http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226761דמיון חשוב יותר מידע. ידע הוא מוגבל. דמיון יכול להפליג סביב העולם.heCopyright 2026 סאאטלה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226761http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226761&blogcode=7778803<div align="right" dir="rtl">בשבילי אהבה זה הדברים הקטנים שעושים שמח בלב. אני אוהבת דברים מגניבים ; אני גם אוהבת את הדברים המגניבים האלה שמגניבים מעצם היותם לא-מגניבים : כמו פסנתר ואורגנית, ותווים מסובכים שלא הייתי מעזה לנסות ולקרוא, ושפות מורכבות (;פורטוגזית), ושלייקס ומכנסיים בגזרה גבוהה, אקורדיון וקסילופון, ונעלי קאובוי. אני אוהבת להסתכל על דברים שאנשים אחרים לא שמים לב אליהם; כמו סוגי נעליים של אנשים ברחוב, או חנויות ישנות שכבר אף אחד לא נכנס אליהם. אני אוהבת להסתכל על אנשים ברחוב; על אלה שמחכים לאוטובוס, על אלה שבדיוק מדליקים את הסיגריה, על אלה שמסתתרים מהגשם, על אלה שלבשו את החולצה הפוך, או אלה שהשקיעו בלבוש שלהם לכבוד משהו ממש מיוחד... על אלה שממהרים כל הזמן, על אלה שתופסים אתנחתא בצל, על אלה שאוכלים בורקס, ועל אלה שמתבוננים מהצד בדיוק כמוני. אני אוהבת את הקיץ - כשקמים בבוקר ורואים את השמש מאירה על כל החדר, כשהולכים לים ומרגישים רוח חמה בכל הגוף, כשמתקלחים אחרי שחוזרים מהים וכל החול שנדבק על הגוף נשטף ברגע, ואת זה שבקיץ אפשר ללכת עם שארוול וכפכפים. אני אוהבת את החורף - לרדת לגינה עם שמיכה ולהסתכ</div>Sun, 28 Oct 2007 15:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (סאאטלה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226761&blogcode=7778803http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=226761&blog=7778803http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226761&blogcode=6792446<div align="right" dir="rtl">הכל מתמוטט, נמאס, איבוד שליטה, חוסר אונים - נשמע לכם מוכר? ככה זה כשמאבדים פרופורציות. איך מגיעים למצב הזה ואיך יוצאים ממנו? האלן וסהלן, ברוכים הבאים לאיזור הדימדומים: מחשבותשליליות ואולי לא נחוצות המתחילות להתנפח בנוזלי המוח ויוצרות סוג של מחסום מוחי. המחסום מונע משאר מחשבות חיוביות לעבור לשאר חלקי הגוף, ומשאיר מקום רק ליצורים פסימיים ונוטפי זיעה דביקה ולא נעימה. כך מצטבר לו הגוש האימתני הידוע בכינויו "חרטאגוש". אותו גוש דביק עלול גם להיות מסרטן, ובמצב כזה, הגוש שולח אותות וזרמים לשאר חלקי הגוף ומרקיב אותם עד ייסוד. החכמה היא לשמור עליו שלא יתפשט, ואף לקטול ולהשמיד אותו במהרה. המצב האידיאלילנפש האדם הוא הרמוניה כללית של מחשבות שליליות וחיוביות כאחד. המוח קולט אותות מן הסביבה ומתרגם אותן לחומרים כימים הקרויים "רגשות". אותם רגשות עלולים להשפיע על מצב האיזון בין המחשבות החיוביות לבין המחשבות השליליות. חיידק ה"חרטאגוש" אוהב להתפנק בקיטור של מצבי הקיצון, ועלול לפרוץ לעיתים בזמן סערת רגשות ו\או כאשר נוצרות תרכובות כימיות מסוכנות. איך להימנע מחיידק ה"חרטאגוש"? טיפים קטנים - </div>Fri, 22 Jun 2007 18:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (סאאטלה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226761&blogcode=6792446http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=226761&blog=6792446http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226761&blogcode=5734712<div align="right" dir="rtl"> המוח שלנו הוא דבר נפלא. היכולת שלנו לשלוט בו היא פשוט גאונית. תחשבו שכל המחשבות השליליות שהכנסנו לעצמנו עד היום, היו הופכות לחיוביות, היינו מבינים שכל המחשבות האלו מיותרות ולא מועילות, והופכים את החיים שלנו להרבה יותר טובים. האמת שלנו, שאותה אנו רואים, תוכל להשתנות ברגע שנחליט כך. התת מודע שלנו ימלא אחר הפקודות של המודע, והנה לכם התוצאה - אנו בוחרים איך לחיות את החיים שלנו. אתמול פגשתי איזה בחור ברחוב, שנדבק לי לראסטות וממש ניסה לפתח שיחה... היה מבדר ונחמד, ופתאום הבנתי שאני עומדת באמצע הרחוב, מול אדם שההיכרות היחידה ביננו הייתה הראסטות שלי... משהו פה קצת דפוק אמרתי לעצמי - ובאותו רגע התחלתי לנתח את הבן אדם: שפת גוף, מראה חיצוני, דיבור, תחומי עניין... הכל. מה זה הועיל לי? אני לא ממש יודעת. אבל אני יודעת שלא שפטתי אותו. לא שפטתי אותו כי היו בו חלקים שהזדהתי איתם, חלקים שבהם לא רציתי לפגוע... ואז הצלחתי להינות - לא מהאגו שלי, ולא מאיך הוא מועיל לי... התבוננתי באיש המוזר בסקרנות, והמשכתי להקשיב לו. השיחה הזאת עם אותו אדם שאני אפילו לא זוכרת את שמו, נראית לי קצרה ולא מועילה, אבל שאני חוש</div>Sat, 27 Jan 2007 14:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (סאאטלה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226761&blogcode=5734712http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=226761&blog=5734712http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226761&blogcode=5681909<div align="right" dir="rtl">פשוט אדיר! אני לא מאמינה שהתחלתי לרקוד שוב... אחרי שהגוף שלי היה מנוון, משהו כמו חמש שנים - שבהם הספקתי להזניח את הגוף שלי לחלוטין. זאת תחושה נהדרת להזיז את הגוף, וזה לא משנה שאני נראית כמו גוש מוזר שרוטט ^^ העיקר שזה עושה לי טוב. זה אשכרה נותן לי מוטיבציה אדירה לעשות תרגילים כל ערב, ואפילו להשתתף בשיעורי ספורט בבית ספר... אפילו הצלחתי לרוץ סיבוב אחד במגרש!!! חח... עצוב שאני מתלהבת מזה. לא נורא. כיף. דן חלוץ התפטר, ועצוב לי. אני מרגישה שהמדינה מחמיצה איש אדיר שיוכל לתרום כל כך הרבה... נכון שהוא עשה טעויות, אני לא מצדיקה אותו, וגם יהיו כאלה שיגידו שאנשים במעמדו לא מורשים לעשות טעויות... אבל בכל זאת... הוא נראה לי איש עם ראש על הכתפיים. חבל לאבד איש כזה... אבל שיהיה. </div>Thu, 18 Jan 2007 21:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (סאאטלה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226761&blogcode=5681909http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=226761&blog=5681909http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226761&blogcode=5593220<div align="right" dir="rtl">שנה טובה!! קצת באיחור אה? לא נורא, לפחות יש לי מקום לכמה מילים שיפצו על הימים האבודים. אני לא רוצה לדבר על תקופות, ולא רוצה להגדיר פרק זמן... כי בכל דקה שעוברת, מתחולל בי שינוי... ובזה הרגע השתמשתי במילים "דקה" ו- "רגע". מהזמן אני לא מצליחה לברוח... אז אני פשוט אשאיר את זה ככה. לפעמים נדמה שיש כל כך הרבה מה לראות וכל כך הרבה פחדים, ומרוב חיפוש אחר ריגושים אני הולכת לאיבוד בתוך המערבולת האינסופית של האפשרויות, שוכחת לחלוטין מהפרטים הקטנים. הפרטים שברגעים הקטנים, שעושים טוב על הלב, הרגעים שהופכים לאירוע מיוחד כששמים לב אליהם. אולי היופי והריגוש נמצאים בדברים הכי פשוטים והכי נהדרים כשלומדים להעריך אותם. הריגושים הגדולים,אלה שנמצאים בקצה הצוק, לוקחים עמם את הסיכון, ועם כל כך הרבה סיכונים, הסיכויים ליפול הרבה יותר גבוהים. נראה לי שהכי טוב זה לדעת לקחת את הסיכונים, ולדעת להסתכל על היופי שבפרטים הקטנים. אז שתהיה לנו שנה מלאת ריגושים, גילויים, ומגניבות-על.</div>Thu, 04 Jan 2007 23:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (סאאטלה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226761&blogcode=5593220http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=226761&blog=5593220http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226761&blogcode=5528756<div align="right" dir="rtl"> אמא שלי החליטה ללכת לאיזו הופעה של מכשפה!! מואהאה... קוראים לה ריקי קיטרו, והיא גם שדרנית ברדיו. מה שהיא עושה זה לבוא לאנשים אומללים, שלא בטוחים בעצמם ובחייהם, ועל כן תולים תקוות במכשפת - אלוהים שתגיד להם מה לעשות בעתיד ותפתח להם את הצ'קרות החיוביות של החיים. על פי התיאור הנ"ל, נראה לי שרובכם כבר הספקתם להבין שאין בי שום שמץ של הערכה לאנשים המסכנים הללו.... וזה לא שאני לא מאמינה בחרא הזה, זה דווקא די הגיוני כל המדיומים האלה שיודעים לעקם כפיות ולקרוא את המחשבות הכחולות שבראשינו - אבל מה הטעם לחיות אם מישהו מגלה לך את כל התשובות? אז כמו שאמרתי, אמא שלי הלכה לזה. הההמ, כן. לא הגבתי לזה יותר מידי ונתתי לחולשתה הכואבת להציק למחשבותיי שלי. יום אחרי ההופעה, אמאהגיעה ברוח לוחמנית (לייק Zינה)... היא מדהימה, באמת, היא הוכיחה לי עד כמה שהיא חזקה ועד כמה שהיא שונה מאחרים - שזה דבר מצוין! היא סיפרה לי איך ריקי קיטרו המגעילולה הזאתי התחילה לרדת על אנשים ולהשפיל אותם בפומבי. (דוגמא דוגמתית: ריקי הצביעה על אחת הנשים בקהל, שהייתה קצת הרבה מעבר למשקל הנורמלי... היא הצביעה עליה ברשעות ואמרה בק</div>Tue, 26 Dec 2006 16:27:00 +0200nobody@israblog.co.il (סאאטלה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226761&blogcode=5528756http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=226761&blog=5528756http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226761&blogcode=5501456<div align="right" dir="rtl"> טוב, אז מי שלא יודע... יש לי דרדלוקס (ראסטות), ואני גם יודעת לעשות ראסטות יפות וסקסיות! אז הנה לכם שני חבובים שאני ובודי עשינו להם ראסטות.... ועוד כמה תמונות בשביל הצחוקים.... ואם בא לכם, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר :]</div>Fri, 22 Dec 2006 13:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (סאאטלה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226761&blogcode=5501456http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=226761&blog=5501456http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226761&blogcode=5473142<div align="right" dir="rtl">אני פה בכדי לשאול את עצמי - למה רע לי?והפעם, אני יודעת בדיוק בדיוק למה, וזה מה שכל כך אירוני פה... שאני יודעת למה, יודעת לאיזה שטויות אני מכניסה את עצמי, אני יודעת גם מה כן הייתי רוצה שיהיה - אבל עדיין, כנראה שכל השאלות והתשובות האלו לא תמיד מספיקות.אז בכדי שכן יהיה לי טוב, אני מעדיפה להתעסק עם החרא הזה קצת, ללכלך את הידיים...סיבהמס` 1 : אין לי כח לאנשים, ואין לי כח לצביעות. אין לי כח לחייך ממשהו שלא מצחיק אותי, וגם לא בא לי להוציא עשרים ושלושה שקלים על בירה שתרומם לי את המצב רוח לעשרים דקות. אז כל הקטע של לא להיפגש עם אנשים, זה דווקא די נחמד... אני מרגישה שאני עושה מה שבא לי ושמה זין על שאר העולם, אבל העניין הוא שזה קצת מאעפן שאין לי עם מי ללכת לים, ואין לי עם מי לצחוק, אין לי מי להזמין אלי הביתה, אין לי עם מי ללכת לסרטים, אין לי עם מי ללכת לפאב, ואין לי עם מי להסתובב. קצת - אבל רק קצת - מאעפן.סיבה מס` 2 : במצב שלי, כשאני נמצאת לי לבד בבית ומנסה להעסיק את עצמי במשהו, להוציא מהמחשבות שלי את האפשרות להיפגש עם אנשים-לא-מעניינים - כמובן שהמחשבות הגרועות ביותר מתחילות להגיע : למה אף אחד לא</div>Mon, 18 Dec 2006 12:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (סאאטלה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226761&blogcode=5473142http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=226761&blog=5473142http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226761&blogcode=5390290<div align="right" dir="rtl">נעלמתי. נו מה יש? קצת זמן לעצמי, מה רע? ואתם יודעים מה? אם אף אחד לא היה בא ואומר לי שנעלמתי, לא הייתי מרגישה את זה בכלל. זה מוזר, אבל ככה זה אצלי כנראה - אם אף אחד אחר לא ייתן לי תחושה של בית, אני אלך למקום אחר, או מישהו אחר... כי בסופו של דבר - אדם בתוך עצמו הוא גר, לא? אני מרגישה סוג של מחוייבות להופיע פה שוב, בעולם שלכם, או יותר נכון - שלנו. אולי מתוך אילוץ, וסתם כי אני רוצה לספק אחרים... אבל היי! אתם יודעים מה כל כך נפלא בזה? שאני באמת, באמת באמת, יודעים לפרגן לעצמי. בלי שום אגו מנופח, בלי שום התנשאות... אני שם בשביל עצמי, כדי לתת את הפידבק הזה שכביכול "כל אדם מוכרח לקבל מאחרים". איזו תחושה נפלאה זה לקבל את זה מעצמך... מן הרגשה עצומה, בתוך תוכי - שאני יכולה להשיג הכל! אני רוצה לתת לאחרים את הכח הזה לפרגן לעצמם, כי זה כל כך נהדר וכל כך תורם. ברגע שאני יודעת לתת לעצמי, אני עוד יותר יודעת לתת לאחרים. אין לי מושג איך זה קרה... איך קרה שהזמן טס? הזמן טס כשמחשבות מיותרות לא עוברות לי בראש. בלי שום מחשבות על מה כדאי, ומה צריך... ופתאום שכל זה נעלם, ורק המעשים והספונטניות נשאר</div>Mon, 04 Dec 2006 20:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (סאאטלה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226761&blogcode=5390290http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=226761&blog=5390290http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226761&blogcode=5353093<div align="right" dir="rtl">נראה לי שאני הולכת בכיוון הנכון, והתחושה הזאת - שהכל הולך כמו שקיוויתי, כמו שרציתי, כמו שאי פעם חלמתי... כל כך מספקת. התחושה הזאת עולה לי במחיר יקר של חוסר זמן, ורצינות. בכדי להגיע לתחושת הסיפוק הזאת, אני מוכרחה להתגבר על העצלנות - שביננו, זה אחד הדברים היותר קשים... במקום לשבת כל היום בבית ולגרבץ מול המחשב, דבר שהוא כל כך קל, וכל כך מפתה, אני לוקחת את עצמי בידיים ומשקיעה את כ-ל זמני בשביל מחוייבויות שלי, או דברים שרציתי לעשות ואף פעם לא באמת היה לי כח לעשות. בכל הזמן הקצר הזה שאני חייה, לא הצלחתי להבין את הדבר הפשוט הזה... עד כמה שהוא ידוע לאלפי אנשים, שיודעים מה הם רוצים מעצמם... חוסר המעש שהייתי תקועה בו במשך המון המון זמן גרם למוח שלי להתנוון! כמעט ושכחתי איך חושבים בכלל, זה מוזר, כי באמת הייתה תקופה שלא הצלחתי לחשוב על כלום, גם לא עניין אותי לחשוב על משהו, העיקר שאני בבועת ה"כיף" שלי. עכשיו אני כבר לא עומדת מהצד, כמו רובנו, ומבקרת את כל העולם - אני יוצאת לשנות, ומבחינתי שינוי מתחיל מדברים קטנים, מאנשים קטנים עם ראש גדול. זהו, אני מרגישה נהדר.</div>Tue, 28 Nov 2006 20:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (סאאטלה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226761&blogcode=5353093http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=226761&blog=5353093