדר את החדר מחר. הדבר המוזר הוא, שבמקום לטפח את עצמי, אני יותר מטפלת בבית מבקודם. כבר אין יותר וויכוחים על 'למה לא שטפת היום כלים?', כי אני פשוט עושה את זה, לא משנה גם אם היום יום שישי ושבת, ויש רק כלי אחד בכיור. ואני לא מתעצלת להרים מטלית ולנקות אפילו פירור אחד של לחם שנשאר מארוחת ערב, כי זה נראה לי מוזר שלא מבריק לי פה מסביב. אולי זה הגנים הפולניים שמשתלטים עליי פתאום וגורמים לי לנקות בהיסטריה כל פיסה מהבית החמוד שלי, ואולי זה חוסר האיזון הזה שבין הלימודים לבית.<br><br>הדבר העצוב הוא, שתקופת הבגרויות על סף הדלת, ואני עדיין ממשיכה באיך שאני אוהבת לקרוא לעצמי- גירעון (נגזרת של גרועה). הגירעון שלי, והפגרה שלי (נגזרת של פיגור), מאיימים על הגשה שלילית במקצוע שעליו כולם מסכימים כחשוב- מתמטיקה. וכן, זה מאיים עליי, ההגשה השלילית הזו, כי אני קרובה אליה במרחק של חודשיים-שלושה. ומה אני עושה בנידון? כמובן, כלום. לא מזיזה את התחת העצלן שלי לכיוון מורה פרטית, או כל גורם מקצועי/חברי אחר שיוכל לעזור לי בזה. ואני רק נוהגת לפי השיטה של הלקאות עצמאיות, שלא מעלות לי אף מחשבה מלבד 'אה כן, אני צריכה באמת לעשות משהו' ואז סוגרת עוד יום, שבו יכולתי לעזור לעצמי ובעצם עשיתי כלום.<br><br>אני צריכה להתחיל ולקחת את עצמי בידיים, כי אני יודעת שאם אין אני לי מי לי, וחוץ ממני אף אחד לא יוכל לעזור לי. וכבר אמרתי את זה פעם, ואני מפחדת לומר זאת שוב ושוב, כי אולי אני פשוט אשאר ככה כל החיים, תקועה בתוך גוף עצלן עם מוח שמתיימר לומר 'יהיה בסדר' כשבינתיים הכל סביבי מוצף במחברות עם דפים ריקים שעליי להשלים מכל הימים שהברזתי לטובת שינה. ואולי באמת אין לי מה לעשות, ובסוף אני אהיה מאלה שנושרים מבית ספר, רק כי הם היו עצלנים, ולא כי המסגרת הזו לא מתאימה להם.<br>אלוהים <font size="1">מי?</font>, אני צריכה לעשות עם עצמי משהו. אין לי מושג איך, אבל זה חייב לקרות מהר.<br></div>Tue, 03 Mar 2009 23:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (Summer's Rain)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=262217&blogcode=10595546http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=262217&blog=10595546http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=262217&blogcode=10573942<div align="right" dir="rtl">אני לא מרוכזת בדבר.<br>כולם מתלוננים שהתרחקתי מהם, ושאני בקושי מדברת. שואלים אותי אם קרה לי משהו, כי הפנים שלי לא מחוייכות כתמיד. ואני משיבה 'הכל בסדר', כשהכל בעצם מידרדר לתהום לא ידועה. ולא, לא קרה לי כלום. ואולי קרה משהו, אבל לא ייחסתי לו כל כך חשיבות, כשהמוח והגוף שלי דווקא כן. <br>ואני באמת לא מצליחה להתרכז בשום דבר. לא בלימודים, לא בחברה שסובבת אותי, לא במחשב. ואני רק עייפה ורעבה, עייפה ורעבה. ואני מדלגת ומבריזה מימים בבית הספר לטובת שינה, שרק גורמת לעייפות שלי להתמשך, ולרעב שלי לגבור. ואני אוכלת, ואף פעם לא שבעה. ואני ממשיכה לאכול, וממשיכה. ואני מתחילה להשמין, והמכנסיים שהיו רחבות עד לפני חודשיים פתאום מתאימות בול, ואפילו לוחצות לי מעט על המותניים.<br><font size="1">ויש לי רק סיוטים, וחלומות הזויים, ושיתוקי שינה, וזיעה קרה, ופחד. <span style="font-weight: bold; text-decoration: underline;">המון פחד.</span></font><br>ואני מפסידה את החברים שלי, ואני מפסידה את החיים כשאני נעשית כל כך אדישה. ואני כל כך מצטערת על כל בכי של חברה שהפסדתי כי ישנתי, ועל כל צחוק של חברה אחרת כשהברזתי. <br>ואני מאבדת את זה, את כל מה שהיה אני. אני מאבדת את עצמי.<br></div>Wed, 25 Feb 2009 20:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (Summer's Rain)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=262217&blogcode=10573942http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=262217&blog=10573942http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=262217&blogcode=10537629<div align="right" dir="rtl">אני מכניסה עוד ועוד גורמים שמשנים את המחשבות שלי. אנשים שרק הכרתי יכולים לקרוא אותי כמו ספר פתוח, וזה מפחיד אותי. אני לא רוצה להיות צפויה ומפוחדת. <br>אני לא חושבת שאצליח להתמודד עם ההשלכות של מה שאני עושה, פשוט כי אין לי את האמצעים שאיתם אוכל להיעזר. וגם המחשבה שלי שבאה לאחר המעשה, לא עוזרת כל כך בליצור לי חיים קלים יותר. אולי אני פשוט מאכזבת את עצמי שוב ושוב בלי ללמוד, רק בכדי ליצור לעצמי מעט ריגושים בחיים שמתחילים ליצור לעצמם שיגרה. ויותר מכל, <span style="font-weight: bold;">אני מאכזבת אותך.</span><br>אז אולי אני לא בוגרת כפי שחשבתי שאני. כי להיות בוגר בין היתר, זה לעשות דברים בידיעה שתדע איך להתמודד עם התוצאות לאחר מכן. או שצריך רק להכיר בכך שיהיו תוצאות?<br><br>אין לי כוח להתמודד עם 8 שעות היום, אני לוקחת לי (עוד) יום חופש.<br><font size="1">חוזרת לישון.</font><br></div>Sun, 15 Feb 2009 08:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (Summer's Rain)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=262217&blogcode=10537629http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=262217&blog=10537629http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=262217&blogcode=10508650<div align="right" dir="rtl">אני מבזבזת זמן על דבר שאני מייחלת לו, אבל לא יקרה. <br>אני אולי חזקה, אבל רועדת מבפנים. מפחדת לעשות טעויות ולהפגע. הצעדים שלי מדודים ושקולים, זה כבר הפך קשה. השליטה העצמית שלי מתערערת, ואני מחפשת תרופה למכה. יש בכלל?<br><br>נמאס לי להרגיש רצויה רק בתור גוף ולא בתור נפש.<br></div>Sat, 07 Feb 2009 18:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (Summer's Rain)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=262217&blogcode=10508650http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=262217&blog=10508650http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=262217&blogcode=10483015<div align="right" dir="rtl"><div style="text-align: center; font-weight: bold;"><font size="4">אני פשוט צריכה אותך בחיים שלי, כל כך.<br><font size="1">ואני תוהה, בכנות, למה העפתי אותך מהחיים שלי אחרי 9 חודשים.</font><br></font> </div></div>Sun, 01 Feb 2009 00:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (Summer's Rain)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=262217&blogcode=10483015http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=262217&blog=10483015http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=262217&blogcode=10462388<div align="right" dir="rtl"><div style="text-align: justify;"> נולדת לאם ואב ניצולי שואה, שנים אחדות לאחר שהם עלו לארץ. לא דיברו על זה, אבל הרגישו את זה. הוא היה עצבני, כשחזר מעבודות הבניין, והיא, הייתה חולה תמידית. נולדו לך עוד שלושה אחים- אח ושתי אחיות, שהם בעצם, היו יותר ילדייך מאשר אחייך. האם החולה והאובדנית, הייתה מאיימת בהתאבדויות שוב ושוב, ואת היית זו שהחזיקה את הבית. האב העצבני הכה אותך בכל פעם שדבר לא מצא חן בעיניו, ואימך עמדה מנגד בלי לעשות דבר. גם האם הייתה מכה אותך. הם היו משפילים אותך, דואגים להראות לך כמה שאת לא שווה כלום. ואת היית מאמינה לזה.<br><br>כל יום היית אוכלת מהחרא שלהם עוד ועוד מנה, כאשר שאר הילדים היו בורחים מהטלפיים האכזריות שזורעות הרס בכל דבר שהן נוגעות בו. לא התנגדת, לא העזת להתנגד. ידעת שלא משנה מה תעשי- זה לא יעזור. לא היה לך אף אחד, אף אחד. ואז, בגיל 20, הוא הגיע. פגשת אותו בצבא, ואהבתם זה את זו. לא הייתה אהבה גדולה, אבל זה לא הפריע לך מלומר לו 'כן' כשכרע ברך. האם כינתה אותך 'זונה' והאב סילק אותו מכל המדרגות. המכות לא חדלו מלבוא. הכאבים היו היחידים שתמיד היו שם בשבילך. הדם שניגר מהאף על כל אגרוף של אב, והשיערות שנשארו על הריצפה בכל גרירה מהראש, היו היחידים שהיו שם בשבילך, במשך 21 שנה.<br><br><div style="text-align: justify;">בגיל 21 התחתנתם. האביר הזה שהציל אותך, היה הטרמפ שלך לחיים נורמאליים יותר, ולא יכולת שלא להתנגד ליישועה המתוקה הזו. נולד לכם ילד, ואת היית זו שטיפלה בו בין כל מעברי הדירה והערים, בזמן שבעלך מנסה לגייס עוד קצת כסף בין הלימודים. חולפות להן השנים ואת מוצאת עבודה עם משכורת קבועה ומוותרת על ללמוד. השנים ממשיכות לעבור, ונולדות לך עוד שתי בנות. הלחצים בעבודה ובלגדל שלושה ילדים משפיעים עלייך, בנוסף על הידיעה של הבגידה של בעלך. שניכם מתוחים, עצבניים. והנה זה קורה במתכונת מעודנת בהרבה, אבל זה קורה. סטירה פה, סטירה שם, גרירה פה, גרירה שם. באיזשהו שלב הילדים חיים בפחד, ואת והוא מפסיקים באלימות הפיסית. כאשר הילדה הקטנה יותר כבר בת 8, אתם עוברים לדאגת יתר. לאי ספיקות רצון, לדרישות בשמיים. <br></div></div><div style="text-align: justify;"><br>כשהילד הגדול כבר טיפח לעצמו משפחה- הילדה השניה בצבא והילדה הקטנה בתיכון. כבר עבר מספיק זמן מאז שהנחת את הזרוע שלך בחוזקה על אחת מהן, אבל את עדיין משרה בהן פחד ואימה. הן שונאות אותך, על הכל. על הדאגה, על הצעקות, על הדרישות, על החטטנות, על האגואיסטיות. על כל פעם שאת אומרת 'מה שאתן עוברות זה כלום לעומת מה שאני עברתי בגילכן'. ורק בשיחה בארוחת הצהריים עם הילדה הקטנה, היא מספרת לך שהאכלת אותה בחרא עד גיל 8. את מספרת לה על החרא שהאכילו אותך בעוד את מרטיבה את האוכל בדמעות, ומתחננת לסליחה שלה. היא לא עומדת בזה, והיא באה לחבק אותך. ואתן בוכות ביחד. היא לא מבינה איך הצלחת לשרוד את כל החרא הזה. <br></div><br>אני באמת לא מבינה איך הצלחת לעבור את כל זה. <br></div>Mon, 26 Jan 2009 17:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (Summer's Rain)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=262217&blogcode=10462388http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=262217&blog=10462388http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=262217&blogcode=10440866<div align="right" dir="rtl"><div style="text-align: justify;">היצר האגואיסטי שבי כותב עכשיו.<br><br>אני לא מסוגלת להתמודד עם כולם יחדיו. אתם בולעים אותי ואני נשכחת, אי שם, בין כל הסיפורים שלכם. השמחה והעצב שלכם משתלטים עליי, ואני לא נמצאת שם מספיק בשביל עצמי. וכואב לי, ובודד לי, ויש לי מחסום שמונע ממני להתבכיין. כי התפקיד שלי הוא להיות כאן בשביל אחרים. בשביל אחרים.<br>והכל נשאב ממני. כמו וואקום כזה שלקח לי את כל מה שהיה בפנים. ועדיין, כואב לי ובודד לי, לא משנה כמה אני אהיה מוקפת בסביבה אנושית. אני רק רוצה חום אנושי, מגע אנושי. חיבוק חם ואוהב, שיספר לי קלישאות. שיאמר ש'הכל בסדר' ו'תכף הכל ייגמר'. כשבעצם אולי באמת הכל בסדר, וזה רק המוח שלי שלא נותן לי להיות חופשיה באמת. <br><br>וכן. זה כל מה שאני צריכה. חיבוק חם וארוך, שירגיע אותי. אפילו לא הקשבה, רק את הדבר הכי פשוט בעולם, שבשבילי- הוא הכל. <br><font size="1">חיבוקים וירטולים -לא- יתקבלו בברכה. <img src="/moodicons/smile.gif"></font><br> </div></div>Tue, 20 Jan 2009 23:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (Summer's Rain)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=262217&blogcode=10440866http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=262217&blog=10440866