http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=249827נשימות עמוקות וירי לכל הכיווניםheCopyright 2019 אטילה שומפלבי. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=249827http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=249827&blogcode=11834394<div align="right" dir="rtl">לא צריך להיות מדען מדינה וגם לא נביא זעם כדי לראות שמשהו רע מאוד עובר על מדינת ישראל, שהקרע בין הקבוצות השונות באוכלוסיה מעמיק מידי יום. ערבים נגד יהודים וההפך, יהודים נגד יהודים, חרדים נגד חילונים, קיצונים נגד מתונים, ומתנחלים נגד סמכותה של המדינה. ויותר מדי אנשים רוצים מנהיג חזק ויוצאים נגד בית המשפט העליון.הדמוקרטיה הישראלית<SPAN dir=ltr</div>Mon, 07 Jun 2010 01:12:00 +0200attilus@netvision.net.il (אטילה שומפלבי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=249827&blogcode=11834394http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=249827&blog=11834394http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=249827&blogcode=10960189<div align="right" dir="rtl">הבוקר כבר מותר לגלות: שעות ספורות לפני נאום בר אילן, אין לנו מושג ממשי מה מתכוון בנימין נתניהו לומר לאומה ולעולם. כן מדינה, לא מדינה, כן פלסטינית או לא פלסטינית. ימים על גבי ימים מנסה התקשורת לפענח את תוכניותיו של נתניהו בהתבסס על קריצות, הנהונים, רמיזות, שיחות הכנה, הערכות של חברי כנסת , מילים, סימני שאלה וחצאי משפטים. ראש הממשלה שומר את נאומו כל כך קרוב לחזה, שחוץ מרשימת יועציו, כותביו וסופריו, ימניים ושמאלנים כאחד – דבר לא דלף ממנו. ולמרות זאת, דבר אחד טוב בכל זאת קרה במהלך סוף השבוע: הימין הקיצוני הסכים לנצור את נשקו, ולהמשיך את שביתת הנשק עד אחרי הנאום. האגף הימני בליכוד, בעצה אחת עם אנשי מועצת יש"ע ונערי הגבעות באשר הם, החליטו שלא לתקוף (עדיין) את ראש הממשלה. במחווה פוליטית-מדינית נדירה שאין לזלזל בה, החליטו בימין להעניק לנתניהו עוד כמה שעות של חסד, ללחוש לו איומים באוזן, אך לחבק אותו חיבוק אבהי דואג ואוהב – רק שלא תצא לו המדינה הפלסטינית. על כן, התמונות עם הכפייה אומנם בשלוף, אך הן עדיין לא נתלו, וגדודי המדביקים נמים בהמתנה דרוכה בקסרקטין שבשומרון. לפי שעה, בקרב על הסיסמה, הל</div>Sun, 14 Jun 2009 14:33:00 +0200attilus@netvision.net.il (אטילה שומפלבי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=249827&blogcode=10960189http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=249827&blog=10960189http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=249827&blogcode=10705452<div align="right" dir="rtl">כולם, אבל באמת כולם (מינוס הנורמליים), מנסים להתחכם אפרופו יום ההולדת המרשים שאירגנה לעצמה תל אביב, ולמצוא מציאות סופר-אולטרה-סוציאליסטית עלק שתחליף את מציאות החגיגות הפרועות. אויש, הם אומרים. החגיגות עולות יותר מדי. עם חמישים מיליון אפשר היה לעשות מ-ל-א דברים. להציל את העם מרעב, למשל. למה לשלם למירי מסיקה, אם אפשר לקנות מצות. למה לרקוד בכיכר, כשאפשר היה לבטל דוח"ות חניה. אני , ברשותכם, אוותר על האופציה הפסיאודו-אינטלקטואלית הזו, אוותר על ההזדמנות להיות פלצן תל אביבי ממוצע, כמו שאני אוהב להיות בדרך כלל, ואבהיר למה אני אוהב את העיר המדהימה הזו, שהזרימה דם לוורידים שלי, ושהחזירה לי את האמונה במדינה המתפוצצת בפוטנציה הזו – וחגגה את עצמה לדעת, במלאות מאה שנה להקמתה. וגם אבהיר למה אין סתירה בין החגיגות שמציינות מאה לעיר שמצילה את המדינה תדמיתית, ובין הרעב והעוני והגועל האנטי-תרבותי והזבל של הקפיטליזם-הגלובאלי המודרני שהשתלט עלינו. מתישהו בשנות התשעים, שנים ספורות לאחר שהגענו לישראל, אבא שלי לקח אותי לתל אביב. למה?! ככה. כי הוא היה צריך לסדר איז</div>Sun, 05 Apr 2009 02:54:00 +0200attilus@netvision.net.il (אטילה שומפלבי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=249827&blogcode=10705452http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=249827&blog=10705452http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=249827&blogcode=10146044<div align="right" dir="rtl">היה חנוק מעט ברביעי בערב בקומה שמתחת לאדמה בבית אריאלה. האולם היה מלא, חלקו ברומנים מזדקנים, חלקו בצעירים חולמניים, חלקו במשוררים ישראלים כמו רוני סומק ומאיה בז'רנו. אנה בלנדיאנה ישבה על הבמה בין מתרגמיה, שאול כרמל ומשה גרנות, עיניה עצומות למחצה, חיוך רחב, חושף שיניים צחורות, נמתח על שפתיה. את המילים הזרות לאוזניה לא הבינה, אך פני הקהל המתענג על שיריה תירגמו לה שגם כאן, גם בעברית, אוהבים אותה נורא. וקשה שלא: אישה נאה, עדינה, שקטה, מחוייכת וצנועה, נשמה מהלכת על שתיים, שכובשת ונכבשת על ידי מעריציה ואוהביה, נסחפת ברגשותיה וממיסה לבבות בקולה הרועד. כזו היא אנה בלנדיאנה, מגדולי המשוררים של רומניה המודרנית, והשבוע היא היתה כאן, אצלנו, באה להמיס ולכבוש ולכלוא בנשמתה עוד לבבות, עוד נשמות. </o:</div>Sat, 08 Nov 2008 13:52:00 +0200attilus@netvision.net.il (אטילה שומפלבי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=249827&blogcode=10146044http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=249827&blog=10146044http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=249827&blogcode=10140479<div align="right" dir="rtl">לא אשקר: השירות הצבאי לא בהכרח היה האופציה הראשונה שלי בסוף התיכון. באותה התקופה, חשבתי שלימודים אקדמיים צריכים לבוא לפני פזצטות, ובכל מקרה – התחושה במשפחה האוסטרו-הונגרית-מרומניה שלי הייתה שהעולל הקטן, היורש היחיד לאימפריית המנטליות המזרח אירופית, קצת צעיר מדי בשביל החוויה הירוקה והמאובקת הזו, עם המדים הלא מתקמטים, הנעליים האימתניות והרובה הארוך ההוא. כל התפאורה הזו ממש לא התאימה לתוכניות ארוכות הטווח של אבא שלי, שכללו בעיקר סקיצות מפורטות איך למלט אותי חזרה לרומניה, שם אוכל, כך על פי התוכנית, להשלים תוך יומיים דוקטורט במדעי החרתא או מה, ולהפליג אחר כך אל עולם שכולו ברית נאט"ו בצבא דווקא התלהבו מהפוטנציאל האינטלקטואלי הגלום בי, פוטנציאל שאמא שלי הכריחה אותי לפברק באיומי אקדח בלשכת הגיוס, אחרי שהסברתי לזוג שהביא אותי לעולם שאני את הארץ לא עוזב. למרבה הפלא, הצבא הסכים עם חוות הדעת המשפחתית: הילד לא אידיוט, נקבע, הוא יכול ללמוד. ואחר כך גם נמסר לי באמצעות מכתב מנומס שהם יחכו לי. "יש לנו בשבילך אחלה תקפיד", קרץ לי מישהו במכתב ההוא. "לך תרחיב אופקים, ותחזור אלינו. את הפרטים הקטנים נסגור</div>Fri, 07 Nov 2008 02:13:00 +0200attilus@netvision.net.il (אטילה שומפלבי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=249827&blogcode=10140479http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=249827&blog=10140479http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=249827&blogcode=9979662<div align="right" dir="rtl">בוקרשט. הזיכרונות שסחבתי איתי מביקוריי הקודמים הלא מעטים לא האיצו בי לשוב לבוקרשט (או בוקארשט), בירת רומניה. שלוש או ארבע שנים עברו מאז ביקרתי בפעם האחרונה בבוקרשט, ובעבר נקלעתי לעיר בעיקר בגלל היותה תחנת מעבר אל אזורים אחרים במדינה שבה נהגתי לבקר לעתים תכופות במהלך שנות התשעים של המאה הקודמת. השינויים שעברו על העיר מאז מהפכת 1989, שדחפה את רומניה לתוך זרועות הכפר הגלובאלי, לא עשו לה טוב במהלך שנות התשעים ובתחילת המילניום הנוכחי. לכלוך, גנבים, רעש, רחובות חשוכים, נהגי מוניות חמדנים ורמאים, כבישים הרוסים ואווירה של קומבינה כללית – אף אחד מהם לא עורר חשק לבוא לבקר כאן סתם כך. תקופת המעבר מקומוניזם לשוק חופשי השאירה בבוקרשט חותם קשה, מכוער, צלקות על צלקות, לצד ערימות אשפה שנערמו ברחובות הלא מטופחים. מאות אלפים נהרו אל הבירה הרומנית מכל חלקיה של רומניה בתקווה לעשות את זה בגדול, ובעבור תייר, אפילו כזה שדובר את השפה המקומית – בוקרשט היתה בגדר רע לא הכרחי שעדיף להימנע ממנו. האופציה המהירה</div>Fri, 03 Oct 2008 16:14:00 +0200attilus@netvision.net.il (אטילה שומפלבי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=249827&blogcode=9979662http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=249827&blog=9979662http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=249827&blogcode=9919658<div align="right" dir="rtl">זה מוזר, אבל ברגע זה אני מתכתב (לראשונה) עם הבלוג של עמיתי, דרוקר. הוא כתב על הסקרים, והמדגמים, והטעויות. המון טעויות שעשינו, כולנו, בליל הפריימריס בקדימה, וגם לפני. חשבנו שאפשר לסמוך על שלושה סוקרים שונים, שלושה מומחים שקרעו באותו היום את התחת כדי לנסות ולנבא את התוצאה המדויקת של הבחירות לראשות קדימה. נכון, טעינו. ברור שזה יקרה שוב, אל תשאלו בכלל. עוד שבוע אף אחד לא יזכור כלום ממילא, ובכל מקרה – בדמוקרטיה ניצחון הוא ניצחון הוא ניצחון. גם אם הוא על חודו של קול. הפיתוי לעשות סקרים גדול, ואנשים רוצים לדעת מראש מה צפוי לקרות. ככה זה. לכן, אין שום סיכוי שנעמוד בפיתוי. כמו שאוסקר ויילד אמר פעם: "אני מסוגל לעמוד בכל, חוץ מאשר בפיתוי". והפיתוי גדול, ענק. מי לא רוצה לתת לקורא/צופה שלו את התחזית המלומדת שלו. מי לא רוצה לנבא מה יקרה. כולנו רוצים, לכן ניפול שוב. אך אם תרשו לי, הדפק הוא לא רק אצלנו, אנשי התקשורת. הדפק הוא גם בציבור, שרוצה את המיד, את העכשיו, את האינסטנט. אם לא ניתן סקרים, ולא ננתח אותם – נאכל אותה. למה? ככה. כי הקורא רוצה חומר, רוצה</div>Sat, 20 Sep 2008 05:12:00 +0200attilus@netvision.net.il (אטילה שומפלבי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=249827&blogcode=9919658http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=249827&blog=9919658http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=249827&blogcode=9722918<div align="right" dir="rtl">EDWARD R. MURROW RTNDA Convention Chicago October 15, 1958 This just might do nobody any good. At the end of this discourse a few people may accuse this reporter of fouling his own comfortable nest, and your organization may be accused of having given hospitality to heretical and even dangerous thoughts. But the elaborate structure of networks, advertising agencies and sponsors will not be shaken or altered. It is my desire, if not my duty, to try to talk to you journeymen with some candor about what is happening to radio and television. I have no technical advice or counsel to offer those of you who labor in this vineyard that produces words and pictures. You will forgive me for not telling you that instruments with which you work are miraculous, that your responsibility is unprecedented or that your aspirations are frequently frustrated. It is not necessary to remind you that the fact that your voice is amplified to the degree where it reaches from one end of the country to t</div>Sun, 10 Aug 2008 01:17:00 +0200attilus@netvision.net.il (אטילה שומפלבי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=249827&blogcode=9722918http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=249827&blog=9722918http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=249827&blogcode=8876373<div align="right" dir="rtl">לו הייתי מאמין שהוא יענה לי, הייתי קורא בקולגדול "אלוהים אדירים". אךהיות שאני מורגל לשקט הבוקע מן הצד השני בכל פעם שהמילים האלה יוצאות לי מהפה,אגלה שמה שבאמת אדיר פה, זה הטירוף שאחז בשמאלני ארצנו השמים נפשם בכפם ונאבקים בשבועיים האחרונים על חירותה של... טיבט. לאחר שהצליחו לפתור את בעיותינו עם הפלסטינים על הצד הטוב ביותר, התפנו השמאלנים להיאבק על זכותם של הטיבטים העדינים לשים קצוץ על הסינים הרעים ולהיות עם חופשי בארצו. אחרי שהסירו את המחסומים, ואת הכבישים העוקפים, ואת הבדיקות המשפילות המאמללות למאות אלפי פלסטינים את החיים, אצו רצו השמאלמלנים להתוות את מפת הדרכים הטיבתו-סינית שתסלול את הדרך לשלום וביטחון. אם זה לא היה מוזר, זה בטח היה הזוי, או לפחות נורא פתטי. ואם לא זה, אז זה יכול היה להיות לפחות מצחיק. ביצות של מילים שנשפכו בפרשנויות מלומדות על הדלאי לאמא ומתפלליו כבר התייבשו בשרב האחרון כאילו כלום, והזרימה אינה פוסקת. עוד ועוד מאמרים וכתבות והצהרות</div>Mon, 24 Mar 2008 23:23:00 +0200attilus@netvision.net.il (אטילה שומפלבי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=249827&blogcode=8876373http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=249827&blog=8876373http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=249827&blogcode=8869336<div align="right" dir="rtl">"ברגע שהושלמה הטרגדיה האנושית, היא מועברת לעיתונאים שהופכים אותה לבידור נדוש. אולי מפני שכל הקדחת חסרת ההיגיון פרצה ישר דרך הדלת שלנו, ושום פרט עיתונאי רומזני ומטופש לא פסח עלי, אני חושב על תקופת מקארתי כחונכת את ניצחון הרכילות שלאחר המלחמה באמונה המלכדת של הרפובליקה הדמוקרטית הוותיקה ביותר בעולם. 'ברכילות נשים את מבטחנו'. הרכילות כבשורה, כאמונה הלאומית. המקארתיזם כתחילתה לא רק של פוליטיקה רצינית, אלא של כל דבר רציני כחומר בידור שנועד לשעשוע הקהל הרחב. המקארתיזם כפריחה הראשונה שלאחר המלחמה של חוסר המחשבה האמריקני, המצוי כעת בכל מקום". מתוך "התחתנתי עם קומוניסט", מאת פיליפ רות</div>Sun, 23 Mar 2008 21:38:00 +0200attilus@netvision.net.il (אטילה שומפלבי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=249827&blogcode=8869336http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=249827&blog=8869336