http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=244795בעיני לקרוא את כל הבלוג מוכיח לי שהתבגרתי במובן מסוים. "יום ללא חיוך,הוא יום מבוזבז",צ'רלי צ'פלין.heCopyright 2026 &#9829;•°Angel•°&#9829;. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=244795http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=244795&blogcode=13929250<div align="right" dir="rtl">לאורך השנים בכתיבת הבלוג, אני קוראת ואני מחסירה פעימה בכל פעם מחדש.אני יושבת מול המסך הזה/מסכים אחרים בבית ואני מדמיינת ילדונת בת 12,13,14,15,16 כותבת בכל פעם מחדש על רע ועל מעט מאוד טוב.על חצאי תקופות בהם השמש זרחה, ועל רוב הזמן בו היא מתמודדת בין מכות של פרחות לבין מכות בבית.הכל היה רחוק ממנה מרחק שנות אור כשעוד הייתה ילדה קטנה ותמימה שבסה"כ עלתה לארץ בגיל 2 וניסתה להשתלב.המון פעמים כשאני כותבת את הסיפור המלא ככה לעצמי, מעבר לכאב שחודר עמוק כמו להביט במראה או בסרט (סיוט) חייך בLIVE.בכל אופן, אני מסתכלת על עצמי מהצד ונמאס לי לרחם על עצמי שנים של מלחמה נגד הרחמים הובילו למסקנה אחת : אני מעדיפה לשתוק.לשתוק בכל מובן המילה, בכל חומרת המילה, בכל המשתמע מכך. לא יודעת אם אני מצליחה להבין ילדים/בני נוער אחרים ששותקים, אבל אני מצליחה בפעם היחידה בחיי להבין את עצמי ולהגיד לעצמי- בגיל ההוא זה יכל היה להיגמר גרוע יותר.ואולי אני מגזימה ואולי כמו שכולם אומרים "חיכית יותר מידי שנים את כבר מבוגרת גברת!" ואני עדיין שונאת שקוראים לי "גברת" כי אחרי הכל אני עדיין עלמה. אני הולכת סחור סחור כי בעצם גם אני</div>Fri, 04 Oct 2013 18:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (&#9829;•°Angel•°&#9829;)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=244795&blogcode=13929250http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=244795&blog=13929250http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=244795&blogcode=13603187<div align="right" dir="rtl"> זה נכון שבתקופה האחרונה מיותר לציין שהזנחתי. ונכון שאת כוחות הכתיבה אני בעיקר מדגישה לכתיבת הספר שלי. אבל מעולם ולעולם אני לא יישכח את התקופות ש"ישרא-בלוג" היה לי בית. הייתי מגיעה מבית הספר,חבולה,מלוכלכת מיריקות,ולעיתים גם ביצים, ופשוט כותבת. שופכת את האמת שלי, את הרגשות שלי, את הפחדים שלי, את כל מה שהסתתר לי בלב ובעיקר את החלומות. קראתי כ"כ הרבה פעמים את הבלוג. בחלק מהפוסטים לא יכולתי שלא להזיל דמעה לעבר הילדה שהייתי, למי שהפסיקה כבר להיות. הילדה הקטנה הזו ששיחררתי מכילה בתוכה המון עומק. לא ידעתי איך להכיל את עצמי כ"כ ואולי גם האחרים לא. נכון שזה לא היה כתוב בצורה הכי "מקצועית" ובוודאי היו בלוגים מעניינים הרבה יותר,ובעלי יותר תמונות,פרסום והזמנות. אבל הבלוג שלי היה אמיתי,הכיל את הכאב. אני לא מחפשת שירחמו עלי,וגם שלא יטפחו לי על הגב ויגידו לי "אנחנו איתך" בסה"כ אני חושבת (ותמיד הייתי כותבת את זה) שלא כל הבלוגים ה"פעילים" הם באמת בעלי תוכן, ברובם הם בעלי תמונות. ובעקבות מקומם ב"פעילים" אנשים מרגישים שהם מעבירים מסר - הם לא. אז כן, תמיד רציתי להיות פעילה, ואולי מקום הקנאה הזה שייך</div>Sat, 22 Dec 2012 12:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (&#9829;•°Angel•°&#9829;)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=244795&blogcode=13603187http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=244795&blog=13603187http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=244795&blogcode=13592967<div align="right" dir="rtl">אני זוכרת את עצמי בתור ילדה בת 8,9 מסתכלת לשמיים במבט מתחנן. לא פעם הם שברו לי את האף,פתחו לי את השפה, ניפצו לי משקפיים שרסיסיהם עדיין בוודאי מפוזרים בארונות הגבוהים בחדר השינה של הורי. "ילדות" קשה לסכם ילדות כשהייתי מקבלת מכות נוראיות כי היו רבים איתי,מציקים לי,לועגים לי,למוצא שלי,למראה הבובה שהיה לי. הרסו אותי,הוציאו ממני כל סימן לתמימות,לילדות,לתקווה. הייתי מקבלת מכות באופן קבוע ע"י אימא שלי,אבא שלי שהיה יושב עלי תוך כדי שהוא לבוש בתחתונים בלבד. והשיא הגיע כשדוד שלי התערב וגם הוא היה מוריד לי סטירות ומפיל אותי על הריצפה כאילו הייתי מינימום אחד הפושעים המבוקשים או מחבל, משיג גבול וכו'. - "זה נראה זוועה" , אני ממלמלת לעצמי תוך כדי שאני בוהה בסדר הדברים. אני כותבת את האמת הקשה שלי,את הסיפור הלא-מצונזר וגם כאן אני נופלת? הייתכן שבתחום בו אני מציבה לעצמי רף גבוה כ"כ אני מרשה לעצמי להיכשל? אז נתחיל מהתחלה. חוויתי אין ספור ריבים,עם פרחות,עם ערסים,עם ילדים קטנים (גילאי היסודי) הייתי העולה החדשה שכולם אוהבים כ"כ לשנוא. הייתי מודל לשמצה, לפגיעה, למכות. הייתי הולכת לבית</div>Fri, 14 Dec 2012 22:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (&#9829;•°Angel•°&#9829;)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=244795&blogcode=13592967http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=244795&blog=13592967http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=244795&blogcode=13463592<div align="right" dir="rtl">עברו כ"כ הרבה שנים, המון השתנה. בעיקר אני,בעיקר המחשבה. עדיין אני עומדת על עקרונותי,דורשת צדק ובורחת הרחק אל חלומות שהתנצפו מזמן. עברו כ"כ הרבה מילים. כ"כ הרבה משמעותיות, כ"כ הרבה תמונות שהתחלפו,צבעי שיער,ועכשיו הכל טבעי, הכל שומם משהו,הכל נראה שקט ומבטיח. געגועים לתקופות "סוערות" ומנגד,כמה טוב שזה נגמר. הגיע הזמן לנוח קצת מכל הזכרונות,לנחות בשלום בעולם המציאות. כתבתי לאורך כל הדרך,דיכאון,אהבה,חלומות,תקוות,שנאה,השמצה,פרונוגרפיה שפחדתי לדבר עליה,סקס שהייתה מילה גסה,ועכשיו נשבר לי מלחפש מילים,לייפות דברים,להגיש את האמת כמו שהיא - כואבת , מתסכלת , משקפת מציאות. (לא .. ריאלטי) עכשיו אני נושמת נשימה עמוקה ושלמה, כמעט. בימים אלו, אני כותבת . משתדלת לכתוב במלוא המרץ,עם כל הנשמה בלי להחסיר חצי פסיק וחצי נקודה. אני משתדלת להעביר מסר,ומצד שני מתמודדת עם אחות בגיל ההתבגרות,צה"ל,ויותר מידי שאלות של "לאן?" /; כותבת במרץ על 6 שנים של סבל , צחוק , התגברות , הנאה , דיכאון , אובדנות , סקס , והמון תקווה. פורקן שיעזור לי להבין את עצמי במרוץ השנים? סגירת מעגל עם כמות הסבל? אפשרות לתת לאחרים לה</div>Sat, 15 Sep 2012 18:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (&#9829;•°Angel•°&#9829;)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=244795&blogcode=13463592http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=244795&blog=13463592http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=244795&blogcode=13209858<div align="right" dir="rtl">זה היה בדיוק החופש שהייתי צריכה. ובכן במקום להתלונן כהרגלי על ימי החופש המעטים שאני מקבלת מאז שהתגייסתי לצבא,אני מרגישה בהחלט כי הצלחתי לנצל את חול המועד פסח כפי שצריך. (נו טוב,גם אם רוב הזמן זה היה לרבוץ במיטה&gt;&lt;') בכל אופן,בד"כ אני מאוד סולדת מפגיעה בחופש שלי. כשאני חוזרת הבייתה משבוע בבסיס אני די ממהרת לחשוב על כל הדרכים בהם אוכל לנצל את החופש כך שבאמת אנוח. נכון שבמובן מסוים נהייתי די עצלנית ואפילו פחדנות מסוימת נקלעה בי,אבל אני מאשימה את כל אותן היציאות בהן החזרה מהן הייתה לא בדיוק שגרתית.בכל אופן,חשבתי על זה ואני מפחדת לאבד את החופש שלי. במובן מסוים אני מאוד פתוחה להצעות, טיולים, וכו', אבל בתכלס,אני מפחדת. כשמגיע רגע האמת אני תמיד מעדיפה ל"דחות" את הטיול למועד מאוחר יותר ובכך באופן מסוים לוותר עליו. אני לא יודעת אם זה בעקבות יחסי האנוש הכושלים שלי לאחרונה או סתם עודף שעות שינה שגורם לי לרצות לישון יותר,או אולי סתם הקירבה לבית שפתאום לא גורמת לי לקפוץ בשעה 02:00 ולהחליט לנסוע לת"א. אני מבינה כי הזדקנתי קצת,אבל בתוך תוכי אני עדיין כ"כ רוצה לחוות. אני קונה עשרות אקססוריז,ומ</div>Sat, 14 Apr 2012 16:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (&#9829;•°Angel•°&#9829;)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=244795&blogcode=13209858http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=244795&blog=13209858http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=244795&blogcode=13208325<div align="right" dir="rtl"> נולדתי בשנת 1992. אני יודעת שבערך משנת 94,כבר הייתי מעריצה וחובבת מוזיקה מושבעת. בריטני ספירס הייתה בראש הפליליסט. ברגע שהטלוויזיה שידרה אותה,הרדיו השמיע את קולה הייתי שרה בקולי קולות לצליליה,רוקדת,מחייכת, ובעיקר מזדהה עם אף מילה שלא הבנתי. ידעתי שכשאני יגדל אני רוצה להיות כמוה. לשיר,לרקוד,להופיע. הסתכלתי עליה בעיניים צמאות לעוד. כשהחלו להימכר דיסקים הייתי בין ראשוני הקונים,מאזינה שוב ושוב לאותם השירים וצורחת אותם ללא הפסקה. הייתי פשוט מהופנטת מהעוצמה,מהקול,מההזדהות לסוג המוזיקה,כולם אהבו אותה. קרובות משפחה שלי שגדולות ממני ב-10 עד 11 שנה, היו ההשפעה הבוגרת עלי,אחת מהן אהבה אותה במידה מספקת,והשנייה סלדה ממנה והעדיפה לשמוע את לא אחר מאשר "אביב גפן" אני אז לא ידעתי מיזה, רק שמעתי שהוא היה קשור במחלה שאפילו תפוח הוא לא יכול להכניס לבטן,ומשום מה תמיד כששמעתי את השיר "האם להיות בך מאוהב" חשבתי על הנער שלא יכול לאכול תפוח. בכל אופן,השיר "Crazy" של בריטני התנגן לילה אחד במשך מספר פעמים ממכשיר שדיקלמתי את שמו בעל פה בכדי לגרום להורים לרכוש לי אותו "מערכת סטריאו",הן תמיד היו עשירות ומודרני</div>Fri, 13 Apr 2012 19:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (&#9829;•°Angel•°&#9829;)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=244795&blogcode=13208325http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=244795&blog=13208325http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=244795&blogcode=13207064<div align="right" dir="rtl">אני מסתכלת על עצמי מהצד ואני מופתעת לשם שינוי לטובה. המון מוקדים בחיים שלי הפכו להיות רציונאליים ופתאום אני מרגישה תחושת שייכות מסוימת. אז כן,סימני שאלה ואנשים צבועים תמיד יעטפו את העולם אבל אני משתדלת לתפוס מרחק מהם עד כמה שאפשר ולהסתכל על הדברים בצורה הרבה יותר חיובית מאשר עמוקה. רק תחום אחד החל להפיק חיים בזמן האחרון לאותת לי כי הוא עדיין שם ועדיין אפשרי להחיות ולהשתמש בו כאילו נולד מחדש.יש בו מעט דופק שעוד ישנה אפשרות להסדיר. אני מדברת כמובן על התחום הכי אפור בחיי אבל הכי משמעותי. שינויים חדים שעברו בי בתקופה הזאת,חלומות שרצתי אחריהם ולא ויתרתי לרגע,אני גאה בעצמי על ההשתדלות,על כך שהלכתי כ"כ רחוק ולא ויתרתי מראש. ומנגד אני כועסת כי צביעות מסוימת עטפה אותי,ניסיתי תמיד לרצות ולא המרוצה.רציתי תמיד לספק במקום שיספקו אותי,טעויות הולכות וחוזרות שהן דווקא מקור השינוי שחל בי,ההתרחקות הזאת מכולם,מכלול של שקרים שהעדפתי לזרוק החוצה,להישאר אני,להבין מי אני בכלל. אז בנושא הכ"כ שנוי במחלוקת,שמלא בפרושים שונים ומשונים למילה "אהבה" אני מוצאת את עצמי מתחילה מערכת יחסים. מערכת יחסים אמיתית שסוף סו</div>Thu, 12 Apr 2012 23:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (&#9829;•°Angel•°&#9829;)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=244795&blogcode=13207064http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=244795&blog=13207064http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=244795&blogcode=13182645<div align="right" dir="rtl">הפוסט הזה הוא פשוט פורקן לכלדבר.אני רוצה לחזור לכאן בעוד מספר חודשים מבלי לקרוא את הפוסט הזה מיד לאחר שאני יסיים להמחיש את הלב במילים. אני רוצה שתיקה מסוימת,התרחקות מכל מה שקשור לנושא הזה,בריחה בכדי לראות אם בעוד מספר חודשים אני ירגיש בדיוק אותו הדבר ויגרר לאותה הנקודה. כמובן שהציפיה היא שיהיה לי קשה לקרוא את הפוסט הזה אבל שאני יהיה שלמהאיתו ויבין סוף סוף למה לא כתבתי שנים על כל מה שקשור אליו,איך הצלחתי להיות אדישה במשך שלוש שנים,איך פחדתי אפילו,או מתמימות האמנתי שזה נושא שלא צריך לגעת בו,"זה אפילו לא למגירה",קול קטן בי מלמל. אני לא זוכרת במדויק מתי הכול התחיל,תאריכים זה עולם ומלואו אבל כשזה קשור אלי אני נוטה לדבר בשנים וחודשים,פחות בימים ובשעות. אבל הרעיון הכללי הוא שהכול נולד בחופש הגדול של כיתה ט'. המון שינויים שהתחילו בגיל 15. בדיוק התחלתי להכיר את עצמי,להגשים את החלומות שלי,לרדוף אחרי הצדק ובעיקר לחשוב "שאני יודעת הכול". עקבתי ביום בהיר של מאי אחרי בחור שלמד איתי בכיתה,זה לא היה מכוון, סתם כי העברתי לו שיר דרך ה"בלוטוס", ולא היה נעים לי להגיד לו "הי,אני גרה כאן", בכל זאת,זאת</div>Fri, 30 Mar 2012 14:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (&#9829;•°Angel•°&#9829;)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=244795&blogcode=13182645http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=244795&blog=13182645http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=244795&blogcode=13145035<div align="right" dir="rtl">אז אני כועסת.יותר נכון זועמת! על הקיצוניות הישראלית. אנחנו אלופים בלנחם ואלופים בלשאול "איפה היינו אז?" אנחנו כ"כ מוכשרים להסתכל ישירות על הזוועות ולנתח אותן,אנחנו לא יודעים להתמודד עם שום דבר באמת. אני מדברת על תופעה שכבר זכתה לכ"כ הרבה תשומת לב כאן ב"ישראבלוג" ובאופן כללי במדיה - האנורקסיה. אל תבואו ותגידו "זה ידוע", "כולם דיברו על זה וידברו" הדיבורים זה לא מה שיעצור אותנו גם לא תמונות הזוועה גדלנו על תמונות שלדי אדם,גדלנו על סיפורי רעב ועל התקיימות לצד כל הקשים וכל הניסיונות להשמיד אותנו. אז מה באמת הפתרון? הכי חשוב זה להבין מאיפה נוצרת הבעיה מלכתחילה. אנחנו כחברה מכתיבים את המציאות היום יומית, אנחנו כחברה מייצגים את הדעות שלנו ונלחמים על הזכויות שלנו,אנחנו כ"כ ליברליים ומצד שני הכי שמרנים שבעולם. אנחנו כפויים לקבל את כולם כי אף אחד לא באמת קיבל אותנו ואנחנו כ"כ מלאי רבדים בתוך עצמנו שהמשפט "אם אין אני לי,מי לי" הוא פשוט המפתח להשרדות.ברגע שאנחנו מעודדים כ"כ את המודעות למשקל אנחנו שוכחים שאת הכול צריך לעשות בפרופורציות: המלחמה במחלות הנוצרות בעקבות העליה במשקל היא מבורכת נכונ</div>Sat, 24 Mar 2012 15:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (&#9829;•°Angel•°&#9829;)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=244795&blogcode=13145035http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=244795&blog=13145035http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=244795&blogcode=13120995<div align="right" dir="rtl">אני כן רוצה ללמוד על עצמי. אני מאוד מאמינה שאני צריכה לעבור חוויה ובה שיחות פתיחות וקבלת ביקורת ותגובות לגבי רעיונותי או דעותי. מהחריפים ביותר ועד לקטנים ושטותיים. אני יודעת שעולם האח הגדול מאוד אינטנסיבי והמון אנשים ירימו גבה או שתים לגבי מהות התוכנית אני גם מאמינה כי ישנם אנשים שלא יהיו מוכנים אפילו לצפות בה.אבל ה"חוויה" שעוברים שם מלמדת על עצמך. נכון שבעיני עניין המצלמות די מיותר.הייתי רוצה לעשות דבר כזה מבלי מצלמות למרות שבעיני בלאו הכי אנשים שלא יאהבו אותי בלשון המעטה יוציאו החוצה את ה"כביסה המלוכלכת". לא שיש לי מה להסתיר,אבל זאת חוויה שהייתי מעדיפה לעבור בלב שלם,מבלי לחשוש מצביעות שלא יהיו מועמדים להדחה. שיכנסו אנשים לבית שרוצים ללמוד על עצמם ולתת מעצמם בכדי להבין את הסביבה טוב יותר. להיסגר על דעות,לבנות תוכניות ולעצב מחדש את הביטחון מאחורי השקפות עולמם. ישנם מאות נושאים שהייתי רוצה לגעת בהם, החל מהצביעות ועד לנושאים פוליטיים לאחר מכן לגעת בנוקודות תורפה מסוימות שהייתי רוצה לעבוד עליהן,לשתף בתכנון מסע מסוים שאני מתכננת להיסגר על המסע הזה. על הורות,על חברות,על אהבה וזוגיות,היי</div>Sun, 18 Mar 2012 22:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (&#9829;•°Angel•°&#9829;)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=244795&blogcode=13120995http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=244795&blog=13120995