http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261701בן 32, בוגר תואר בתקשורת. נשוי להדר באושר ואבא לאריאל. בעבר הלא רחוק, עבדתי ככתב פלילי במקומון בדרום. כיום, מתגורר בסין למטרות עבודה. heCopyright 2019 ק.ק. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261701http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261701&blogcode=14891510<div align="right" dir="rtl">סרטון בפייסבוק על מפגש בין חיילים בודדים והאימהות שלהם משחרר לי דמעה חנוקה. היום זה היום הזה שתמונות של גיבורים יקרים מופיעות לי בפיד. אחד מהם, רז, מלווה אותי כל יום כשמה האמצעי של אשתי. העצב הזה, הלאומי, הגדול ומלא הפאתוס. מחזיר אותנו לפרופורציות. לשמחתנו, היום המאבקים שלנו בעיקר כלכליים. כלומר, שאלות של כמה ניתן להרוויח או להפסיד. האם שווה או לא להשקיע בדירה בעיירת פיתוח. כל זה כמו משחק. לא באמת מסכן חיים. הקיטור שאנו מוציאים והיכולת המדהימה לחיות חיים מלאים ולבכות על מה שאין, זוהי זכות שלא ניתנת למדידה וצריך להודות עליה כל יום. להודות לגיבורים שנפלו, למדינה, לצבא, לשלטון הדמוקרטי המאפשר לכל קבוצת שוליים להשמיע את קולה. שף מצרי שאל אותי השבוע, "אתה יכול לדבר חופשי בישראל? כי אצלנו יש מה שחושבים ויש מה שאומרים". אצלנו אפשר להגיד הכל ואפשר להתלונן, אבל חשוב שלא לשכוח שיש מי ששומר בשער. לעיתים, ישנו בלבול בין "אני יכול לדבר במדינה שלי על מנת להציף דברים" לבין אסייג ואומר, לתחושתי, אנטי לאומיות. נחזור רגע לדאגה הכלכלית, רק לאיש עשיר יש בושה לבקש. לאדם רעב בושה זוהי פריבלגיה של בטן מלאה</div>Wed, 03 May 2017 06:07:00 +0200kobikal7@walla.co.il (ק.ק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261701&blogcode=14891510http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=261701&blog=14891510http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261701&blogcode=14882609<div align="right" dir="rtl">כל אחד צריך סיפור. עדות למיתולוגיה האישית שלו. דבר הימים שיזכיר שלכל רגע נושן, יש רגע של הולדת. הסיפורים הללו נבנים לבנה אחר לבנה מחוויות שחווינו. אירועים שעיצבו את עולמנו. עם הזמן, הסיפורים הבראשיתיים נעשים מלוטשים וקולחים יותר. הזמן כמו מים מרכך ומחליק את פני השטח. הקצוות החדים מתעגלים ואנו נשארים עם חלוק נחל מילולי שניתן להעביר מאיש לאיש. לא סתם, אנחנו נתלים בסיפורים הללו. הם לא נועדו רק לתיעוד, או לשיחת סלון להפיג את הזמן. הם מזור בימים קשים. תזכורת להתחלות, לחיוכים, לנגיעות המהוססות. למעשה, כך אנחנו ממסגרים את הרגש. מותירים אותו צעיר וחיוני. שמור בתוך קופסת זכוכית שעליה רשום - "שבור בעת הצורך".זה השעון המעורר הרגשי שלנו. לא רק לחיות את החיים, אלא להעביר מבט שוב על תחילת הדרך, סריקת הצגת הדמויותפעם נוספת. רענון שעונה לשאלה "למה" אנחנו נמצאים כעת כאן. להמשך תכנסו לכאן.</div>Fri, 24 Mar 2017 06:44:00 +0200kobikal7@walla.co.il (ק.ק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261701&blogcode=14882609http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=261701&blog=14882609http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261701&blogcode=14882288<div align="right" dir="rtl"> לא מעט אנשים מאמינים שאם יגידו את מילת הקסם וינקשו ברצפה שלוש פעמים ברציפות, הם יגיעו לקנזס, לאמריקה, לסין או לכל יעד נחשק, וכל הצרות יחלפו להן ביעף. ככל שהמצב נעשה מורכב יותר בארץ, אני שומע יותר ויותר הערות בסגנון: "איך שהייתי מתחלף איתך בשניה. לוקח הכל ועף מהמדינה הזו", או "כבר אין הזדמנויות בארץ. חייבים לצאת החוצה, אם רוצים להתקדם בחיים". בתור אחד שגר כבר עשור במדינה זרה, אני יכול להבין את הבסיס לטענות הללו, אך כמו שגורי אלפי אוהב לומר: "כן, אבל&hellip;." אם ניקח את סין לדוגמא, מרבית האנשים נסדקים כבר במפגש הראשון עם המדינה האסייתית או יותר נכון, בהתנגשות החזיתית בין סין המדומיינת למציאות התעשייתית. לא, ואל תגידו לי שיש מקומות יפים בסין. זה קצת כמו לחפש את זוכה פרס נובל העתידי בכיתת מב"ר. מה גם, תפיסתית, אתה לא בא לסין על מנת לתור אותה, אלא לחפש הזדמנות עסקית או ללמוד סינית ולצפות בפנדות לועסות במבוק. אז אחרי המפץ הראשוני, איסוף איטי של שברי המיתוסים, מחשבים מחדש ומחליטים האם להישאר או לעזוב. כשמישהו חדש מגיע לשכונה, הוא תמיד מתעניין ושואל, "ואיך היה לך?" ומחכה בכיליון עיניי</div>Wed, 22 Mar 2017 17:18:00 +0200kobikal7@walla.co.il (ק.ק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261701&blogcode=14882288http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=261701&blog=14882288http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261701&blogcode=14881715<div align="right" dir="rtl">חברה שלי כבר 13 שנים אני מניח פה פוסט שנכתב ב-2009. הפוסט נכתב לכבוד שנתיים של נישואים. מאז עברו עוד שמונה שנים. שלושה ילדים, והרבה מאוד דרך. אתמול הדר ואני ציינו 13 שנים למפגש בינינו. עוד חודשיים מהיום נחגוג את יום הנישואין העשירי. הזמן טס ואנו חשים אותו חורץ פסים של זיכרון על פנינו, גופינו וליבנו. הזמן אינו אויב, הוא רק מראה מקום. חג השבועות הזה, הבא עלינו לטובה, יסמל עבורי הרבה מעבר לחג ביכורים וגבינות העונה. השנה, בתאריך הזה, הדר ואני נחגוג יום נישואין שני. כן, כבר חלפו שנתיים. זה היה מהיר ומרגש, כמו שני ילדים הגולשים במדרון מושלג על גבי שקיות ניילון. שנתיים בהם הביטוי "חברה שלי" התחלף לפרקים בביטוי "האישה שלי". שנתיים של טיסות ומעבר ממערב למזרח. שלושה חודשים אחרי החתונה כבר היינו בדרכים. ירח דבש בהודו ומשם לסין. מי האמין שמפגש אקראי בברזיל יוביל אותי למקום בו אני נמצא היום. בתחילת מרץ 2004 הייתי בשלהי הטיול שלי בדרום אמריקה, הגענו לברזיל שהייתה התחנה האחרונה שלי בטיול. את הקרנבל העברתי באריאל דה אג'ודה, עיר שנכבשה על ידי המוני ישראלים. נהניתי מכל דקה. אהבתי את הים, את הבחורות</div>Mon, 20 Mar 2017 06:11:00 +0200kobikal7@walla.co.il (ק.ק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261701&blogcode=14881715http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=261701&blog=14881715http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261701&blogcode=14880497<div align="right" dir="rtl">שלום לכל החברים, האמת שהרבה זמן כבר לא כתבתי כאן ולא התעדכנתי. החיים לקחו אותנו לסיבוב ארוך, והנה אנחנו פה. פתחתי בלוג חדש בוורדפרס בשם מדד האושר. אשמח להמשיך ולהיות חלק בלתי נפרד מהבלוגוספירה שלכם, רק בפלטפורמה אחרת. אז בכלל אשמח לשמוע מה שלום כולם. נא שלחו תגובות שאדע שכולם בסדר. כולכם מוזמנים בחום לשמור את הקישור לאתר שלי ולהגיב. https://madadaosher.blog/ </div>Wed, 15 Mar 2017 07:30:00 +0200kobikal7@walla.co.il (ק.ק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261701&blogcode=14880497http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=261701&blog=14880497http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261701&blogcode=13857728<div align="right" dir="rtl">שלום שלום. הרבה חודשים עברו. לא הרבה מילים. הורות ועבודה רוקדים בואלס צמוד. כל כך צמוד שלא תמיד משאיר מקום לכתוב מילה או שתיים על המצב. אביה של אשתי היקרה שלח לי קישור לפני כמה ימים. קישור לתחרות "צרצר פיס" של מפעל הפיס. הבנתי את הרמז העבה ונכנסתי לאתר לביקור. אז זה מה שיצא: "השבוע גיליתי שלוש שערות לבנות בחזה. ארוכות. אחת לכל עשור. ואת, כרסך בין שינייך, מחזיקה את נעוריי חזק חזק. אני אוחז היכן שאני רק יכול. בך." כאמור, את הקצרצר הזה העליתי ל"צרצר פיס". אם אהבתם, תכנסו לקישור ותפגינו את אהבתכם בסימון לייק בקצרצר שלי, וכמובן, תשתפו חברים נוספים. ככה בהזדמנות זו, מי שעוד לא הכיר אותי בשמי המלא, אז ככה תמצאו את הצרצר שלי בקישור: Kobi Kalabres https://apps.facebook.com/zarzarp/ נעים להכיר. קובי</div>Tue, 23 Jul 2013 16:32:00 +0200kobikal7@walla.co.il (ק.ק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261701&blogcode=13857728http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=261701&blog=13857728http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261701&blogcode=13572596<div align="right" dir="rtl">היא פה לידי. יפה כל כך. עיניה כחולות ועמוקות כמו הנשמה שלה. היא מחייכת אמת אלי. באה לנשיקה. שפתיים נוגעות בשפתיים והולכות. היא חוזרת עם בובת דובי שנגררת באלגנטיות על הרצפה. כרבולת שיער מזכירה את שלי, גם העיניים מתלכסנות בצדדים. הסנטר לגמרי של הדר. יש לה סוס מעץ ומנהרת משחק וצעצועים שלוקח לנו חצי שעה לסדר אותם בסוף היום. היא מטפסת על ההליכון החדש &ndash; זה של הגדולים. מעלה עליו את קופסת הקוביות. מושכת את כריות הספה ומניחה את ראשה ברוך עליהן כמיטה ארעית. יד אחת קטנה אוחזת אוזן. זה מרגיע אותה. היא אוהבת לראות פרפר נחמד ודגדוגים. יש לה העדפה ברורה לקולו של עוזי חיטמן. היא רוקדת כשהיא שומעת מוסיקה. היא בודקת גבולות ומחייכת. רצה למטבח ומוציאה את תכולת הארונות במהירות הבזק. בוכה כשאומרים לה "לא" ו"אסור". צוחקת מלוא הבטן כשאני "אוכל" אותה. כשהיא מתעייפת, היא יודעת לספר לנו שזה הזמן לישון. אני מרגיש שזכיתי. כשהנייד שלי נעול, מופיעה תמונה של הדר. כשאני פותח אותו, התמונה מתחלפת לאריאל. מתוך תוכנו נוצרה ישות קטנה שלקחה קצת מפה וקצת משם ושדרגה אותנו. אני מלא-מלא אהבה לשתי הבנות הללו.עוד שלושה</div>Fri, 30 Nov 2012 05:18:00 +0200kobikal7@walla.co.il (ק.ק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261701&blogcode=13572596http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=261701&blog=13572596http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261701&blogcode=13561926<div align="right" dir="rtl">להיכנס או לא? זו השאלה. הפסקת האש הזו, לצערי, לא שווה את דף ה-A4 שהיא כתובה עליו. בתור אדם שגר שלוש שנים באיזור שדרות ואשקלון, אני יודע מה זה "נפילות" ואיך תחושת חוסר האונים יכולה לחלחל לתוך העצמות. אני רואה את ביבי ומשחזר פסקאות מתוך הנסיך של מקיאוולי. חבל שאף אחד בממשלה לא קרא אותו גם. קטונתי מלומר האם צריך להיכנס או לא. חבל על כל דם שנשפך. שלנו ושלהם. מצד שני, כוח הרתעה יוצרים בלי הרבה מילים. כשאתה הולך ברחוב ואתה רואה אדם שמפחיד אותך מסיבות כאלה או אחרות, זה לא כי הוא אמר לך: "או, או, כמה שאני מפחיד, תזהר עכשיו." זה נבע מגודל, תגובה או מבט מזרה אימה בעיניים. גיוס של 75 אלף חיילי מילואים היה צעד מרשים מבחינה פוליטית, אבל לא הצליח להפוך לכוח של ממש. הם עדיין יורים עלינו. אחד החוקים הראשונים והבסיסיים בקרב מגע הוא הכרעת היריב כמה שיותר מהר. ככל שהזמן נוקף והקרב ממשיך, שני הצדדים יכולים להפסיד. גיוס המילואים היה הכנה לקרב, חימום הגוף ולבישת כפפות האגרוף, כמה קריאות באוויר לקבל קצת אומץ ויאללה לזירה. זה היה השלב הכי מאיים במבצע הזה. כי תושב עזה הממוצע שיורים עליו בערך כל הזמן ובקושי</div>Thu, 22 Nov 2012 05:25:00 +0200kobikal7@walla.co.il (ק.ק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261701&blogcode=13561926http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=261701&blog=13561926http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261701&blogcode=13494477<div align="right" dir="rtl">איך שאני אוהב זמרים טובים. כאלה שממיסים בטון אחד. דווקא השבורים, המרוסקים, אלה שלא למדו פיתוח קול. זמרים שהחיים חרטו בהם סימנים. זמרים שמספרים לי סיפור וחושפים בדרך את הכוויות שכבר העלו ארוכה. אני צריך להאמין לזמר. לדעת שהוא היה שם. היום כבר לא צריך להמתין לתחנות הרדיו שיקלעו לטעמך. פשוט פותחים את אתר היוטיוב וגולשים לכל הז'אנרים. עברי לידר ששואל "אם מישהו פעם" וקורע באמת מזוככת את הלב כמו נייר זכוכית. משם מגיע לעידן חביב, שאני פחות מכיר, והוא שר על כאבים אחרים ועל שתי מילים &ndash; הראשונה זה שם והשנייה זה הרוג. אני לא צריך יותר מזה כדי לדמוע קצת בבוקר יום שישי. כבר שנים שיש לי הרגל לשמוע כל שישי קצת מוזיקה מזרחית/יוונית להזכיר לי את הבית. דרך האוזניות אני מריח את האקונימיקה הנשפכת בנדיבות על הרצפה. חש את רגלי מצטננות על הרצפות הרטובות. רץ לכיריים וגונב שניצל חם-לוהט ובורח החוצה לשחק. אמא שלי מנסה לומר לי משהו, אבל הווליום של הרדיו מנצח, כי אי-אפשר להתחרות מול מיתרי הבוזוקי. כן, כן, תנו לי צביטות בלב. תנו לי כיווצ'וצים בבטן.</div>Fri, 05 Oct 2012 05:08:00 +0200kobikal7@walla.co.il (ק.ק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261701&blogcode=13494477http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=261701&blog=13494477http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261701&blogcode=13472160<div align="right" dir="rtl">היום יום הולדת, חגיגה נחמדת. עוד שנה חלפה לה במהירות. שנה של למידה, צמיחה והורות. שנה של התמזגות עם המציאות. שנה מלאת חוויות והתרגשויות חדשות. היום בבוקר המטפלת של אריאל קנתה לה נעליים חדשות. מתנה עבורי, היא אמרה. נעלנו לה את הנעליים והיא נעמדה כשהיא מחזיקה לי את הידיים. עזבתי את הידיים בציפייה שהיא תפול ברכות על הטוסיק הקטן שלה, אבל היא המשיכה לעמוד במשך כמה שניות ואז ירדה באיטיות. פעם ראשונה שהוא עומדת ללא עזרה. זו רק דוגמא אחת מיני רבות לאירועים שפקדו אותנו השנה. הורות מכניסה פרופורציות לחיים. עבודה, משלוחי סחורות, פגישות או לראות את הילדה הקטנה שלך מנופפת בידייה ונעמדת בכוחות עצמה? בדיוק ראיתי שהנושא החם עוסק בשלוש משאלות, ובכלל, מה אפשר לבקש. אתמול נסענו במונית חזרה הבייתה והסתכלתי על הדר ואריאל לידי. חייכתי לעצמי. רציתי ללטף את הדר, אבל החזקתי עוגה וקיבלתי הוראות מפורשות שלא לזוז. אז גם ליטפתי אותן בלב. חשבתי לעצמי כמה טוב לי. כמה אהובות הנשים שלי. עד כמה שאני בר מזל להיות אהוב בחזרה על ידן. המשאלות שלי גלומות בתוך המצב הזה. לא רציתי להשאיר את הבלוג שומם מדי. אז הפוסט ה</div>Fri, 21 Sep 2012 06:38:00 +0200kobikal7@walla.co.il (ק.ק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261701&blogcode=13472160http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=261701&blog=13472160