http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261940רק אנשים משעממים קונסיסטנטיםheCopyright 2026 כפית.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261940http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261940&blogcode=11408464<div align="right" dir="rtl">זה נהיה ביזארי מרגע לרגע. בקיצור נמרץ, חטפתי בומבה רצינית. אבל מה זה רצינית, מרוב שזה רציני אני מרגישה כאילו אין לי תחושה באיזור בכלל. קצת כמו אחרי זריקת הרדמה, אבל בלי הזריקה.בחיי שאני נראית עכשיוכמו אחרי טיפול שיניים רציני. והמקוריות! איך אפשר לשכוח את המקוריות! אנשים חוטפים שפה נפוחה ממכות, מעמודים, אבל אני? לא, אני חייבת לחשוב על הדרך הכי מקורית, שאף אחד לא חשב עליה קודם. נפתח עליי המחסום של השער רכב. הייתי כל כך בשוק כשזה קרה, שפשוט הלכתי איזה כמה מטרים לפני שהתחלתי לבדוק את הנזקים. האף מעט טיפטף נוזל אדום כהה, השיניים היו מעט רגישות אם-כי שלמות, והשפה... השפה הרגישה כאילו היא לא קיימת יותר, ותפסה מקום פי שתיים מבד"כ. וככה נסעתי הביתה, יד אחת על האופניים, והיד השניה משמשת כקוביית קרח זמנית על האיזור הפגוע (-ידעתי שאצבעות קפואות מקור יכולות להביא תועלת). ניסיתי להסתכל על עצמי במראה של מכונית חונה, אבל לא העזתי ממש להתכופף עד הסוף ולהסתכל- מישהו מהצד היה יכול לחשוב שאני רוצה לגנוב את האוטו. ניסיתי להימנע ממעט האנשים שהיו בחוץ, ולנסוע כמה שיותר מהר. זה היה דיי קשה למען האמת, כ</div>Mon, 23 Nov 2009 00:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (כפית.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261940&blogcode=11408464http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=261940&blog=11408464http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261940&blogcode=11345104<div align="right" dir="rtl">-יש הרגשה של סוף באוויר. מסתבר שאם נוסעים על נעץ, זה עושה פנצ'ר. ואם זה היה רק פנצ'ר, ניחא, אבל גם לא לנסוע על האופניים בגלל זה? ועוד שבוע? ועוד השבוע הראשון ללימודים?! אבל אין רע בלי טוב. מכיוון שנאלצתי ללכת ברגל כאחד העם, לפחות עזרתי לשוקיסטים מסכנים המכונים " שנה א' " למצוא את דרכם באוניברסיטה. ובכלל, יש משהו מצחיק בלראות אנשים יותר גדולים ממך מסתובבים עם מפה, ועדיין לא מצליחים למצוא את בניין 604. אבל זה עשה לי טוב, שאנשים פנו אליי ושאלו. זה אומר שכנראה אני סוף סוף נראית סטודנטית, ולא ישאלו אותי שוב "איפה את לומדת?" כשבשאלה מתכוונים לתיכון... (אם כי תמיד יש אפשרות שהם פשוט שמו לב שאני יודעת לאן אני הולכת) קיבלנו תיק חדש ויפה. יש בו אפילו מקום ללפטופ. לא שיש לי לפטופ, אבל עדיין. היה קשה לקבל אותו. על כל צעד שעשיתי לעבר המקום שבו מחלקים אותו, עצרו אותי והציעו לי לעבור בנק. הם חושבים שאני מבינה בזה משהו? אם הם רוצים לשכנע, שידברו עם אבא שלי. ובכלל, מה הקטע? אם מביאים לי ארטיק אני אומרת תודה רבה, אבל לא עוברת בנק בגלל זה! הם באמת חושבים שזה עוזר במשהו?... לפעמים צריך</div>Sun, 25 Oct 2009 23:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (כפית.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261940&blogcode=11345104http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=261940&blog=11345104http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261940&blogcode=11138840<div align="right" dir="rtl">אז עברנו את מועדי א' איכשהו. זה כבר הפך להרגל- קמים בתשע וחצי, הולכים לרעות בעשר. טימי קופץ עליי כשיש לו מצברוח, ומקבל ליטוף אם לי יש מצברוח. לומדים עד שיוצא עשן. הולכים הביתה לצהריים בשתיים וחצי. אוכלים. ישנים. חוזרים לרעות בחמש, לומדים עד אחת עשרה וחצי, נמצאים על המחשב עד שתיים, והולכים לישון. ופתאום זה נגמר. שמתי לב שאני מדברת בלשון רבים. מעניין אם זה אומר עליי משהו. לפי הציונים שהגיעו בינתיים, ובלי להתחשב ב-3 מועדי ב' שאני צריכה לקחת, נראה שהמטרה הסודית שלי (להיות מצטיינת רקטור) לא תצא לפועל. כנראה שהצבתי לעצמי מטרה גבוהה מידיי. אבל אולי זה טוב, כי מי ששואף ליותר מגיע ליותר. (או במילים אחרות- אולי יש סיכוי להצטיינות דיקן) אנשים כל הזמן שואלים אותי, מה כבר יש לעשות עם תואר בפיזיקה. ואני מתפתלת ומנסה להביא תשובות, ומוצאת את עצמי חוזרת על השטויות שאמרו לנו בשנה א'. ואני קולטת, שתכלס, אין לי מושג מה עושים עם זה. אבל לפחות בינתיים אני נהנית. היו 2 בייביסיטרים, מה שאומר שסיימתי 2 ציורים חדשים. עבר המון זמן מהציור האחרון שלי, וממש התגעגעתי. כיף לצייר בלי נקיפות מצפון על חוסר ל</div>Sun, 09 Aug 2009 02:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (כפית.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261940&blogcode=11138840http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=261940&blog=11138840http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261940&blogcode=10917148<div align="right" dir="rtl"> קרה לכם פעם, שראיתם מישהו והוא ישר נראה מוכר וישר ידעתם איזה תנועה הוא הולך לעשות ובאיזו שפת גוף הוא מדבר וכל מה שהוא אמר לא הפתיע כי כאילו אתם כבר מכירים אותו רק... שאין מצב שאתם באמת מכירים אותו כי אין לכם זיכרון שאי פעם נפגשתם. מכירים? קרה לכם פעם? זה כזה הזוי כשזה קורה. התקופה האחרונה עוברת באופן מוזר. מהר מידיי. לא מספיקים לסיים משהו אחד, וכבר קופצים לדבר אחר. אני לא מתקשרת עם אנשים מחוץ ללימודים, לא מתפקדת, לא אוכלת. יש ימים שאני מבינה הכל, ויש ימים שאני לא מבינה כלום. לפעמים אני שמה לב ש- וואלה, התבגרתי. ומתגנבת מחשבה, שאולי בכל זאת בשנה ג' אני אראה כמו סטודנטית ולא יצטרכו לשאול אותי עם אני עדיין מתחת לגיל 18... מצד שני, יש קטעים כאלה, שאני מסתכלת על עצמי ולא אוהבת מה שאני רואה. אומרת דברים רק כדי למצוא חן, מתנהגת לא כמו שאני רוצה להתנהג באידאל. והבעיה היא, שזה עולה במחשבות רק אחרי מעשה... אז עוד 15 ימים יומולדת. והשנה עברה בטיל. יכול להיות שעוד מעט אני מסיימת שנה שניה? (זה היה אמור להיות פוסט הזוי על גופה של חתול שחור בחדר המדרגות. אבל המ</div>Tue, 02 Jun 2009 03:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (כפית.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261940&blogcode=10917148http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=261940&blog=10917148http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261940&blogcode=10829685<div align="right" dir="rtl"> לך תבין בדיחות של פיזיקאים...</div>Fri, 08 May 2009 15:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (כפית.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261940&blogcode=10829685http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=261940&blog=10829685http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261940&blogcode=10779763<div align="right" dir="rtl"> אצלינו יש קטע מאוד נחמד עם האפיקומן בפסח- אנחנו מחביאים אותו, ואם אבא שלי לא מוצא כל אחד מקבל מתנה. כמובן שאין לאבא שלי כח ללכת ולחפש, אז כל שנה כולם מקבלים מתנה. בד"כ זה כסף, שהולך לארנק. אבל השנה אני החלטתי שאני קונה מתנה. אז קניתי יויו. מקצועי. אני קוראת לו אלברט. כל מי ששאלתי (למעט אדם אחד) ענה שבטח קראתי לו אלברט על שם איינשטיין. נו באמת. אנשים מהמחלקה לפיזיקה ממש לא מקוריים. נראה להם שאני עד כדי כך חננה? אלברט קרוי אלברט על שם המחשב המהולל אלברט, ראש חדר המחשבים בבניין 202 קומה 4 (5 לשעבר). כשאני אדע יותר תרגילים אני אוסיף לו תואר "סר" עם שם אבירות, אבל בינתיים הוא ישאר רק אלברט. מסתבר שיש תחרויות עולמיות עם יויואים, יש המון סוגים, ויש אפילו אתר שמלמד איך עושים טריקים מגניבים עם יויו. אז אני ואלברט מתאמנים. לפעמים מצליח, ולפעמים קצת פחות, אבל זה ממש ממש כיף. המטרה שעומדת מולי כרגע זה להגיע לרמת "Advanced". נראה אם אני גם אצליח.</div>Fri, 24 Apr 2009 17:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (כפית.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261940&blogcode=10779763http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=261940&blog=10779763http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261940&blogcode=10408514<div align="right" dir="rtl">מסתבר ששפעת זה דבר לא נחמד. ביחוד כשזה מגיע לכמעט 40 חום עם שיעולים מגעילים, נזלת, צמרמורות, וחלומות מוזרים על גניבה של כסף מהכרטיס אשראי שלך. ביום שישי, כשרק התחלתי להרגיש לא טוב, המחשבה שעברה לי בראש היתה "יום ראשון. הממ. לא נורא, גם אם אני עדיין לא אבריא אני אצליח להשלים את החומר". מאוחר יותר זה התחלף ל-"יום שני?! יש לי אנליטית יום שני! וגנטיקה! ואני היחידה שמסכמת! ואני לא אוכל להשלים!!!" אח"כ זה כבר נהיה ל-"יום שלישי, יום שלישי... פזיולוגיה זה באסה להפסיד, אבל השאר יהדות... רגע, יש חתונה יום שלישי!!!!! אעע" ואז-"יום רביעי יש מעבדה והם לא מקבלים תרוצים רק אם אתה מת ורודפים אחריך להשלים באיומים... לא רוצההה..." ערב שבת הייתי בעיקר המצב מאוזן, או במיטה או בסלון. החום עדיין לא הרקיע שחקים, ובעיקר אתגרתי את עצמי בלנסות למצוא הסברים ביולוגים למה שקורה לי עכשיו בגוף. אחרי שנזכרתי שכשיש ווירוס הוא מפוצץ תאים כשהוא מתרבה, עברתי מהר לכיוון חשיבה אחר ויותר פרקטי- כמה זמן עבר מאז שלקחתי את הכדור האחרון, והאם כדאי להוריד את החום או לתת לגוף לעשות את שלו? בלילהקמתי מלא פעמים, וזה לא</div>Mon, 12 Jan 2009 13:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (כפית.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261940&blogcode=10408514http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=261940&blog=10408514http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261940&blogcode=10354650<div align="right" dir="rtl"> מפגשים משפחתיים נוצרו למטרה אחת בלבד: לעשות פאדיחות. בן דוד של אבא הגיע לארץ מארה"ב, אז עשינו מפגש משפחתי של הצד של אבא. הבעיה היתה, שדוד שלי בדיוק גילה שקיבלתי הצטיינות. אז כמו כל דוד גאה, הוא התחיל לספר את זה לכל אחד שנכנס בדלת. מול כולם. בקול. באמת שלא ידעתי איפה לקבור את עצמי. בן דוד של אבא שאל אותי מה אני לומדת, אז דוד שלי אמר שזה מתמטיקה. כמובן שמיד אמא ואבא תיקנו אותו שזה בכלל פיזיקה, ואז הם התחילו להכחיש כל קשר אליי- "זה לא ממני! זה לא ממני!" (האם אני מאומצת?...) אז בן דוד של אבא הסתובב אליי, ואמר: "פיזיקה? וואו". ניסיתי להסביר שזה לא כמו הרושם שיש לזה ובסה"כ החומר ממש בסדר, אבל אז בת דודה שלי אמרה: "רואים? היא עוד אומרת שזה קל לה!" כנראה שיש משהו במשפט "סייג לחכמה שתיקה"... ~~~~ ולנושא אחר- קניתי נעליים עם פלטפורמה. אני מניחה שאני מקבלת על זה איזה 25- נקודות לצניעות... בד"כ אומרים שגובה מוסיף לביטחון העצמי. וואו. איזה שטויות. למי שיש ביטחון עצמי יהיה אותו עם או בלי גובה. ולמי שאין ביטחון עצמי, לא רק שתוספת גובה לא תעזור, אלא שזה רק יפריע. אני מנסה לשכנע את</div>Mon, 29 Dec 2008 22:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (כפית.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261940&blogcode=10354650http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=261940&blog=10354650http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261940&blogcode=10304393<div align="right" dir="rtl">שבת במעלות. אין לי מילים לתאר כמה כיף היה לראות את כולם שוב. את כל החברות מהשירות (לפחות את אלה שהגיעו..), לפגוש משפחות שנקשרנו אליהם במהלך השנה, לראות שוב את יהודית המרכזת, את המנחה, את העיר עצמה... לשמוע סיפורי דייטים בערב שבת, לקפוא מקור, ולהינות, כל כך להינות... אבל היה גם עצוב. כי אחרי שיוצאים מהבועה של מעלות מגיעה ההבנה שהשנה הזאת לא תחזור שוב. ~ החליפו לנו את המרצה לגנטיקה. המרצה הקודם היה אמריקאי, וזה היה מצויין כי הוא דיבר בגלל זה לאט (באופן יחסי). הוא גם היה ממש נחמד- מי שענה תשובה נכונה באחת ההרצאות קיבל פילפל לפי הצבע של התשובה. והכי חשוב- הבנתי אותו. ועכשיו... המרצה החדש הודיע מראש שהוא מדבר מהר ובשפה גבוהה. אז מותר להגיד לו לדבר יותר לאט, ולפני ששואלים שאלות צריך לחכות ולראות אם הוא לא אמר את התשובה עוד פעם, כי לטענתו הוא חוזר על החומר מס' פעמים. אחרי שתי הרצאות אני סוף סוף מבינה למה חברה שלי משנה ג' לא אוהבת גנטיקה. הבן אדם דיבר כל כך מהר שלא הספקתי לרשום לעצמי נקודות לעיון עצמי מאוחר יותר! ומה שכן הספקתי לכתוב ("סרטן המעי") לא מוסבר באופן מספיק טוב באינטר</div>Wed, 17 Dec 2008 23:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (כפית.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261940&blogcode=10304393http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=261940&blog=10304393http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261940&blogcode=10192510<div align="right" dir="rtl"> אין לי כח ליותר מידיי חרטוטים על איך שלהתחיל שנה זה מבאס, ואני רוצה חופש, ושמי היה מאמין אבל יש קורסים מעניינים, ואני שוב בפיגור בהכנת תרגילים וכל הזבל הרגיל. אז נגיע לעיקר- קיבלתי היום מכתב, שאני מקבלת תעודת הצטיינות על השיגיי הלימודיים. זה בטח טעות, אבל בינתיים אני נהנית מהספק... אולי עוד יצא ממני משהו.</div>Wed, 19 Nov 2008 18:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (כפית.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261940&blogcode=10192510http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=261940&blog=10192510