http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=24798heCopyright 2026 green_mile. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=24798http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=24798&blogcode=14868102<div align="right" dir="rtl">אושר גדול. אין דומה לזה. כמה קלישאתי מצדי.</div>Mon, 23 Jan 2017 10:37:00 +0200greenoshka@gmail.com (green_mile)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=24798&blogcode=14868102http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=24798&blog=14868102http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=24798&blogcode=14626892<div align="right" dir="rtl">בליל של איברים מחובקים, שמנמן העל החתולי מצליח איכשהו להיות מחובק מתחת לזרוע שלי ובאותו זמן לנטרל את היד של החתיך האנושי שמלטף אותי, בפולסים של חצי דקה שולח ראש משופם לסנטר מזוקן, וחוזר אלי לגרגור חלילה. ועל הכל מנצחת הפיצקולית שבועטת בי ברכות מהבפנים של הבטן. מסמנת שאולי מלכותו של משופם העל עומדת להסתיים. אושר.</div>Fri, 12 Feb 2016 19:16:00 +0200greenoshka@gmail.com (green_mile)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=24798&blogcode=14626892http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=24798&blog=14626892http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=24798&blogcode=14334762<div align="right" dir="rtl">אז אני יודעת לכתוב, אבל הכאב הוא זרז טוב יותר מאשר האושר. עדיין לא מרגישה שלמה עם להפקיר את המקום הזה. יוצאת קצת מהבועה של האושר שלי, להודיע קבל עם ועדה - גריני התחתנה! ולא בגלל הטבעת אני מאושרת, בגלל האיש ששם לי את הטבעת על האצבע. לא יכול להיות טוב יותר מזה. מזל טוב לנו. </div>Mon, 01 Jun 2015 09:59:00 +0200greenoshka@gmail.com (green_mile)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=24798&blogcode=14334762http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=24798&blog=14334762http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=24798&blogcode=14264111<div align="right" dir="rtl">וכרע על ברכיו, ושלף טבעת בצורה הכי שלו, הכי שלנו, ושאל אם ארצה להיות שלו לנצח. וברור שארצה. אבא, אתה צופה?</div>Thu, 08 Jan 2015 00:24:00 +0200greenoshka@gmail.com (green_mile)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=24798&blogcode=14264111http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=24798&blog=14264111http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=24798&blogcode=14215260<div align="right" dir="rtl">גבר פוגש אישה, אישה פוגשת גבר. גבר אוהב אישה, אישה אוהבת גבר. סיפור בנאלי, קורה בכל יום, בכל שעה. אנשים מתאהבים, משלבים את חייהם זה בחייה של זו, והעולם כמנהגו נוהג. מה יותר טבעי מזה? אז למה לי זה לא טבעי? כל יום הוא פלאי. בכל פעם שהלב מתרחב אני לא מעכלת. מתהלכת בעולם כאילו קרה לי נס. איך זה שעולם כמנהגו נוהג, ותוייגנו כעוד זוג מיני מיליונים, ואני לא מצליחה לעכל את הטוב הזה? בכל פעם שהגבר שלי מחווה כלפי מחוות אהבה, חיבה, אכפתיות, ולו הקטנה ביותר, אני מרגישה כאילו כרגע נתן לי עולם ומלואו. והימים עוברים, והחודשים עוברים, ואני עדיין עם תחושת הפלא. באמת? לי? זה מגיע לי? ואני תוהה האם אתרגל בסופו של דבר, האם אעכל. אני רוצה לעכל? איך יכולתי לוותר על אהבה? האויר שאני נושמת עכשיו מורכב מאחוז אחד של חמצן, וכל השאר אהבה טהורה. מעולם לא חשבתי שאפשר להרגיש כל כך. ונמאס לי להצטדק, נמאס לי להגיד שאני יודעת שאני מגעילה בדביקותי. כן, אני מרגישה, אני כל כך מרגישה, כל הזמן מרגישה. לא יכולה להפסיק להרגיש. וטוב.</div>Sat, 11 Oct 2014 19:06:00 +0200greenoshka@gmail.com (green_mile)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=24798&blogcode=14215260http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=24798&blog=14215260http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=24798&blogcode=14166570<div align="right" dir="rtl">*** לוקחת אתנחתא קלה מהמלחמה, מחליטה שעכשיו הזמן לאהבה*** אני לא מאמינה שחשבתי לוותר על אהבה. באמת חשבתי שאני, רומנטיקנית בלתי נלאית, יכולה להסתדר בלי הפרפרים בבטן, בלי הלב שמתרחב, בלי החיוך המטופש, בלי המילים הדביקות, בלי הרעש הזה, התמידי באוזנים: "אוהבת...אוהבת...אוהבת...אוהבת..." חשבתי שזה כבר לא יקרה, שזה לא מגיע לי, והשלמתי עם זה. אני לא מאמינה שבאמת חשבתי להתפשר. להתפשר על רגשות, להתפשר על משיכה, להתפשר על איש שיחה, על חבר, להתפשר. כבר השלמתי עם זה, שבשם הילדים שעוד לא נולדו לי, הילדים שאני כבר אוהבת וחרדה להם עוד לפני שהם נוצרו, אני אתפשר. וחיפשתי. חיפשתי וניסיתי ויצאתי, הראש השלים עם הפשרה, הבטן והלב לא. פתאום הוא בא. ואיתו יש הכל. פרחים ופרפרים, ולב שמתרחב עד כדי כך שעוד מעט הוא כבר יהווה את כל הגוף שלי, וחיוך זורח, ועיניים מלאות לבבות, לפעמים קשה לי לי לנשום מרוב אהבה. כשהוא צוחק אני מרגישה בת מזל, כשהוא מחבק בא לי להעלם בתוכו, כשהוא מנשק אני שומעת באוזניים שירה, כשהוא בתוכי אני רוצה שהעולם יעצור. אני אפילו אוהבת את ריח הבל הפה שלו כשהוא קם בבוקר. והוא</div>Thu, 24 Jul 2014 09:41:00 +0200greenoshka@gmail.com (green_mile)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=24798&blogcode=14166570http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=24798&blog=14166570http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=24798&blogcode=14116626<div align="right" dir="rtl">באמת שלא ידעתי שאפשר להרגיש כל כך הרבה אושר. רוב הזמן הגוף שלי נוטף רגשות, רוב הזמן אני לא יכולה להכיל את כל הרגשות האלה, זה דולף החוצה בלי שליטה. בא לי לתפוס מגפון ענק, כזה של שוטרים בפיזור הפגנות, ולצעוק לתוכו (למרות שאין צורך, הוא מגביר גם ככה): תראו אותי! תראו כמה טוב! ולו? לו בא לי להגיד כל הזמן. בערב, בלילה, בבוקר, בעבודה, תוך כדי שינה,תוך כדי אוכל, כשאני בשירותים, כשאנחנו רובצים לפתחו של האח הגדול, לפני סקס, אחרי סקס, תוך כדי סקס. אני אוהבת אותך. אני מגעילה את עצמי מרוב סוכר, וזה כל כך כיף. וזה כל כך טוב. אז ככה זה לעוף בלי כנפיים. תודה אבא. </div>Wed, 21 May 2014 00:07:00 +0200greenoshka@gmail.com (green_mile)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=24798&blogcode=14116626http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=24798&blog=14116626http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=24798&blogcode=14091532<div align="right" dir="rtl"> בשנות הפעילות שלי כאן, AKA שנות העשרים הסוערות שלי, בלוטות הרגש שלי פעלו בפור פאואר. כל ראשון וחמישי התאהבתי, התלהבתי, סערתי, שכבתי, התנסיתי, לא הנחתי לרגש לדקה. הכל פעל כמו עשרות מראות בתוך חדר קטן. רעש. ואז הייתה אהבה גדולה, שביגרה וקצת שיתקה. וכשהיא נגמרה, הבלוטות האלה נכנסו לתרדמת. משהו במנגנון שלהן למד שעדיף ככה. לישון. לא להרגיש. הן הופרעו רק כשאבא הלך. נשברו, נשפכו על הרצפה ושתתו דם. היו כאלה שניסו להעיר אותן, היו כאלה שרציתי שיעירו אותן. אף אחד לא הצליח להתקרב. אפילו לא לגעת, בטח שלא לטלטל. הבלוטות נשארו בתרדמת. היו שמורות לזעזוע של כאב, לא לזעזוע של אושר. שנים שלא הרגשתי ככה. כבר ויתרתי על הבלוטות האלה. חשבתי שהן ישארו רדומות במבחנות שלהן, שמורות לכאב. שנים שלא הרגשתי ככה. וזה מפחיד נורא. _____________________________________________ You should leave without a warning and Jump, flyLet your feet leave the ground, step into the sky andJump, highIf you want a better view, then another life is calling you to </div>Sat, 19 Apr 2014 03:13:00 +0200greenoshka@gmail.com (green_mile)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=24798&blogcode=14091532http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=24798&blog=14091532http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=24798&blogcode=13885918<div align="right" dir="rtl">פעם ראשונה מאז שאתה מת, הלב שלי מוטרד מדברים אחרים. פעם ראשונה מאז שאתה מת, שאני מרגישה לגיטימציה לשים כובע של ״אישה״, ולא של ״בת״. פעם ראשונה מאז שאתה מת, עושה משהו מבלי לחשוב מה היית אומר על זה, כי כנראה לא הייתי מספרת לך את זה. זה אמנם חסר משמעות אמיתית, אבל זה גורם לי להרגיש גוונים אחרים, לא של אבל. של נשיות, של מלאות, של חוסר, של בדידות. פעם ראשונה מאז שהפכתי להיות יתומה, זו שאבא שלה נפטר מסרטן במוח בצורה כל כך מהירה, זו שמדברת ובוכה על זה בכל הזדמנות כי זה הדבר היחיד שממלא את הנשמה שלה, שאני קצת נוטשת את המקום הזה, רק למעט, כדי להכניס רגשות אחרים. ורק אני עם זה, וטוב לי שרק אני עם זה. קצת מכירה את עצמי מחדש. קצת רוצה לחזור למה שהיה. קצת (הרבה) רוצה לייצר אחת חדשה. אפילו לא נעים לי לחשוב את זה, אבל זה נורא כבד, להיות כל הזמן הבת המסכנה. בא לי להיות האישה הנועזת, בא לי אדרנלין, אני רוצה לחיות. מעבר לעולם החדש שהשתלט על חיי בעשרה חודשים האחרונים. אתה כל הזמן שם. כל הזמן. אבל אני רוצה קצת להרגיש דברים אחרים. אפילו שזה חסר משמעות, העובדה שאני יכולה לחוות משהו אחר, גורמת לי להרגיש חיה.</div>Wed, 21 Aug 2013 00:32:00 +0200greenoshka@gmail.com (green_mile)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=24798&blogcode=13885918http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=24798&blog=13885918http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=24798&blogcode=13882003<div align="right" dir="rtl">כולם משתמשים בפלסטר שנקרא זמן. הזמן מרפא, הזמן משכיח, וכל השיט הזה. אני לא מבטלת את זה לחלוטין. הזמן שממשיך מראה לך שאת חיה, שאת ממשיכה לחיות, למרות הדבר ההזוי הזה שנפל עליך. הזמן עובר, ואני קמה בבוקר, מתארגנת, ויוצאת כל יום לעבודה. אבל בשבילי, הזמן בעיקר מבליט כל יום כמה האבידה גדולה ועצומה. אני משתמשת במילים גדולה ועצומה, אבל בעצם, כל יום יש משהו קטן אחר, שאת מבינה שכבר לא יהיה. את לעולם לא תדברי יותר עם אבא שלך. לעולם לא יתרחב הלב שלך כשהוא יגיד כמה הוא מתגעגע כשלא תתראו הרבה זמן. לעולם לא תתקשרי אליו יותר בבוקר והוא יגיד - היי, בדיוק התכוונתי גם, כבר לחצתי את השם שלך בטלפון. את לעולם לא תוכלי לספר למי שאת נמצאת איתו למה הדמעות מתחילות לרוץ לך כשאת מדברת עם אבא שלך, כי מילה מאבא שלך יכולה לכווצץ' לך את הלב בשניה, גם אם את נמצאת במקום הכי קסום על פני הגלובוס. לא יהיו לך הרגעים האלה בשבת, שאת אומרת - אבא, אתה כבר לא מפנק אותי כמו פעם, ומתיישבת עליו ומפחדת שהוא לא יעמוד בזה, ולמרבה הפלא הוא עומד בזה ואיכשהו גם בגיל כזה עדיין קיים שם בדיוק מקום מתאים לחיבוק שמגן עליך מהעולם. אנ</div>Sat, 17 Aug 2013 01:54:00 +0200greenoshka@gmail.com (green_mile)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=24798&blogcode=13882003http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=24798&blog=13882003