http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=23501הו מתוקה שלי, פישלת בגדול...heCopyright 2019 פָרְשוּף. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=23501http://img.photobucket.com/albums/v316/sunset_blue/blogpic.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=23501&blogcode=14936744<div align="right" dir="rtl">העברתי את כל התוכן (או לפחות אני ממש מקווה שאת כולו) לוורדפרס. אני רוצה לחזור לכתוב ומקווה שאצליח אחרי שאפסיק להתעצבן על זה שאני לא מבינה את האתר. זו הכתובת החדשה: https://pinkcigarettes83571706.wordpress.com כרגע אין שם דברים חדשים אבל תנו לי קצת זמן להתניע. </div>Fri, 29 Dec 2017 14:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (פָרְשוּף)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=23501&blogcode=14936744http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=23501&blog=14936744http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=23501&blogcode=14844445<div align="right" dir="rtl">שמונה לפנות בוקר חג (פיקטיבי אבל חג), איידן ישן, אני שתיתי קפה ועכשיו אני יושבת ליד שולחן האוכל ואוכלת יוגורט 8% ותוהה אם זו בעצם סוג של שמנת. כבר איבדתי את היכולת פשוט להסתכל על דברים, אני מפרקת הכל קודם כל למולקולות, אחר כך מרכיבה מחדש למערכות ביולוגיות ומנסחת חוקיות.יוגורט למשל הוא חלב וחיידקים.אני תוהה אם זו הייתה טעות לדעת כל כך הרבה? לפעמים אני מרגישה שכן. לימודי הרפואה הפכו אותי למשהו שלא חשבתי שאי פעם אהיה באמת- היפוכונדרית. למעשה אני חושבת שבדיעבד כל התנאים היו שם, במידה מסויימת זו אולי אחת הסיבות שזה מה שבחרתי ללמוד. שילוב של היפוכונדריה וחוסר יכולת לסמוך על הידע של אף אחד שאינו אני, הרצון להחזיק בכל התשובות בעצמי. אבל כמובן שכחתי משהו חשוב- אני לעולם לא אדע את כל הרפואה, אף אחד לא יודע. מה אני כן אדע? מספיק כדי לדמיין את כל התרחישים הנוראיים ביותר מצד אחד, ולא מספיק אינטואיציה כדי לשלול אותם על בסיס מה שנפוץ.אני הופכת להיות גרסה משוגעת במיוחד של האינטרנט, כי לפחות גיגול הסימפטומים של המחלה שלך באינטרנט מגביל את עצמו ללנבא סרטן, אני יכולה לחשוב על עוד כמה וכמה אופציות גרועות</div>Mon, 17 Oct 2016 07:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (פָרְשוּף)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=23501&blogcode=14844445http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=23501&blog=14844445http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=23501&blogcode=14843644<div align="right" dir="rtl"> לאחרונה בכל פעם שאני חושבת להתיישב לזרוק לכאן כמה מילים אני מתמלאת סלידה עצמית מלאה. אין הסבר רציונאלי לתופעה, כי קודם כל זה לא ששאר הדברים שאני עושה (לבהות בשיט באיביי ולא לקנות כלום) הם כאלה משמעותיים, ודבר שני- ערימות של אנשים עילגים ונטולי מודעות עצמית ו/או מגעילים ו/או מרושעים ממש לא מתביישים לשטוח את משנתם, עמודים על גבי עמודים ברחבי האינטרנטים. אז למה לא אני? אולי זה נסיון לא מוצלח להדחיק? אם אני רק אגיד לעצמי מספיק זמן שדברים לא קורים סביבי, אולי הם יפסיקו להתקיים. שאני לא מרגישה כמו שאני מרגישה. ומה אני בכלל מרגישה? לאחרונה אני יודעת פחות ופחות. זה כאילו שכל דבר שאינו חרדה איבד משמעות מבחינתי. כל עוד יש מוקד חרדה כלשהו, אני יכולה רק להתרכז בניסיון להחזיק את עצמי ולהתגונן מפניה, ולהתחנן שהיא תעבור, אבל ברגע שהיא עוברת? אין שום דבר. בגלל זה אני גם לא עוזבת את הלימודים, כי מה כבר יש לי חוץ מזה? על פניו החיים שלי יפים. לימודים יוקרתיים משהו, חבר נחמד, טיולים ארוכים לחו"ל, דירה בתל אביב. אבל תכלס? אני שונאת כל רגע בלימודים, אני בקושי שוכבת עם החבר, בטיולים אני מקבלת התקפ</div>Fri, 14 Oct 2016 07:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (פָרְשוּף)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=23501&blogcode=14843644http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=23501&blog=14843644http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=23501&blogcode=14797631<div align="right" dir="rtl">מיקום- חדרי שינה לתורנים, חור בצפוןמצב רוח- חרדה חסרת בסיסהספק- נהיגה עד החור בצפון בבוקר, קניית בורקסים לארוחת יום הולדת למישהי מהקבוצה הקלינית שלי, בוחן בהצלחה סבירה עד כדי היעדר טעות טכנית, תורנות, מקלחת.שעות שינה- 5.5, אבל רצוף ועל כדורי שינה אני לא מאמינה שעברו שנתיים. זה אומר שכבר שנתיים אני אומרת לעצמי שאם רק יעבו קצת זמן, אם רק אני אתאמץ מספיק, אני אצליח לכתוב משהו. איפה הייתי בנקודה הזאת לפני שנתיים? אני מאמינה שזאת הייתה השנה שבה כמעט נשרתי מהלימודים, שהייתי בהפסקה. זה אומר שהייתי מלצרית וגרתי בתל אביב לראשונה עם בן הזוג, הייתי כמעט 10 קילו יותר מכמה שאני עכשיו (וזה עדיין נראה סביר) וסיפרתי למי ששאל שאני לומדת ביולוגיה ואני בהפסקת לימודים כרגע. לפני שנה בחלק זה של השנה הייתי בסמסטר ב של שנה ג, אחרי שצלחתי את תקופת המבחנים של סמסטר א שכבר חשבתי שלא אצליח לעבור, וכמעט לגמרי משוכנעת שאין הרבה סיכויים לשרוד את תקופת המבחנים הקרובה. ואם במקרה, באיזשהו נס, אצליח לשרוד אותה, יקרה איזה משבר בירוקרטי חמור ויודיעו לי ברגע האחרון שפספסתי קורס או הרשמה או איזה ניואנס. והניואנס הזה</div>Sun, 08 May 2016 22:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (פָרְשוּף)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=23501&blogcode=14797631http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=23501&blog=14797631http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=23501&blogcode=14244702<div align="right" dir="rtl">מיקום- רכבת, ליד החלון מול השמש השוקעת מעל הים , מאד פסטורלי אני יודעת.מצב רוח- נאחס קל, כמו כן יש פה ריח מוזרהספק- רשמתי בהרצאה וחצי, נרדמתי באחת מהן לקראת האמצע.שעות שינה- 6 הייתי מצפה שמספר כזה של שעות שינה יספיק לי כדי לא להרגיש כמו סחבה במשך כל היום, אבל זה לא מנע ממני מלהתפגר על המקלדת כמעט תוך כדי ההקלדה בזמן שהמרצה יורה עלי ספר טלפונים שלם של המבנים האנטומיים שעוברת מולקולת ריח ברחבי המוח.ריח קשור לזכרון ולתחושה. במקור זה כדי שאפשר יהיה לזהות ריחות בקלות רבה יותר ולהשוות למשהו שאנחנו כבר מכירים. בפועל ריחות מסויימים מזכירים אירועים מהעבר, ובמקרה שלי גם הרגשה. כך למשל, הרבה שנים אחרי המיתולוגי, יכולתי עדיין לתפוס את הריח של הבושם שלו באוויר. כך למשל יש ריח מסויים של חורף שמזכיר לי את התואר בכימיה ועושה לי יגון בלב. אני חושבת שאני מונעת מריח יותר מאנשים אחרים שיצא לי לדבר עליהם בנושא. זה פרמטר נורא חשוב מבחינתי למשל בבחירת בני זוג. במקרה של איידן אני לא מחבבת אפילו את הבושם שלו במיוחד, יש בו מן חריפות שקצת מרגיזה אותי. או שזה האפטר שייב בעצם? אני לא בטוחה. אני אוהבת את הריח</div>Tue, 02 Dec 2014 23:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (פָרְשוּף)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=23501&blogcode=14244702http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=23501&blog=14244702http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=23501&blogcode=13668339<div align="right" dir="rtl">http://www.youtube.com/watch?v=Q9WZtxRWieM אז מהה? מזמן לא התלוננתי פה. במשך שנים הרגשתי שאני פראיירית נורא. כי באתי בכפייתיות לכל ההרצאות, כי למדתי הכל עד הפרט האחרון ביותר, כי סיימתי את התואר הראשון שלי בציונים הרבה יותר גבוהים ממה שאי פעם הצטרכתי. גם לרפואה הייתי יכולה להתקבל עם ציונים נמוכים בהרבה. שנים שאני שומעת סיפורים של אנשים שהם לומדים הכל לקראת המבחן, בייחוד דברים שלא דורשים הבנה יתרה, מאד מתאים לביולוגיה ו/או רפואה. שזה במקרה גם מה שאני לומדת. אז החלטתי שבהתאם לתואר החדש שלי לא אהיה יותר פראיירית והתחלתי להבריז. וכמו כל דבר שאני יודעת לעשות או על שחור או על לבן, ההברזה הפכה למריחת זמן נוראית וככה יצא ששוב ברחו לי 3 חודשים אלוהים רק יודע על מה. וכעת אני ניצבת מול תקופת מבחנים מפלצתית לגמרי שחצי מהחומר הנלמד בשבילה בעצם בכלל לא יודעת. וזה כמובן גורם למוח שלי לקרוס ולי להכנס לחרדה נוראית שהנה, אחרי שהשקעתי כל כך הרבה מאמצים אני הולכת למצוא את עצמי מועפת מרפואה והופכת כלום ושום דבר, מביישת את כל המשפחה ומחזיקה כעת בכל הסיבות בעולם לשים קץ לחיי. אבל כיוון שאני יודעת מניסי</div>Sun, 10 Feb 2013 21:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (פָרְשוּף)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=23501&blogcode=13668339http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=23501&blog=13668339http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=23501&blogcode=13661195<div align="right" dir="rtl">http://www.youtube.com/watch?v=VuNIsY6JdUw&amp;feature=endscreen&amp;NR=1 ובכן. אני בעיצומה של תקופת מבחנים ראשונה כסטודנטית לרפואה מן המניין. אחרי סמסטר מבולגן ועקום. היסטרית מתמיד, כל הזמן חולה וכל הזמן עייפה. אני ו2 מטר חזרנו. וכיוון שיש לשם הזה היסטוריה לא טובה בבלוג הנוכחי, אני חושבת שכדאי לי למצוא לו במהרה כינוי חדש. קיבלתי את כל מה שרציתי, כהרגלי בקודש באיחור של שנתיים מרגע הבעת הרצון באופן נחרץ. להגיד שאני מתעוררת כל בוקר ושרה שירי הלל אני לא אגיד. אני פשוט לא טיפוס כזה. אבל הכל טוב בממוצע. לשם שינוי הכל טוב.</div>Tue, 05 Feb 2013 11:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (פָרְשוּף)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=23501&blogcode=13661195http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=23501&blog=13661195http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=23501&blogcode=13460279<div align="right" dir="rtl">התקופה האחרונה מאופיינת בווליום גבוה מידי מכדי שאהיה מסוגלת לאסוף את כל המחשבות שלי ולכתוב. אני אתמצת לעיקר: התקבלתי ללימודי רפואה בטכניון, בתל אביב ובעברית וכפי הנראה אני אבחר בטכניון. </div>Thu, 13 Sep 2012 13:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (פָרְשוּף)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=23501&blogcode=13460279http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=23501&blog=13460279http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=23501&blogcode=13243904<div align="right" dir="rtl">ויום אחד העולם נחלק לאנחנו והם, נחלק כל כך הרבה פעמים שלבסוף נשארתי רק אני והם, מאורגנים ומסודרים בקטגוריות. ורק אני לבד על הגג שבתות וחגים. כל כך בודדה ומסכנה ומתבוססת ברחמים עצמיים שלולא אח שלי מזמן כבר הייתי שמה קץ ליסוריי אבל אסור, חבל על הילד. זוהי אהבה חברים וחברות, אמיתית ולא מזוקקת, מתועלת כל כולה לעבר היצור הקטן וחסר הישע שהוא אח שלי. שכנראה יכול להתמודד עם המציאות היומיומית הרבה יותר טוב ממני ומהווה כבר שנים משענת איתנה יותר מכל בני הזוג שהיו לי במשותף. וזה לא בסדר, מסתבר, זה לא בריא. אבל ניחא, זה לא חשוב. יש בחור חדש לדווח עליו ואם הייתי תופסת את עצמי בזמן היו לי אפילו דברים חיוביים לכתוב עליו, עכשיו אני כבר סתם עצבנית. זה כאילו הוא התחיל לעשות מאמצי על לא להבין שום בדיחה או הערה סרקסטית שאני משחררת לאוויר העולם. מכירים את זה שאתם אומרים משהו שיש לו פוטנציאל להפוך לפינגפונג של שנינויות אבל במקום זה מקבלים שתיקה ואז הבנאדם השני פשוט מתחיל לדבר על משהו אחר. ואתה יושב ודופק את הראש על קיר הפייסבוק. במקרה שלי גם מתחיל לכאוב לי הלב כי אני בחרדה בלתי פוסקת ותרגילי הנשימות</div>Thu, 03 May 2012 23:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (פָרְשוּף)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=23501&blogcode=13243904http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=23501&blog=13243904http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=23501&blogcode=13204222<div align="right" dir="rtl">http://www.youtube.com/watch?NR=1&amp;feature=fvwp&amp;v=p2Rch6WvPJE הפסיכולוגית ביקשה לתאר נקודת זמן שבה הייתי מאושרת, כמובן שלא הצלחתי לחשוב על שום דבר כי אני פולניה ממורמרת. אז היא אמרה- בואי נעשה דמיון מודרך, תתיישבי, תנשמי, תדמייני חיים טובים. אז עצמתי את העיניים ולא הצלחתי לראות שום דבר טוב, ואז פתאום צפה לי תמונה. ערב, חושך בחוץ, אור צהוב במטבח, שירים ברדיו ואני מכינה קציצות, איפשהו בדירה מסתובב 2 מטר, משחק במחשב, מציץ למטבח, שלווה. איך שהתמונה הזאת עלתה דמעות עלו בעיניי. לא בגלל הבחור עצמו אני חושבת, יותר בגלל מה שהוא מסמל. בגלל בית, בגלל מה שאני רוצה שיהיה לי ולא מאמינה שיהיה. </div>Wed, 11 Apr 2012 17:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (פָרְשוּף)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=23501&blogcode=13204222http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=23501&blog=13204222