http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=243864"אופסילאמבה נעשתה לסמל וסימנה... את העקצוץ בעמוד השדרה שנבקוב ציפה מקוראיו להרגיש בקריאת ספרות בדיונית" (לקרוא את לוליטה בטהרן). בלוג זה מהווה מועדון קריאה וירטואליheCopyright 2026 חברי המועדון. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=243864http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=243864&blogcode=9235324<div align="right" dir="rtl">(הגיע הזמן להחיות קצת את המועדון הזה, לא?) את "מעשה בטבעת" של הסופר והמשורר אילן שיינפלד קראתי בהמלצתו של עמית לעבודה, שגם השאיל לי את הספר. אחרת קרוב לודאי שאין סיכוי שהייתי קוראת את הספר. אני כמעט לא קוראת ספרות מקור, וכיום כשבעצם אין לי נגישות לספריה (הספריה העירונית שלנו פתוחה בשעות בלתי אפשריות לחלוטין מבחינתי) והקריאה שלי מותנית כמעט רק בקניית ספרים, זה לא היה ספר שהייתי חושבת לקנות. אבל הבחור מהעבודה ממש המליץ, אז לקחתי. הספר מספר את סיפורה של טבעת, מעין טבעת קסמים בניחוח יהודי קבליסטי, לאורך שלושה דורות של שתי משפחות שגורלותיהן כרוכים בטבעת. מלכתחילה נוצרה הטבעת כדי לרפא את מחלת הנפילה שלקתה בה בת לאחת המשפחות, אולם אשה אחרת, שאף היא לוקה במחלה, נזקקת גם היא לנפלאותיה של הטבעת. הספר כולו הוא סוג של מירוץ "למי תהיה הטבעת", תוך כדי שהוא מספר אתסיפוריהן של שתי המשפחות מן העיירה הפולנית שדלץ, דרך העיר דנציג בגרמניה,בואנוס איירס בארגנטינה ולבסוף, קצת, גם בישראל. כמו כן חושף הספר את סיפורו המזעזע של ארגון "צבי מגדל" - ארגון של סרסורים יהודים שפעלו בבואנוס איירס בסוף המאה ה-1</div>Fri, 23 May 2008 13:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (חברי המועדון)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=243864&blogcode=9235324http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=243864&blog=9235324http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=243864&blogcode=8016061<div align="right" dir="rtl">אחד הדברים שאני אוהב בספרים של רוברט ב פרקר (מלבד הכתיבה) זה שאין קיטש. בשני הספרים האחרונים שלו שקראתי- hundred dular baby ו high profile הסוף הוא לא סוף טוב. ספנסר פותר את התעלומה אבל נכשל במשימה שלו, ג'ס סטון תופס את הרוצח אבל לא את היוזם. בשני הספרים הגיבורים הם אנשים פגומים (ספנסר? פגום? הא?!) והפסיכיאטריה מקבלת תפקיד חשוב בנסיון להבנת היצור האנושי. דבר נוסף שאהבתי בספר האחרון של ג'ס סטון (high profile) הוא שלמרות שהסופר איחד בין שתי דמויות שלו ויצר בינהן רומן (האמת שלוש כשחושבים על זה שהפסיכיאטרית של סאני רנדל היא אהובתו של ספנסר) הרומן כושל. מי שקורא את שני הספרים האלו אחד אחרי השני מוצא מוטיב חוזר של אנשים שנכשלים בגלל כשלון באהבה או אי יכולת להבין אהבה. אצל ספנסר זה קורא בעיקר אצל הדמות ה"רעה" של הסיפור, אצל ג'ס זה קורא גם אצלו וגם אצל סאני. ולי? לי רק נותר לקנא בכתיבה</div>Sun, 25 Nov 2007 12:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (חברי המועדון)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=243864&blogcode=8016061http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=243864&blog=8016061http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=243864&blogcode=6870381<div align="right" dir="rtl"> "אני תוהה למה קוראים להן שיני בינה... ככל שהן גדלות, ככה לומדים יותר דברים? אני למדתי שכואב ללמוד." יש לי חיבה לספרי התבגרות וגם לספרים שנכתבו ע"י מהגרים. לכן קפצתי משמחה כשהגעתי לספר "היום מחר, אותו דבר" של פאיזה גאן. חיבבתי גם את מימדיו הצנומים ואת השפה השנונה שאמרו לי שזה ספר שאוכל לשקוע בו ולקרוא אותו ברצף יחסי . הספר מספר את סיפורה של דוריה, נערה צרפתיה ממוצא מרוקאי שחיה עם אימה בפרבר עני בפאריז (אביה עזב את אימה לאחר שלא יכלה ללדת לו בן זכר). דוריה היא נערה שנונה אינטליגנטית ומפוכחת עם הומור עצמי וכמות לא מבוטלת של מרירות שפוחתת ככל שהיא מתבגרת. מצחיק אבל אני ראיתי אותה כסוג של מרגיויכולתי לדמיין אותה כותבת בלוג. הספר עכשוי מאד ויש בו הרבה סממנים תרבותיים של חיי המהגרים בצרפת היום. הבנתי מהקדמת המתרגמת, דורית דליות רובינוביץ שיש בו הרבה משחקי מילים וסלנג צרפתי כך שהייתי ממליצה למי שיכול לקרוא אותו בשפת המקור. עוד כמה טעימות: "אמא שלי חשבה שצרפת זה כמו בסרטים בשחור-לבן משנות השישים. הסרטים ההם עם שחקן שנראה יותר כמו ילד טוב, ושמספר כל מיני סיפורי גבורה לאשה שלו כשסי</div>Mon, 02 Jul 2007 14:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (חברי המועדון)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=243864&blogcode=6870381http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=243864&blog=6870381http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=243864&blogcode=6382830<div align="right" dir="rtl">למי שלא מבין למה לעזזאל אני משווה בין סופר זוכה פרס פוליצר לבין סופרת שזהו לה ספרה הראשון התשובה נמצאת בגוף העלילות. או באחת הדמויות שחוזרות ומופיעות אצל שיבון ומופיעה כל הזמן אצל בלאו. בשני הספרים אנחנו יכולים למצוא את הגולם. בשני הספרים אנחנו יכולים למצוא את הגולם בתקופת השואה. בשני הספרים אנחנו... טוב נו, נחזור לביקורת. אני חייב לציין שמדובר בשני ספרים שבניגוד לבדרך כלל לקח לי המון זמן לקרוא אותם. ההרפתקאות המופלאות של קוואליר וקליי הוא ספר עלילתי ונוח לקריאה אבל לא עד כדי כך נוח שיגרום לי לקרוא אותו ברצף, לא שאי אפשר לסיים שבע מאות ומשהו עמודים ב יום יומיים, זה פשוט שלהפתעתי אי שם בצבצו להם החיים שלי וטענו לזכות קיום. לעומת זאת הספר של שהרה בלאו, יצר לב האדמה, הוא ספר שאני הפסקתי לקרוא למרות שהוא בר סיום תוך פחות מיום. הסיבה היא השנאה העצמית. בשני הספרים הגיבורים מתמודדים עם שינאה עצמית אבל אצל בלאו זהו עיקר הספר. והשנאה שניגרת שם מתלמה אל הסביבה שלה והיחס שלהלהורים ולעולם כולוגרמו לי להפסיק לקרוא אותו (ולחזור אליו רק אחרי שבוע כדי לסיים). הגולם מהווה בשני הספרים סוג שלפתרון,</div>Sun, 29 Apr 2007 08:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (חברי המועדון)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=243864&blogcode=6382830http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=243864&blog=6382830http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=243864&blogcode=6232069<div align="right" dir="rtl"> נשים כותבות שירה ביצוע: כרמלה גרוס ואגנרמילים: עמליה זיולחן: ערן צור נשים כותבות שירהזה דבר דחוס מתוקכמו סוכר חום מותךמתוך ספר בישול צבעונימראות זו לזו שיריםהן כמו משוות שדייםמול המראה הגדולה בחדר השינהפטמה נוגעת פטמהעור סמרמר בעור סמרמרשנאה עצמית בשנאה עצמית עד העונג הבא/אריאל להמן חייבת לציין שכשהגעתי לספר חשתי רתיעה מסוימת ממנו. אולי כי לא ידעתי כל כך למה לצפות ממנו ואולי כי הדיון במיניות האישה ובפסיכולוגיה שלה נראה לי דיון שגדול עלי בכמה מספרים ולא ידעתי איך אמצא את עצמי בספר. כשהגעתי לספר שקעתי בו וממש הרגשתי שאני מתידדת איתו. (למי שרוצה לדעת על מה הספר שיגש לקישור. אני מרגישה שתיאור העלילה על ידי חוטא לספר.) בין ארבע הנשים בקבוצה למיניות האישה ניתן למצוא את מיטל (ודרכה בעצם התחברתי לספר). מיטל היא אם צעירה שסובלת מעודף משקל של אחרי לידה ומחוסר תשוקה בינה לבין בעלה. ולמעשה מגלים שמדובר בסימפטומים לתחושות יותר עמוקות: "נעורים הם הדבר האחרון שניתן לייחס לה. הפוריות העניקה לה את שי. הלידה חיסלה באחת את נעוריה. מחיר הולם תמורת המתנה הנפלאה...." "אי</div>Mon, 09 Apr 2007 09:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (חברי המועדון)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=243864&blogcode=6232069http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=243864&blog=6232069http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=243864&blogcode=6014241<div align="right" dir="rtl">חודשים רבים אחרי שרדרל הודיעה לנו שכולם צריכים לקרוא את "רודף העפיפונים" ואז נדבר עליו, סוף כל סוף שמתי עליו יד (אין לכם מושג איזה תור היה עליו בספריה העירונית) ואני מקווה שבקרוב יהיה לי משהו להגיד בנושא. מעניין מי מחברי המועדון כן קרא... חוץ מזה, כתבתי פוסט ספרותי עצום בגודלו בבלוג הפרטי שלי (זה די אישי ולא כל כך התאים לכאן), אתם מוזמנים לשם לקרוא. שיר-דמע</div>Mon, 12 Mar 2007 16:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (חברי המועדון)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=243864&blogcode=6014241http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=243864&blog=6014241http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=243864&blogcode=6012778<div align="right" dir="rtl"> אני חובבת ספרים שמתרחשים באוניברסיטה . במיוחד בתור אחת שכמעט זכתה לתואר הסטודנטית הנצחית החיבה הזאת מובנת ביותר. לכן ברגע ששמעתי על צאת ספרה של מאיה ערד (שסימפטתי את ספריה הקודמים, בזכות ההומור הבריא והשפה היפה והקצבית) התלהבתי. הספר מספר על דוקטורנטים המתחרים על משרה נחשקת באוניברסיטה בארה"ב (במאמר מוסגר, מאיה ערד עצמה גםמרצה לבלשנות)ומתאר את התהליך הפנימי שעובר על כל אחד מהםואת החולשותהאנושיות מאד שלהם ושל המרצים באותה מחלקה. מה שמצאחן בעיני בספר הוא הפער בין איך כל דמות רואה את עצמה לבין איך שהסביבה רואה אותה.ומאשש את הידיעה שאנחנו השופטים הכי מחמירים של עצמנו. חיבבתי מאד את תיאור המצוקה שלדמות הסטודנט הדחייןאלן מקנלי ואת הקושי שלו לעמוד בלוח הזמנים האקדמי(לדעתי לא סתם בחרה ערד לפתוח את הספר בדמותו. רבים יזדהו איתה) . הרמה של הספר לא אחידה. חלק מהדמויות מתוארות בצורה שמאפשרת להזדהות איתם אבל בשלב מסוים ניכרת עייפות החומר. דמותו של פישר המרצה הטרחן טירחנה אותי למוות ומצאתי את עצמי נרדמת על הספר שוב ושוב. את דמותו של יואב עברון צלחתי בשקיקה. גם לינדה ואנבל לי שיעשעו אותי</div>Mon, 12 Mar 2007 13:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (חברי המועדון)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=243864&blogcode=6012778http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=243864&blog=6012778http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=243864&blogcode=5910504<div align="right" dir="rtl">ארוכה הדרך למטה/ ניק הורנבי בערב השנה החדשה מוצאים את עצמם ארבעה אנשים על גג בנין "המקפצה": מרטין, אושיית טוק שואו שהסתבך בפרשיית מין עם קטינה, מורין, אם חד הורית לילד פגוע, ג'ס, נערה אימפולסיבית מסובכת, וג'יי ג'יי, חבר להקת רוק לשעבר ושליח פיצה בהווה. ארבעת האנשים האלו לא יכלו להיות שונים יותר אחד מן השני, אבל כולם נמצאים שם עם אותה כוונה, וזה מחבר אותם אחד לשני יותר מלכל אחד אחר בחייהם. כשאתה על סף להרוג את עצמך, עוד מישהו במצב שלך מבין אותך יותר ממה שהנפש הכי קרובה אליך תוכל להבין אותך, אבל בואו לא נחיה באשליות, מעבר לזה לארבע הדמויות האלו אין באמת הרבה מהמשותף. או שכן? אני לא רוצה לספר על העלילה, כי כל הכיף זה לגלות אותה, אבל אני כן אומר שהיא צפויה, מפתיעה, מרגשת, אמיתית, הזויה, מדכאת וקורעת מצחוק</div>Sat, 24 Feb 2007 15:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (חברי המועדון)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=243864&blogcode=5910504http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=243864&blog=5910504http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=243864&blogcode=5793681<div align="right" dir="rtl"> סיפור בגוף ראשון אנונימי של חיילת צעירה מבית דתי שמתנערת מהדת וחיה את מה שהיא חושבת שהם חיים חילוניים. למרות העיסוק המוצהר בדת / חילוניות והביקורות הרבות שמתייחסות לחלק הזה, זהו קודם כל סיפור של נערה צעירה המחפשת את עצמה, את האמת שלה, ואת הפרשנות שהיא נותנת למציאות, ובכך הוא לדעתי פשוט נפלא. הכותב הוא אמנם גבר והדמות היא של אישה, אבל לא הרגשתי בחריקות, אולי כי זה לא באמת משנה, מדובר במתבגר/ת וזה תמיד מסובך. כמו הרבה מתבגרים וגם כאלה שחושבים שהם כבר התבגרו, המספרת "לא רואה ממטר" דברים שאנחנו כקוראים "רואים מקילומטרים" וחוסר המודעות הזאת מפליא ומרתק כשהוא משולב בקולה של נערה לא טיפשה בכלל, אפילו חריפה וצינית לפעמים. קולה של המספרת מדבר בהרבה שפות – חילונית, דתית, ירושלמית, חיילת, אינטליגנטית, צעירה, בוגרת, נשית, ילדותית, וזה דבר שלדעתי מאפשר לה להכנס ללבנו, כי משהו מכל זה מדבר אלינו. בכל זאת, הטקסט בכריכה האחורית (שאותו אני משתדלת להימנע מלקרוא עד שסיימתי את הספר) כן מפנה אותנו לסוגית הדת / חילוניות, ואכן האווירה כולה היא של פריצות מתריסה. כל הזמן היתה לי ההרגשה שהיא צעירה מד</div>Mon, 05 Feb 2007 17:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (חברי המועדון)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=243864&blogcode=5793681http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=243864&blog=5793681http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=243864&blogcode=5424212<div align="right" dir="rtl">אם כבר צירופי מקרים אני קראתי השבת ספר מהארץ הסמוכה, סין, ובבית השארתי את הספר הנוכחי בו התאהבתי ואותו אני גומעת מעט מעט: הדרך הצרה לאוקו, על משורר הייקו. אבל על ההייקו בפעם אחרת, אחרי שאסיים, והפעם הפוסט יהיה על הספר שקראתי בשבת האחרונה - "סיפור כתוב במניפה" מאת ליסה סי, אמריקאית ממוצא סיני. הסיפור מגלגל את חייה של אישה אחת, זקנה בת שמונים, במאה ה19, במחוז מיוחד של סין, ומה המיוחד באותו המחוז? התפתחה בו שפה שנקראה נושו - שפת נשים שיש לה גם כתב מיוחד משל עצמה. האישה הזקנה מגוללת אחורה את חייה מאז גיל חמש, בערך, ואיך עוצבו בסבל רב עצמות רגליה שיגיעו ל7 ס"מ, על ידידת הנפש שהיתה לה, בעולם בו ידידות נפש משודכות כמו נישואים וכורתות ברית לכל החיים ורק נערות מיוחדות זוכות לידידת נפש, על משפחתה שלה ועל משפחת ידידתה, על בעלה ומשפחתו, על ילדיה ועוד ועוד. הספר מרתק ומזעזע בו זמנית, המוטו של חיי הנשים הוא "כילדה צייתי לאביך, כאישה צייתי לבעלך, כאלמנה צייתי לבנך", חשיבותן כנשים נקבעת על פי מספר הבנים שהן יולדות, ובעיקר חשוב ללדת בן בכור, עם זאת לאישה הראשונה שנישאה לבן הבכור, או ההכי גדול,</div>Sun, 10 Dec 2006 16:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (חברי המועדון)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=243864&blogcode=5424212http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=243864&blog=5424212