http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=247857כבר אין מקום לייחודיות במגפת ישרא, אבל עדיין הבלוג שלי...heCopyright 2026 SHNABLE. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=247857http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/57/78/24/247857/misc/11954614.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=247857&blogcode=10531442<div align="right" dir="rtl">תמיד יש לי את הרצון העז הזה לכתוב בבלוג, ואז אני נזכרת שאין לי קוראים אז למה להשקיע בכתוב? הפעם התהיה הזו לא עלתה בראשי, אני רק מעוניינת לכתוב למען עצמי את מה שהולך איתי בין אם מדובר בצבא ובין אם מדובר על החיים שמחוץ לו. אז צבא... וואו, כבר חודשיים אני רכוש צה"ל, הזמן טס בלי ספק... ועברתי כבר כמה תחנות, טירונות סיימתי, קורס מש"קי לוגיסטיקה כבר מאחורי וכעת אני בסדיר שלי, סיירת גולני :) לא רע בכלל למען האמת, ז"א מבחינת אנשים תענוג מבחינת הלוקיישן קצת לא כוס התה שלי, אבל נסתדר עם מה שיש, עוד 3 חודשים בע"ה קורס קצינים ויהיה בסדר יותר. זה סופר דופר דופר על קצה המזלג, כמובן שיש יותר תוכן ובשר בתוך כל החודשיים האלה, הן מבחינת האנשים שהכרתי, החוויות שעברתי, דברים שאני נוצרת עד הקבר פחות או יותר. מי ששאל את עצמו מה פשר הכותרת... אז דותן, כן זה החבר, האהוב, הבנאדם שהראש לא מרפה ממחשבות עליו לרגע... אותו אחד מהפוסט הקודם, אז אנחנו יחד, עדיין יחד למרות שקשה- קשה יותר מכפי שחשבתי... מה ביקשתי? לצאת אחרי שבוע הביתה ולהיות איתו ורק איתו?! כנראה שגם זה מעל המצופה, אבל בחרתי קרבי ויש להתמודד ע</div>Fri, 13 Feb 2009 17:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (SHNABLE)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=247857&blogcode=10531442http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=247857&blog=10531442http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=247857&blogcode=10374371<div align="right" dir="rtl">נכון לעכשיו הבלוג הוזנח שוב, קרו המון דברים מאז הפוסט האחרון, איכשהו תמיד קורים לי דברים בפערים נורא קטנים של זמן... אבל אין לי תלונות, אחרי הכל זה מחשל אותי לטוב ולרע, לרוב לטוב. אז התגייסתי, אני מסיימת טירונות יום רביעי הזה לאחר כמעט חודש של שינה באוהלים, הכרות עם בנות מדהימות, צחוקים בחדר האוכל, ירי בנשק וכמובן המון חוויות שאני אנצור למשך המון זמן. הייתי רוצה לכתוב על הגיוס פוסט רציני במיוחד לאור העובדה שבהגיעי לניצנים- בסיס הטירונות בו אני שוהה ישר עלה לי הפיוז שאני אמורה לבלות בו את משך הטירונות שלי וכבר תכננתי כל מילה ומילה, כל טענה וטענה לנוכח המצב שלי וכמה זה מיותר לגייס בנות וכמה הייתי שמחה לראות קב"ן ולצאת מהצבא. אבל טוב מידי פעם לשמר לעצמי את הדעות שלי ובדיעבד להבין שהכל היה בהבזק של רגע אחד של דאון מסוים, וכרגע אין גאה ממני לשרת בצה"ל לא משנה כמה אני זוטרה נכון לעכשיו בתוך המערכת הזו. אני עכשיו איתו, וטוב לי ונחמד לי וכייף לי איתו באמת שכייף, חבל שאנחנו לא מתראים לעיתים יותר קרובות, השירות הצבאי יכול להרחיק ביננו מחד גיסא ולקרב נפשית מאידך גיסא... כל יום כל היום SMS</div>Sat, 03 Jan 2009 15:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (SHNABLE)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=247857&blogcode=10374371http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=247857&blog=10374371http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=247857&blogcode=10163268<div align="right" dir="rtl"> אתה מדהים, אתה מקסים, אתה אינטיליגנט, אתה מורכב ועם זאת כ"כ פשוט, אתה מוזר ועם זאת מיוחד בדרכך שלך, אתה כובש, אתה מעניק לי תחושת ביטחון כשאני איתך, אתה עושה לי את זה! הכרנו בנסיבות הכי הזויות שאפשר לעלות על הדעת, אבל זה לא משנה כי אני לעולם לא אתחרט על זה, אתה אחד הדברים היותר טובים שנכנסו לי לווה (ספייס) ואני לא מתכוונת לתת לך להימלט משם בזמן הקרוב, התחייבות זו התחייבות! מאחורי כל המילים היפות האלה והחיוך שיש לי על הפנים כשאני איתך, אני מוצאת עצמי לא פעם נכנסת לעצבות שכזו כי אני יודעת שאי אפשר מעבר, שנינו לא רוצים להגיד דברים שאי אפשר לעמוד מאחוריהם, ובצדק, חבל על עוגמת הנפש. אני לא יודעת אם להודות שאתה ידיד טוב שלי או להתבאס על כך שזה מה שתמיד נהיה (נשמע טוב יותר באנגלית), כי המון סיבות כאלה ואחרות לא מאפשרות סיטואציה שלה אני מייחלת מהיום שראיתי אותך כשפלטתי לחבריי "קבלו את השווה ההוא שם" - לא התבגרתי ממש במחשבה שנייה. מאז והלאה הרבה דברים השתנו לכאורה אצלי, גרמת לי להסתכל אחרת על המציאות, הידע שלך, הבקיאות שלך בכל תחום גרמו לי פשוט להבין למה אני לא מתפשרת על בחורים</div>Wed, 12 Nov 2008 15:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (SHNABLE)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=247857&blogcode=10163268http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=247857&blog=10163268http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=247857&blogcode=9186381<div align="right" dir="rtl">אז תגידו לי אתם... איך הייתם מגיבים אם מושא הערצתכם, הנוף בו בהיתם מתחילת שנה ולא ידעתם איך לתקשר איתו ולו המילה הקטנה ביותר שתיזרק לעברו לא עלתה בראשכם הקטן. אז תגידו לי אתם, איך הייתם מגיבים אחרי שמצאתם "שליח", "מתווך" (whatever you call it) שיזרוק עצם למושא הערצתכם... -"מה אתה אומר על שני?" -"נראית טוב, היא נותנת?" אז תגידו לי אתם! איך הייתם מגיבים לשאלה הזו, האין זה שובר את ליבכם לרסיסים קטנטנים ובלתי ניתנים להדבקה? איך הייתם מגיבים לשאלה כזאת? (ואני יוצאת מנקודת הנחה שאתם בתולים יותר מהבתולה מריה, סתם... פשוט לא זורמים עם כל מה שזז, אפילו שהוא נראה כמו מושא הערצתי) איך אני הגבתי... הלם טוטאלי, הילד שעיניי לא ריצדו ממנו לרגע קט, הילד ששבה את ליבי ביומי הראשון ב-י"ב, הילד שבזבזתי בלבהות בו כ-10 חודשים מחיי, יום יום בבית הספר, שואל את השאלה הכי הכי לגיטימית לילד קטן וחרמן, אך עם זאת זו התשובה האחרונה לה ציפיתי... ומאז אותו היום אני מבואסת תחת מהתקרית, מנסה לשכוח ממנו, אבל הוא פאקינג נראה טוב! וכן, לא התבגרתי עדיין, ולמרות שעל כל בנאדם שלישי אני אומרת "בונא איזה שווה", הוא</div>Wed, 14 May 2008 20:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (SHNABLE)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=247857&blogcode=9186381http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=247857&blog=9186381http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=247857&blogcode=8870535<div align="right" dir="rtl">בחר מצב רוח : מרומם! סוף סוף, אחרי השתפנות של שנה פחות או יותר, החלטתי לעשות משהו בניגוד לרצונה של אמא (הכוונה לפירסינגים בלבד, כן?), חסכתי כסף, ואספתי עוד כמה שקלים, הלכתי לסטודיו והתחוררתי. היה קצת סיפור... אבל הכל בא על מקומו. לא ארחיב במילים, אוסיף מספר תמונות... הרי לכם: וחאלס לעשות לי התקפי לב! אני בקטע של מישהו אחר בכלל (טוב אולי בקטע של שניים) עינב, אני אוהבת אותך </div>Sun, 23 Mar 2008 22:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (SHNABLE)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=247857&blogcode=8870535http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=247857&blog=8870535http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=247857&blogcode=8830320<div align="right" dir="rtl">To see you when I wake up is a gift I didn't think could be real. To know that you feel the same as I do is a three-fold, utopian dream. You do something to me that I can't explain. So would I be out of line if I said, I miss you. I see your picture, I smell your skin on the empty pillow next to mine. You have only been gone ten days, but already I'm wasting away. I know I'll see you again whether far or soon. But I need you to know that I care and I miss you. מה נסגר עימי? אני פשוט חושבת לעצמי שבתוך המערבולת של ספקחוסר מעש בתחום המיניספק לא יודעת מה לעשות עם עצמי, אני חוזרת אחורה ונוברת בארכיון, מוציאה משם דברים שמנסה לשכוח, ונותנת לזה צ'אנס נוסף, רק מבחינתי, לא יודעת אם זה הדדי. - אז בלחיצה של רגע על מקש ה"שלח", שלחתי לו הודעה שהתגעגעתי, בלי קשר לחיים, כ"כ פחדתי מהתגובה שאיחרה להגיע ניתן לומר, אבל הגיעה לא פחות ולא יותר בשיחת טלפון שכמובן סיננתי באלגנטיות מופרזת. -פחדתי לשמוע את הקול שלו מהצד השני, ידעתי שאהיה חסרת אונים, אחרי הכל אני יזמתי את זה, אבל מי יודע אם אעמוד מאחו</div>Mon, 17 Mar 2008 18:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (SHNABLE)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=247857&blogcode=8830320http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=247857&blog=8830320http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=247857&blogcode=8660043<div align="right" dir="rtl">בדרכי הביתה היום, נוצר בי הדחף לכתוב פוסט, כבר תיכננתי כל מילה ומילה למעשה... אבל זכרוני בגד בי (סוג של...), החלטתי לא להכנע לו... וגם נמאס לי לראות את אותו פוסט over &amp; over again מה שנמצא כעת במודע... היום קלטתי כמה נכון המשפט "חבר פשוט יאמין לחיוך שעל פנייך, בעוד חבר אמיתי יראה את הדמעות שבעינייך", הוא נכון מבחינה תאורטית, לא הרגשתי אותו על בשרי, למרות שהיום כמעט והתפרצתי בבכי, אני מרגישה שאני אוגרת הרבה בתוכי, הרבה מידי כנראה... אני לא באה בטענות לחברות הטובות שלי, ממש לא, אני בורכתי בתכונה-של שמחת חיים מטורפת ביום ביום, חיוך ענק מרוח על פניי רוב הזמן, בעוד שמבפנים אני כ"כ רוצה לפרוץ בבכי, כי לא הכל וורוד מסתבר. אני באמת מרגישה שהשינוי שייחלתי לו ממתחיל להראות סימני חיים, אבל אמא, שככה אמורים לכנות אותה "אמא" דיי גורמת לי לבלום אותו... אני באמת לא יכולה ככה יותר, היא חושבת שאני בכיתה ז' מינימום, הלו! אחותי תתעוררי אני פאקינג בת 17.5 מה נהיה?! אז מצד אחד אני נוטה להבין את ה"דאגה", אבל מצד שני היא לפעמים נאטמת, והולכת עם הראש בקיר, כך שכל מילה שאני מוציאה מהפה,</div>Mon, 18 Feb 2008 18:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (SHNABLE)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=247857&blogcode=8660043http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=247857&blog=8660043http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=247857&blogcode=8424935<div align="right" dir="rtl">תנחשו מי חזרה... כן, אין ספק שימים לא קלים עברו על כוחותינו- משמע אני... ולמרות זאת, אין לי מי יודע מה לעדכן לגביו. אני רק אגיד שאני זקוקה באופן בהול לשינוי מהותי בחיי- חברתי, נפשי, לימודי וואטאבר... פשוט שינוי! לא יכולה להמשיך להיות חלק מאותה שגרה חסרת תכלית כמעט לחלוטין, נמאס לזרום הלאה בחוסר מעש משווע, אזל כוחי מנשוא דברים שטחיים למדיי, לשמוע סיפורים מאנשים אחרים שמעניינים לי את המקום שלא זורחת בו השמש...לנסות לעזור, אבל אף אחד לא עוזר לי...חוץ מכמה אחדים שאני אוהבת ומוקירה ומעריכה כל יום. *זה לא מה שהיה פעם* אין לי כוח יותר לכלום!!! באמת... APOLOGIZE I'm holding on your rope,Got me ten feet off the groundI'm hearin what you say but I just can't make a soundYou tell me that you need meThen you go and cut me down, but waitYou tell me that you're sorryDidn't think I'd turn around, and say...It's too late to apologize, it's too lateI said it's too late to apologize, it's too lateI'd take another chance, take a fallTake a shot for youAnd I need you like a heart needs</div>Mon, 14 Jan 2008 20:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (SHNABLE)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=247857&blogcode=8424935http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=247857&blog=8424935http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=247857&blogcode=8319305<div align="right" dir="rtl">אהלן אהלן אהלן, מצטערת בפני "המוני" קוראיי על חוסר עידכון משווע לחלוטין. תגידו לי אתם? איך אפשר ללכת נגד הזרם, ולא לכתוב כמו בלוגר חמדמד איך עברה עליו השנה, מה היה חרא, מה היה טוב, מה הוא מצפה לשנה הקרובה ושאר ירקות. ובכן, אני אמלא את רצונכם.... נקודותחשובות במיוחדבשנת 2007 שעברה חלפה לה ביעף: * העצלנות התגלתה לאור בשיא מעלותיה - ירדתי ל-3 יח"ל מתמטיקה! * שביתה! כבר בתחילת 2007 שביתה, וגם לקראת הסוף, סגירת מעגל משהו... * הדביקו לי את הכינוי "ליצן חצר ממורמר" בעקבות לבוש וגם... מרמורים? '-_- * סוגדים לי!!! * עשיתי סיידליפ, והפכתי לאימו מן המניין NOT * אני והדס גילינו עד כמה רמת הטיפשות והשעמום שלנו גבוהות להפליא, כגון : דגות מבור בבי"ס מגנטים בעזרת מחזיק מפתחות מגנט? XD * פותחים נרגילה בזולה!!! * לראשונה הכרתי את הגאלה- והתלהבתי... אבל רק הפעם! * 2 הופעות של שחר חסון, הופעה של שגיב פרידמן, הופעה של חיים אלמקייס * פגשתי את האנשים הכי מכורים אבר לסרטי בורקס * התערבות "על הבתולים ועל המוות"- נראה לי הבנות בכלל שכחו ממנה... עד לנשף!!! * עדה למכות בין המאפיה הרוסית לערסי</div>Mon, 31 Dec 2007 16:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (SHNABLE)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=247857&blogcode=8319305http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=247857&blog=8319305http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=247857&blogcode=8200625<div align="right" dir="rtl">ידוע לכולנו שחיינו למעשהעד יום רביעי בערב בתוך איזושהי בועה, 64 ימים של שביתה הספיקו מהר מאד לנתק את בני הנוער ואחותם משגרת הלימודים, כמובן שכולם היו שמחים ביום בו הודיעו על שביתה ארוכת טווח... "וואו איזה להיט, החופש לא נגמר, יאללה באלגן!" וזה לגיטימי, אפילו אני נכנסתי לאקסטזה של השביתה, לא נתתי לזה להשפיע עליי עד כדיי כך, כי ידעתי שלצד "ארגון המורים" המהולל, ישנה את "הסתדרות המורים" ששומרת איכשהו על קור רוח, ואני מחויבת להתייצב לשיעורים של המורים שמלמדים עדיין. אז בהתחלה אכן מילאתי את המוטל עליי, התייצבתי כמו תלמידה טובה למקצועות הללו... צרם לי מאד שלא יכולתי לצאת עם חברים בערבים שהם שבתו, בזמן שאני הייתי מוכרחה לבוא לשיעורים על הבוקר. אבל זה מה יש... לאט לאט, התחלתי לחפף, ולזרוק ז' על המקצועות האלו, בהחלטה ספונטנית של הבוקר קבעתי לעצמי אם לבוא או לא , לא התחשבתי בהשלכות. מפסיכולוגיה הברזתי נון סטופ, הייתי בפחות מחצי מהשיעורים במהלך השביתה, וספורט, שלא נדבר על זה בכלל, אין לי סימונים ליד השם... שורה לבנה וריקה של משבצות חלולות. :\ המקצוע היחיד שהקפדתי במידה מסוימת לבוא אלי</div>Sat, 15 Dec 2007 16:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (SHNABLE)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=247857&blogcode=8200625http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=247857&blog=8200625