http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261211You'd die for Mulder but you won't allow yourself to love him.heCopyright 2026 just me :). All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261211http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261211&blogcode=8537339<div align="right" dir="rtl">פגעת ביפעם אחר פעםוכשאתה עובר לידימשהו בי צורחלברוח מכאן.הרגת אותיפעם אחר פעםאבל לצערי נשארתי בחייםכדי לראות שלאהובזה לא אפשרי.שכחת אותיפעם אחר פעםושכחת שאתה אבא גם שלי,שכחת שהרבצת לישכחת ואלי בעצם אף פעם לאידעת מי אני.</div>Thu, 31 Jan 2008 12:33:00 +0200h1116@walla.co.il (just me :))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261211&blogcode=8537339http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=261211&blog=8537339http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261211&blogcode=8110609<div align="right" dir="rtl">וואי כמה זמן לא הייתי פה!!כבר שכחתי איך זה..חח האמת אני לא יודעת למה לא הייתי פה..מוזר..פעם הייתי כותבת פוסטים בלי הפסקה .. אולי בגלל שהייתי דיי עסוקה..בשביתה הזאת נראה לי לא הייתי יום אחד בבית..איזה באסה שזה עומד להיגמר.. מצד אחד אני ממש שמחה שנגמרת השביתה כי אני ביב' וזה מסכן לי את כל העתיד וכבר עכשיו אני לא יודעת אם אני אצליח לעבור את כל הבגרויות בציון טוב.. :/ אבל מצד שני אני ממש לא רוצה לחזור..יהיה לנו לחץ לא נורמאלי..אני לא חושבת שמישהו יכול להתמודד בכלל עם לחץ כזה..והיה לי כ"כ כיף בשביתה..להיות קצת פחות עם דאגות..יותר זמן לעשות דברים שאני אוהבת..ובעיקר,פחות להיות כלואה בין הספרים והמחברות. טוב נו..הכל לטובה,לא? יצא לי בזמן האחרון לחשוב על דברים שהייתי רוצה לעשות בעתיד הקרוב או הרחוק,והנה הרשימה של התוכניות שלי: 1.לסיים את הבגרויות בציון נורמאלי שאני אסתפק בו. 2.אחרי בי"ס לטוס לחו"ל כמובן. 3.ללמוד איזה שהוא נושא באמנות,איזה קורס או משהו. 4.אולי אולי לעשות שנת שירות לפני צבא. 5.אחרי צבא לטוס לדודה שלי באמריקה,ללמוד שם משהו,ולהשתפר באנגלית. 6.למצוא עבודה אחרי הבי"ס שת</div>Wed, 05 Dec 2007 16:42:00 +0200h1116@walla.co.il (just me :))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261211&blogcode=8110609http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=261211&blog=8110609http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261211&blogcode=7594442<div align="right" dir="rtl">פעם היית חבר קרוב היום אתה זר לי. אני לא מרגישה כשאתה עומד על ידי מחכה לתפוס אותי כששוב אפול. פעם נתת לי כל כך הרבה כוח רק בעצם היותך היום אני לא יודעת אם אתה עוד נמצא. מפחדת שעזבת בגלל שלא האמנתי שבגלל השיגרה קצת שכחתי ושאולי גם אתה שכחת שאני אוהבת אותך. פעם לא הייתי זקוקה למילים כדי לדבר איתך במבט אחד ידעתי הכל היום אני לא מוצאת את המילים כדי לבקש שוב סליחה ממך,ה'. פעם היית חבר קרוב היום אתה עדיין זר לי. אולי זאת הריקנות שאני מרגישה בזמן האחרון,אולי זאת השיגרה הזאת,אולי זה כל הלחץ שמסביב,אולי זה בגלל כל התקופות הקשות שעברתי,אולי בגלל שעכשיו טוב יחסית אז קל לשכוח,אבל זה כל כך כואב לי לדעת שאיבדתי את האמונה כמעט בכל דבר אבל יותר מכל בה'. אני רוצה להאמין,כ"כ רוצה,אבל משום מה אני לא מצליחה,לפחות לא כמו פעם. ני מרגישה קצת אבודה במצב הזה,לא יודעת מה לעשות..אוףף.. כ"כ הרבה דברים עוברים עליי עכשיו שכבר אין לי כוח לספר את הכל,אבל זאת ההרגשה העיקרית.. בעצפ כל זה נבע מזה שבת דודה שלי הציעה לי ללכת לצעדה הזאת של קבלת ספר תו</div>Thu, 04 Oct 2007 22:05:00 +0200h1116@walla.co.il (just me :))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261211&blogcode=7594442http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=261211&blog=7594442http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261211&blogcode=7500627<div align="right" dir="rtl">מרגישה דיי מיואשת לנוכח המצב הקבוע הזה אצלי. אתמול יצאתי עם חברות וונפגשנו עם עוד בנות.. אחרי כמה זמן האנשים התחילו לאט לאט להתפזר ואני נשארת עם שלוש חברות טובות שלי ועוד כמה בנות שעד אז לא הכי הכרתי אותן..ואז השלוש חברות הטובות שלי הלכו ואפילו לא קראו לי,והקטע שהן יודעות שאני לא ממש מכירה את שאר האנשים..ובכל זאת הן הלכו. אולי לא הייתי עושה מזה כזה ביג דיל אבל בגלל שזאת כבר תקופה ממושכת שאני מרגישה לא שייכת ומנותקת מהקבוצה של החברות שלי אז זה חיזק את זה יותר מדי. כשנסעתי לפולין יחד איתן אז גם היו מקרים שחיזקו לי את זה,למשל,בדרך חזור בבדיקות שלפני המטוס באו מלא שוטרים פולנים והפכו לי את כל התיק כדי לזרוק לי פינצטה שהיתה בו והם ממש הפחידו אותי וחברה שלי ראתה שזה קורה עשתה פרצוף של"מה קורה פה?" אבל המשיכה הלאה לשרותים ולדיוטי פריי ולאף אחת מהחברות שלי לא היה אכפת,רק כשבכיתי ואמרתי להן את זה הן שמו עליי,וחלק גם את זה אפילו לא.עוד מקרה היה שאני וחברה שלי הכנו ביחד משהו לחלק לכולם בטיסה ואני שאלתי אותה מלא פעמים מתי נחלק את זה ובאיזה שהוא שלב היא כבר הרימה טיפה את הקול ואמרה "נוו אחרי</div>Sat, 22 Sep 2007 22:56:00 +0200h1116@walla.co.il (just me :))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261211&blogcode=7500627http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=261211&blog=7500627http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261211&blogcode=7359878<div align="right" dir="rtl">עוד ריב עם אמא,מה חדש? האמת שיש משהו חדש..הריבים בזמן החארון נובעים מהעצבנות שלה,התסכול וחוסר הסבלנות שלה הויא כאילו מבקשת ממני לקבל את זה שהיא מורידה עלי את הקריזות שלה ופשוט לסתום את הפה. מחר היום הראשון ללימודים,ואין תלמיד בעולם שלא רוצה שהיום הזה ילך לו טוב,אין מישהו שלא רוצה לילה לפני זה לישון עם חיוך על הפנים או לפחות סתם באדישות,אבל דווקא אני צריכה לישון בבאסה בגלל שרבתי עם אמא שלי. די נמאס לי!זה לא פר מצדה לצפות ממני לסבול ועוד בשקט! נכון יש לה את הבעיות שלה ואני צריכה להבין,אבל מתי התור שלי?מתיח מגיע הזמן שצריך להבין אותי? אני כבר רגישה לא שייכת למקום הזה שאני אמורה לקרוא לו בית,לאנשים שאמורים הכי להבין,המשפחה שלי. אני מרגישה שאני מתנתקת לאט לאט,שמרחיקים אותי.כל מה שקשור במשפחה הופך להיות סיוט במקום שיהיה כיף.היום יצאתי עם חברות והתקשרתי אל אמא שלי שתעזור לי באיזה עניין והיא דיברה אלי כ"כ לא יפה ולא בסבלנות,כאילו עצם הצורך שלי בהגנה שלה ובעזרה שלה פעם בשנה זה ממש עול. כמה פעמים באתי אליה כשהיא היתה עצובה ועודדתי אותה רק ה' יודעים,ולעומת זאת כ"כ הרבה פעמים אני הייתי</div>Sun, 02 Sep 2007 00:02:00 +0200h1116@walla.co.il (just me :))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261211&blogcode=7359878http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=261211&blog=7359878http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261211&blogcode=7351350<div align="right" dir="rtl">באמת באמת שאני מעריכה מה שיש לי!!! אבל לפעמים קצת קשה לי..בזמן האחרון ההורים שלי בים הרבה ואני מרגישה כאילו אני טובעת בזה,המצב הכלכלי ממש לא טוב ואני בחוב ענקי למורה נהיגה שלי..עוד מעט מתחיל הלימודים ואני לא יודעת עד כמה אני בנויה שוב לכל הלחץ הזה.. בקיצור תקופה מעצבנת,אני מרגישה כאילו אני מנסה כל הזמן לברחו מהבית כדי שאני לא אצטרך להתמודד עם כל הריבים. כל דבר שאמור להיות הנאה כמו לקנות דברים חדשים לבית ספר או ההכנות שהיו לי לפני הטיסה לפולין,הופך להיות סיוט ורק בחישובים של כסף. קשה לי לראות את חברותשלי מבזבזות מלא כסף על דברים שהן רוצותץ ולי אין כסף לבזבז גם.. נכון,יש לי חברה אחת שגם אצלה המצב הכלכלי לא מזהיר,אבל אצלה משום מה לא נדמה כאילו יש כל כך הרבה ריבים לגבי זה. אני מרגישה שאני טובעת,שאני נחנקת,מרגישה אסירה למצב הזה...והכי נורא שאמא שלי קצת מוציאה את העצבים שלה עליי וכשאני כועסת על זה היא כועסת עליי.ונמאס לי שהיא אומרת שאני צריכה להבין את כל העולם,למה אף אחד לא יכול לשם שינוי להבין אותי?למה כשהיתי צריכה עזרה במשהו כמו היום בצהרים אף אחד לשם שינוי לא עזר לי? אני מאמינה</div>Sat, 01 Sep 2007 01:41:00 +0200h1116@walla.co.il (just me :))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261211&blogcode=7351350http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=261211&blog=7351350http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261211&blogcode=7316773<div align="right" dir="rtl">בסוף הטיסה היתה אחלה.. נכון שזה פולין והכל בל באמת שהיה כיף,נהנתי עם כולם,היתי עצובה כשהיה עצוב,לא הצלחתי להפסיק לבכות בטרבלינקה(מחנה השמדה),התרגשתי,כאב לי,היה מצחיק,היה משמעותי..היה הרבה דברים,אבל על זה אני אספר פעם הבאה.. היה לי היום יום לא משהו..לא משהו בכלל... היה לי שיעור נהיגה בבוקר והיתי מתה מעייפות וגם המורה קצת עיצבן אותי..לא הרגשתי טוב בכלל היתי עוד מעוצבנת מאתמול,נסעתי עם המשפחה שלי לקנות דברים לבית ספר ואח שלי הקטן רב עם ההואים שלי על זה שהוא לא רוצה מורה פרטית יותר,אולי אצל משפחה אחרת זה נורמאלי אבל לא אצלנו כי אנחנו לא במצב כלכלי טוב בכלל,ההורים שלי מתווכחים על זה הרבה,ואח שלי בכלל לא מעריך.אם הוא לא רוצה אני אקח!הקטע שלא מציעים לי כי אני יכולה לקרוע את התחת לשבת שעות בחדר ללמוד ולהוציא ציון סביר בזמן שהוא מתעצל ולא עושה כלום,בקושי עושה טובה שהוא הולך למורה פרטית. זה שיש לו ליקויי למידה לא אומר שמותר לו להיות עצלן.. נמאס לי לשמוע ריבים של ההורים שלי איתו ונמאס לי שאומרים לי להבין את כולם כשאף אחד לא מתאמץ להבין אותי,נמאס לי שדברים שאמורים להיות נחמדים הם בסוף רק ח</div>Mon, 27 Aug 2007 20:08:00 +0200h1116@walla.co.il (just me :))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261211&blogcode=7316773http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=261211&blog=7316773http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261211&blogcode=7046644<div align="right" dir="rtl">אוף,מה קורה לי?? מצב רוח של רגע או תקופה ארוכה.. אני מסתבכת עם עצמי ולא יודעת איפלו למה ועל מה.. הרגשה של יאוש,חוסר תקווה,בדידות,שהחלומות התנפצו,הרגשה של תסכול,של חוסר אונים..אני יודעת מה ההרגשה,אבל מהמ היא נובעת?ממה? למה דווקא עכשיו שכבר יש לי חברות שאני באמת יכולה לקרוא להן חברות?שיש חופש גדול ואין לחץ מהלימודים? כשאני לפני טיסה לפולין שאני אמורה להיות נרגשת ומקווה למשהו יוצא דופן מבחינה רגשית? זה לא מסתדר,לא מתאים... פתאום הטיסה הזאת נראת קרובה מדי..אני לא באמת רוצה להיות מחוץ לבית לכל כך הרבה זמן..אני מפחדת שאני אהיה ממש עצובה שם ולא אמצא מישהו שיעזור לי,אני מפחדת מהטיסה..זה מלחיץ אותי ואני כל הזמן מנסה לבוא בגישה חיובית אבל זה יוצא לי שלילי :/ אני יודעת שזה נשמע מפגר קצת ולא פרופורציונלי בהשוואה לחישיבות של המסע הזה..אבל אני לא יכולה להחליט איך להרגיש..אם היתי יכולה הכל היה נראה אחרת.. נראה שיש לי יותר חששות מציפיות..ואני לךא רוצה לצאת ככה למסע!!!! אני מרגישה אבודה..כאילו אני טובעת בים חשוך,מפחיד ומלא מערבולות בלי שום חוף מבטחים או סירה קטנה שתציל אותי :/ אוףףףףףףף</div>Wed, 25 Jul 2007 00:55:00 +0200h1116@walla.co.il (just me :))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261211&blogcode=7046644http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=261211&blog=7046644http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261211&blogcode=6990967<div align="right" dir="rtl">אני מרגישה כאילו בזמן האחרון אני צריכה קצת יותר צומת לב מהמשפחה שלי.. תמיד כשאני אומרת משהו על אח שלי הקטן ההורים שלי כאילו נכנסים לאיזו מתקפת הגנה מעצבנת.. דוגמא:נסענו באותו ואח שלי צעק פתאום..אז אמרתי לו,לא בכעס,שיפסיק לצעוק..אז ישר אמא שלי ואבא שלי התערבו והצדיקו אותו,והם יודעים שאני צודקת כי הוא באמת תמיד צועק בנסיעות.. עוד דוגמא:דיברנו פעם אחת אני,אחותי ואבא שלי על זה שלאחי יש ליקויי למידה,ואני באמת הסכמתי שהוא חכם אבל הוספתי שהוא גם קצת עצלן בכל ובעיקר בלימודים ובלשבת על התחת,אז ישר הם קפצו ואמרו שזה לא נכון ובגלל שלא קל לו אז הוא לא משקיע.אני אמרתי שלפי דעתי זה לא ממש קשור כי גם בת דודה שלי יש לה ליקוי למידה והיא יושבת על התחת כמו גדולה,ושחוץ מזה זה לא כאילו הוא עצלן רק בלימודים או רק בנושאים שקשה לו..גם במתמטיקה שדיי קל לו הוא עצלן..והם ישר התגוננו ואני לא מבינה למה..למה כל ההתגוננות הזאת?על מה יש להגן כל כך? זה לא כאילו אני מכפישה את שמו חס וחלילה אני רק אומרת מה שכולם יודעים :/ אני זקוקה שישאלו אותי מדיי פעם מה נשמע,שיתענינו קצת,ובימים האחרוני שקצת קשה לי אז שלפחות ישי</div>Tue, 17 Jul 2007 21:22:00 +0200h1116@walla.co.il (just me :))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261211&blogcode=6990967http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=261211&blog=6990967http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261211&blogcode=6983493<div align="right" dir="rtl">ברגע של עצבאני עוצרתמגלה שיותר קללשתוק ולראותמאשר לספר לאוויר. ברגע של כאבשאף אחד לא רואהאני מבינהשתמיד הייתי לבד,תמיד אהיה. ברגע של בדידותשהתארך יותר מדי זמןאני אבודההדרכים שהכרתיעזבו אותי. ברגע של ייאושמעצמי,מכולם,מהמצבאני יודעתשהייתי בוהה בשלולית הדםהאחרונה,לולא הפחד. ברגע הזהאני פונהלמישהו ששכחתי,אבל מקווהשהוא לא שכח אותי.</div>Mon, 16 Jul 2007 21:40:00 +0200h1116@walla.co.il (just me :))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261211&blogcode=6983493http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=261211&blog=6983493