http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=26214אז מה אם אני אדם אופטימי במהותי הרי בסוף תמיד אחזור אל זרועותיה של "דיפרסיה, אהובתי" ותודה ליהונתן גפן שהגה אותה ראשון.heCopyright 2019 mamakorage. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=26214upload/200794.jpeghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=26214&blogcode=12810394<div align="right" dir="rtl"></div>Sun, 16 Oct 2011 21:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (mamakorage)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=26214&blogcode=12810394http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=26214&blog=12810394http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=26214&blogcode=12775034<div align="right" dir="rtl">זה כנראה בלתי נמנע. בעקבות שיחה עם חברה, היו כמה דברים שפשוט אני צריכה לאמר... אז נכון שראש השנה וכאלה אבל זה כאן עכשיו. זה בסדר. אני בסדר. אפשר להמשיך הלאה. ברור שזה חלק ממי שאני, זה חלק מהזהות שלי. זו עובדה מהחיים שלי וסביב העובדה הזו נבנה חלק ממני. זו לא כל הזהות שלי, אני הרבה יותר מזה אבל למה לומר שאני לא יכולה לוותר על זה? לו יכולתי בטח שהייתי מוותרת. נכון לא בחרתי. זה לא משהו שבוחרים. אבל יש לי את האחריות להתרומם , האחריות שלי באה לידי ביטוי בהתרוממות הזו, בעזרה לאחרות. בלהיות שם לא רק עבור עצמי אלא גם עבור אחרות. זה מתחבר לאם ירצה האל? הוא רצה ולכן זה קרה? מה פתאום. אני לא מאמינה שהישות האלוהית שאני מאמינה בה רצתה שכזה יקרה לי או לכל אחת אחרות. זה לא קשור לנתינה, זה לא קשור ללקיחה זה לא קשור לאלוהים בכלל. אני לא מטילה את האחריות לדברים רעים שקורים לי על הקוסמוס. צריך לסלוח. למי? לי ? שהרי תמיד ידעתי שקשה להתנתק מרגשי האשמה. אני הלכתי לשם. אני התייצבתי, פעם אחרי פעם אחרי פעם אחרי... בחיי שאני מנסה לסלוח , מסתכלת על ילדות בנות 13 וחצי ומזכירה לעצמי שזה הי</div>Sat, 01 Oct 2011 01:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (mamakorage)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=26214&blogcode=12775034http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=26214&blog=12775034http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=26214&blogcode=12771727<div align="right" dir="rtl">תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה חברה אמרה ובצדק למה? בשנה היוצאת לא היו רק קללות לא יפה להתייחס אליה כך. צודקת, כבר אמרתי? אז אני רוצה להיפרד מהשנה הזו שחלפה, להתרפק עליה רק עוד דקה. עכשיו כשהשנה החדשה כבר פה אני אזמין אותה שתבוא תשב לידי ותקשיב איך אני נפרדת מחברתה. איזו שנה זו היתה? משפחה - האיש והאגדה ואנוכי יחד. ויחסית לזוגות אחרים שאני רואה סביבי זה הרבה. כן, עובדים קשה על היחד הזה ועדיין כשאני בודקת אותנו זו עבודה ששווה לעשות אותה. הוא נעדר השנה מהבית לחודש וחצי, נסיעה מטעם העבודה. זמן שחידד כמה הוא היה חסר לי. חודש וחצי של געגוע. עכשיו כנראה שיהיו עוד נסיעות כאלה אבל אני יודעת שנצלח אותן. עמדנו בנסיעת המבחן. זו שנה שבה החיים עם הילדים והמשפחה עברו על מיי מנוחות, רגוע. רגוע זה טוב. מבחינה מקצועית זו היתה שנה טובה. קיבלתי גן וניהלתי אותו. בהתחלה עם המון חשש, מה יגידו, מה יאמרו , איך. אבל ככל שעברו הימים הייתי יותר ויותר בטוחה בעשיה שלי ועם הביטחון כך ביססתי עצמי יותר והצלחתי יותר. מעגל טוב. היתה לי קבוצה של עשרים בנים שנה שעברה, עשרים בנים ואחת עשרה בנות. לא קבוצה</div>Thu, 29 Sep 2011 12:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (mamakorage)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=26214&blogcode=12771727http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=26214&blog=12771727http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=26214&blogcode=12766768<div align="right" dir="rtl">עכשיו הכל בסדר. עכשיו היא פה.</div>Mon, 26 Sep 2011 18:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (mamakorage)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=26214&blogcode=12766768http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=26214&blog=12766768http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=26214&blogcode=12762506<div align="right" dir="rtl">ביקשו מאיתנו לכתוב מכתב לילדים שנוסעים לפולין. הילדים שלנו יקבלו אותו ביום שישי. אז ישבתי וכתבתי מכתב לאוצ. לו רק יכולתי להכניס את לבי לתוך המעטפה בה היה המכתב הייתי עושה את זה. אוצ קיבלה את המכתב אתמול בלילה וסימסה: "לילה טוב, תודה על המכתב, הוא שחרר את כולי, בכיתי איזה עשרים דקות... תמסרי לאבא זרח ותותי שאני אוהבת אותם מאד וגם את צ'ילי למרות שהוא לא היה במכתב" איזה מדהימה הילדה שלי. חשבתי לפרסם כאן את המכתב אבל דיברתי עם אוצ עכשיו והיא אמרה שהיא בחרה לא להראות את המכתב לאף אחד, שהיא הרגישה שהוא אישי ולמרות שהיו חבר'ה שהקריאו לכולם מה קיבלו היא בחרה לא לעשות את זה. אז אני מכבדת את הבחירה שלה ולא מפרסמת אותו גם כאן. אם כשתחזור היא תאשר לי אפרסם. שבת שלום לכולם ואיך טליק אומר, תהיו טובים.</div>Sat, 24 Sep 2011 08:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (mamakorage)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=26214&blogcode=12762506http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=26214&blog=12762506http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=26214&blogcode=12760404<div align="right" dir="rtl">לא פשוט לה לאוצר שלי. סוף סוף הצלחנו לדבר היום. היא עוברת חוויות לא פשוטות. שתקתי בחיי ששתקתי. מממ מילה לא אמרתי. רק חיבקתי מרחוק. ואז כשאמרתי לה שצריך לנתק כי השיחה יקרה היא ביקשה "רק תשירי לי אמא, תשירי לי ואז תנתקי." כבר שנים לא שרתי לה. מאז שהיתה ילדה. כשהיו קטנים הייתי שרה להם שירי ערש או שירים רגועים. - מה לשיר לך אוצר שלי? - את השיר עם היקינטון ואני שרה לה. ודומעת. ונחנקת ולא מזייפת. כי אני הרי שרה לה, כמו כשהיתה קטנה. לפני השינה. את כל השיר עם היקינטון. - לילה טוב אוצר שלי - לילה טוב אמא אני אוהבת אותך הרבה. ותגידי לאבא שאני אוהבת אותו וגם לזרח ולתותי. - גם אני אוהבת אותך המון רק תחזרי ואני אחבק אותך בשביל שנה שלמה. - לילה טוב. פזמון ליקינטוןאריק איינשטייןמילים:לאה גולדברגלחן:רבקה גוילילילה לילה מסתכלת הלבנהבפרחים אשר הנצו בגינה,בפרחי היקינטון בגננו הקטוןלילה לילה מסתכלת הלבנה.ואומרת הלבנה לענניםתנו טיפה ועוד טיפונת לגניםשיפרח היקינטון בגננו הקטוןכך אומרת הלבנה לעננים.המטר אשר טפטף בחלונישר סיפור עליז לפרח בגניוענה היקינטון בשמחה ובששוןלמטר אשר טפטף ב</div>Fri, 23 Sep 2011 00:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (mamakorage)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=26214&blogcode=12760404http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=26214&blog=12760404http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=26214&blogcode=12755812<div align="right" dir="rtl">זה מה שחברה אמרה לי אתמול. זו החוויה שלי שהיתה לי לא פשוטה. זו אני שחוויתי את הדברים בדרך הספציפית הזו. אז למה אני משליכה את החוויה שלי אליה ועליה. אולי החוויה שלה תהיה שונה לגמרי. אחרת. ואז אמרה לי החברה היא תרגיש רע עם עצמה כי זה לא דומה למה שאני תיארתי. כי היא תרצה כמו. ולא יהיה לה כזה. והחוויה שלה היא שלה. אז אני צריכה לשחרר. לשתוק להקשיב לתת לה לחוות את החוויה שלה מהמקום שלה. אני מקווה שלא ליכלכתי את שלה יותר מדי בשלי. אתמול היא התקשרה בסקייפ. כמה דקות קצרות. כל כך התמלאתי בה. זה היה קצר. אתמול הם היו בקראקוב, היום הם באושוויץ. ואני יודעת עכשיו שהיא בסדר, שהיא עם העוצמות שלה והחוזק שלה תחווה את החוויה מהמקום שלה. והיא תהיה בסדר. ומה נשאר שלי? הגעגוע. מחכה שהאוצר היקר שלי תחזור כבר הביתה.</div>Tue, 20 Sep 2011 12:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (mamakorage)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=26214&blogcode=12755812http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=26214&blog=12755812http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=26214&blogcode=12753781<div align="right" dir="rtl">זהו. העליתי את הילדה על אוטובוס. מה זה שרוצח לי את הבטן עכשיו, געגוע? כבר? הקושי הזה לנתק אותה מחבל הטבור? אבל היא כבר לא היתה בבית בעבר וזה לא היה ככה. היא לא היתה שבוע, שלם. וזה לא היה ככה. אולי קצת ביום החמישי או השישי. אבל לא ככה. אני כל כך רוצה להיות איתה שם. לעטוף אותה במקום שבו היא הולכת לחוות חוויות לא פשוטות. לשמור על האוצר שלי, שלא יכאב לה. שלא יכאב לה. זה פתאום מהדהד לי. אולי זה מה שמטריד אותי. אולי זה מה שגועש לי. היא לא נוסעת לסמינר מדצים או לטיול, היא נוסעת לפולין. היא הולכת לחוות חוויות שירעידו אצלה את הנפש ואני לא אהיה שם לעטוף. אני חוזרת על עצמי. זה התפקיד שלי. אני אמא שלה. אני צריכה לדאוג שלא יכאב לה. אני הרי רגילה לדאוג שלא יכאב לאנשים סביבי, להגן, לעטוף לשמור. והאוצר שלי הולכת לחוות את כל זה לבד. לפני שנתיים הייתי שם. בפולין. משלחת מהמכללה. יצא ככה שנסעתי עם קבוצה אבל בעצם דיי לבד כי לא נסעה איתי אף חברה. חזרתי וחלומות רדפו אותי בלילה. נאצים ברחובות ורשה הישנה. אז אמרתי שאולי אחכה ואצא למסע הזה עם הבת שלי. אמרו לי שלא כדאי, שבפעם הראשונה כדאי לי</div>Mon, 19 Sep 2011 01:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (mamakorage)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=26214&blogcode=12753781http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=26214&blog=12753781http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=26214&blogcode=12731107<div align="right" dir="rtl">את האמת לא התכוונתי. אבל הוא שאל. ואלו לא היו שאלות כלליות הוא באמת התעניין. אז התחלתי לספר. המשפטים שחזרו על עצמם היו כל כך מוכרים. שלאף אחד לא יכאב שאף אחד לא יפגע. זה אני. זה עלי. ואני צריכה לתקן. ואני צריכה לגדול. זה הכל אני בעצמי. ופתאום עברה לי מחשבה בראש על הזמן הזה שלקחתי לעצמי כדי לתקן, ואני תוהה, על חשבון מי זה היה? ואני מכירה כבר את כל התשובות- שהייתי חייבת. ואם לא הייתי עושה את זה הם היו סובלים יותר כי התפקוד שלי היה לקוי. כי לא הייתי מגיעה למה שהגעתי לולא לקחתי את הזמן הזה. אבל לקחתי זמן לעצמי. והייתי שם אבל לא ממש הייתי שם בזמן הזה. הייתי נוכחת נפקדת. ולמרות שאני יודעת שזה היה חשוב. המילים האלה, נוכחת נפקדת. הכתפיים מתחילות לכאוב לי ותוך כדי דיבור אני מתחילה לעסות אותן. בשיחה איתו עלה עד כמה היא היתה נוכחת נפקדת. כן היא היתה שם , טוק טוק טוק, אין אף אחד בבית. ואני? באמת לא הייתי שם עבורם? כמה זמן לקחתי? שלושה חודשים? שנה? כמה זמן לא הייתי שם?? כבד לי והכאב מתעצם. בלי משים הידיים שלי נשלחות אל הכתפיים שוב ושוב והדברים נפתחים מולו. מתלבטת. לפתוח? לא לפתו</div>Mon, 05 Sep 2011 22:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (mamakorage)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=26214&blogcode=12731107http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=26214&blog=12731107http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=26214&blogcode=12724911<div align="right" dir="rtl">ואני חוגגת כבר שבוע :) לפני שבוע הזמנו חברים אלינו הביתה והיה ממש ממש כיף. אבל התאריך הרשמי הוא היום. אז היום זה השיא. בבוקר התייצבו שלושת צאצאיי אצלי בחדר והתחילו לשיר היום יום הולדת - רגיל טריוויאלי. ואז קיבלתי מעטפה שלדעתי הדביקו בסופר גלו עד שהצלחתי לפתוח, הנשמה יצאה, בפנים מצאתי ברכה: התרגשתי . ואז מצאתי שם עוד כרטיס. את הכרטיס הזה:שישה כרטיסים בקאמרי. התחלתי לבכות. מהתרגשות . ואוצ המדהימה לא הבינה מה קרה ולמה אני בוכה. האיש והאגדה הסביר לה שהם קלעו בול ושאני מתרגשת. ואני פשוט חיבקתי אותם. חזק חזק חיבקתי. כי הם הכי מדהימים בעולם והם קלעו בדיוק אבל בדיוק. הפייס מלא ברכות. זה מחמם את הלב.</div>Fri, 02 Sep 2011 18:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (mamakorage)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=26214&blogcode=12724911http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=26214&blog=12724911