http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226089heCopyright 2026 .Simple. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226089http://www.gravatar.com/avatar.php?gravatar_id=01bf7db63039e4cda379310937d777fahttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226089&blogcode=10533755<div align="right" dir="rtl">"הוא יצא החוצה, אוויר קר היכה בפניו והוא חיפש מקום שקט לסדר את מחשבותיו שהתרוצצו בראשו. יושב על ערסל, מנסה פעם אחת, מנסה פעם שנייה, ומצית את הסיגריה שלו. שוכב על הערסל, במין רצון ילדותי שכזה הוא בועט באדמה ומנענע את עצמו, השמיים בצבע אפור כחלחל, מלא בעננים עבים ואפורים, שטים במהירות הנראית לעין באויר. "זוכר ששכבנו ככה בשדות?" היא שאלה אותו. כן, הוא זוכר יום קיץ חם שבו הוא הסתכל לה בעיניים הכחולות שלה ומצא הוכחה שאלוהים קיים, הוא התאהב במלאך. "אתה תתגעגע אלי?" הוא לא ענה, שניהם ידעו את התשובה, כשהוא רצה לענות לה היא כבר נעלמה. ימים שלמים החרטות אכלו אותו מבפנים, שרטו את ליבו ושברו את נשמתו. כעת הוא מצא שלווה, הוא בשדות עכשיו, מסתכל לשמיים, הם מחבקים אותו בקרני אור חמימות. והוא, מחכה שהמלאך שלו תחזור אליו." יום הוולנטיין הוא עוד תירוץ מסחרי שנוצר כדי לחפות על התחת של גברים שהשקיעו יותר כסף במשחקי הכדורגל של הקבוצה שלהם מאשר בנשותיהם. אתה לא צריך יום מיוחד, שבו אתה קונה לבת הזוג שלך פרחים ושוקולדים וחרטא, כי זה ולנטיין. הרי אתה אוהב אותה באמת, אתה מעריך אותה על כך ש</div>Sat, 14 Feb 2009 11:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (.Simple)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226089&blogcode=10533755http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=226089&blog=10533755http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226089&blogcode=10522319<div align="right" dir="rtl">כשאתה שואל את עצמך בשביל מה אתה ממשיך, אתה יודע שזאת שאלה רטורית. וכל יום אתה ממשיך לשאול את עצמך, יום אחר יום אחר יום. עד שמגיע היום הזהשמצליח לך, ושאתה צובר חוויות, ומרגיש שונה, הרגשה טובה. בשביל זה אני ממשיך. עד לפעם הבאה. גשם זלעפות, ברקים, רעמים, ורוח אימתנית, היום האידאלי. כששאלו אותי למה אני נראה מרוצה, ואמרתי שזה בגלל התוהו ובוהו שבחוץ כולם עיקמו את הפרצוף. אבל איך אפשר לא לאוהב חורף, במיוחד בישראל שבה הקיץ נמשך 3/4 מהשנה. אני מסתכל דרך חלון האוטובוסעל המופע האור קולי שמתרחש בחוץ: טיפות המים זוהרות בחושך מאור הזרקורים, וכשהגשם מתחזק נוצר נהר צבעוני שזורם על פניך, הברקים מדליקים את השמיים, כמו מסיבת טראנס או טריפ מטורף. איך כולם התחבאו מתחת לתחנת האוטובוס עם הזנב בין הרגליים, ההזדמנות הזאת, להירטב עד שד עצמותיך מהגשם לא תחזור עוד הרבה זמן, צריך לנצל אותה כמו שצריך! עוד קטע שקרה באוטובוס, הנהג פתאום התקרב לעבר משהו ליד מושב שהיה 3 מטר ממני, ולאחר מכן חזר לכסא. חשבתי שזה סתם חפץ חשוד, כולם המשיכו להעביר מבטים בין כולם כאילו לאחד מאיתנו יש אשכרה תשובה למה שקורה כאן,</div>Tue, 10 Feb 2009 23:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (.Simple)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226089&blogcode=10522319http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=226089&blog=10522319http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226089&blogcode=10256238<div align="right" dir="rtl">כן כן, פז"מולדת שמח. ולא, היא לא עברה מהר, אבל זאת עדיין תחושה מוזרה. עברתי כל כך הרבה בשנה הזאת, עברתי מפה לשם, פגשתי הרבה אנשים חדשים, ועכשיו? כלום. כרגיל. אני עדיין קצת מאוכזב שבעצם... החיים שלי עדיין משעממים לגמרי. אני כל הזמן מבטיח לעצמי הבטחות ובסופו של דבר אין לי כוח לקיים אותן. היום במקרה, הרגשתי שהתיפוף שלי ממש השתפר, לא יודע איך. אז ככל שהזמן עובר, הוא משפר. צבא זאת תקופה מוזרה, יש רגעים שממש קשה לך שלא להתגעגע לעבר, כל פעם אני נזכר בתיכון, ואיך לא עשינו שם כלום חוץ מלהנות, אז נכון שללמוד לא היה משהו, אבל עדיין, קשה לעזוב מסגרת שהתרגלת אליה כמעט כל החיים שלך. מה שעכשיו זה כבר לא כמו פעם, איבדתי הרבה אנשים בעקבות הצבא, שאת חלקם אני רואה מידי פעם, וחלקם לא ראיתי מאז שהתגייסתי, כשאני מסיים את המשמרות שלי אני מרגיש ממש לבד,לא יוצא בסופ"ש עםחברים הרבה כמו פעם, זה מכניס אותי קצת לדיכאון, אבל אני מתגבר. יש לי עוד שנתיים, הן יעברו בסופו של דבר, אני רוצה שהן יעברו אבל בעצם, גם לא רוצה כל כך. כולם כל הזמן צועקים "עד מתי" וכשהזמן מגיע, קולטים שזהו, אין לך מסגרת יותר</div>Fri, 05 Dec 2008 22:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (.Simple)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226089&blogcode=10256238http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=226089&blog=10256238http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226089&blogcode=9972422<div align="right" dir="rtl">מידי פעם, בלילה,אני שוקע יותר מידי בהרהורים. באפלה של הקולנוע, כולם יושבים מחובקים. בחצות, מול המדורה, עוד זוג שיכורים נופל על החול, שפתיהם, מאבדות את הטעם המר בכל נשיקה. וכשאני נוהג, אני מסתכל לשנייה ארוכה אל השמיים. כל הכוכבים שם, ביחד. לכולם לא אכפת. לא אכפת להם שהסרט משעמם וטיפשי. לא אכפת להם מהחול אשר בכל מקום. וגם לא אכפת להם להיות ביחד, ולהביט עלי מלמעלה, בהתנשאות שכזאת. ברגע הזה, המקודש, אכפת להם רק מדבר אחד. והנה, גם אני מתקרב לרגע הזה. סוטה מהגשר, וצונח, מקדש את הרגע. אז, הלכתי לראות את "רעם טרופי", שאמור להיות "קורע מצחוק". זה חצי נכון, כי כן, הסרט מצחיק, אבל עדיין לא נגע בי בנקודה הזאת שאתה נקרע לגמרי. פנדה. ביום שישי הסתובבנו בת"א, מחפשים אחרי איזה מועדון עם מקום. בדרך מצאנו מועדון שבדיוק שמו בו את "Killing in the name of" וזה כבר שכנע אותי להכנס. אז נכנסו, וכשהסתובבתי, ראיתי שהם השאירו אותי לבד. אם זה לא מספיק גם בדיוק אחרי זה שמו את "The pretender" שאני גם אוהב, כדי להוסיף עוד מלח לפצעים. כן כפי שניחשתם בסוף לא מצאנו שום מקום והלכנו הבייתה</div>Wed, 01 Oct 2008 21:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (.Simple)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226089&blogcode=9972422http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=226089&blog=9972422http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226089&blogcode=9882185<div align="right" dir="rtl"> מה, אנחנו עדיין חיים? איך זה יכול להיות? מספיק שאיזה חכמולוג אחד ימצא תירוץ חצי הגיוני כדי לעורר המולה סביב משהו. וחוץ מזה, עם כל המדינות העוינות סביבנו, זיהום, חור באוזון, וג' יפית, למי זה מזיז איזה חור שיבלע את כולנו? אחד מהדברים שבאמת דיברתי עליהם הרבה כאן, הוא מוות. פעם נהגתי להיות די דכאוני, אני חושב שלרובנו היו את הקטעים האלה שפשוט מתחשק לך למות. אבל כשאני חושב על זה, זה בולשיט, אתה רוצה להתאבד באמת? זה קל יותר מלהכין צ'יפס. בחיים יש יופי מסויים, גם אם הם משעממים, וחוזרים על עצמם, תמיד יש הפתעות, תמיד יש את הסיכוי הזה שיקרה לך משהו שרק חלמת עליו ולא חשבת שיקרה לך. ואחרי זה, בסך הכל, אתה מרגיש תחושת סיפוק כזאת. צריך לזכורשגם אם החיים לא נראים הכי וורודים, גם אם קשה, גם אם אין כוח, תמיד יש את הסיכוי לרגעים טובים יותר בעתיד, עדיף למות זקן ומאושר מהזכרונות, מאשר להיות איזה מעפן שקפץ מהגג. ואם זה לא מנחם אף אחד, תחשבו על זה שלפחות אתם לא ילד מורעב במדינת עולם שלישית. אין לי מושג מה כל הקטע הזה שבורגר ראנץ' פשטו את הרגל. אז הלכתי למקדונלדס, וחיכיתי, וחיכיתי</div>Wed, 10 Sep 2008 21:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (.Simple)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226089&blogcode=9882185http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=226089&blog=9882185http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226089&blogcode=9849864<div align="right" dir="rtl">אין מה לומר, זו אכן הרגשה מוזרה. במשך 12 שנים אתה רגיל לאותה מסגרת, ואז פוף. ממש מגניב, לראות ילדים, וסתם בני נוער עם ילקוטים, ואתה לא שוכח שהיית כזה רק לפני שנה. החופש הגדול זה אחד מהחופשים הכי מעפנים אי פעם כי בסך הכל או שהוא עובר מהר מידי, או שאתה משתעמם בו עד מוות. אני לא רוצה לחפור יותר מידי על התיכון, אחת התקופות הטובות ביותר בחיי, אני לא רוצה לומר שוב ושוב ש"אתם לא יודעים כמה אתם תתגעגעו לבית ספר", כי את זה אתם צריכים להבין בעצמכם, גם אם תרצו, לא תבינו את זה עד שהתקופה הזאת תסתיים. סוף סוף יצא לי לראות את "שמש נצחית בראש צלול", באמת, אחד הסרטים המוזרים ביותר. אפשר לתאר את כל הסרט ב3 מילים "What the fuck". אבל הוא סרט מעולה, ואני אוהב אותו. זה גם הסרט היחידי שמבחינתי לפחות, ג'ים קארי שיחק באופן שונה. ב"איש על הירח", "המופע של טרומן", וכן אפילו בבושה הזאת שנקראת "23", כמה שג'ים ניסה להיות רציני, עדיין זהיתי כאילו, כמה דברים שזהים אצלו כמו כל סרט אחר. כאן הוא פשוט משחק מישהו אחר, ביישן, רציני יותר, זה ממש הרשים אותי, וזאת אחת הסיבות למה זה סרט ממש ממש ט</div>Tue, 02 Sep 2008 23:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (.Simple)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226089&blogcode=9849864http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=226089&blog=9849864http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226089&blogcode=9780915<div align="right" dir="rtl">"בלילה, אני נוסע באוטבוס, יושב באותו מושב, מסתכל דרך החלון. ומתמכר. לתמונה שמשתנה כל הזמן, בניינים אדירים שיוצרים מעיןג'ונגל אורבני, אורות צבעוניים המרחפים בחושך, כמו כוכבים נופלים. לרוח הקרירה שבשבילי היא מתנה, ביום חם שכזה. כשאני מסובב את ראשי אני רואה אותה שוב, יושבת, מסתכלת דרך החלון. מתמכרת לזה, בדיוק כמוני. אולי הפעם, אולי הפעם אני אדבר איתה, ואז בפעם הבאה שנינו ביחדנצפה בתמונה הזאת. אני קם מהמושב. מתקדם לאט לאט. אבל שוב, היא תמשיך לצפות לבד, זאת התחנה שלי, כאן אני עוצר." 149 איש נהרגו בהתרסקות מטוס בספרד. להרבה אנשים זה לא יזיז, אבל כשאני מתאר את התמונה הזאת בראש בא לי להקיא. אנשים כבר רגילים למוות, העולם התמים נעלם כברממזמן. ילד נדרס פה, בחורה טבעה שם, מטורף רצח את כל המשפחה שלו. כבר לא מזיז. אני חושב שעם הזמן, מוות קיבל פרספקטיבה שונה, שלדבר נורמלי. בין אם זה קורה, או בין אם צוחקים על זה. אתה אומר כל הזמן "בא לי למות", וכשהרגע הזה מגיע, אתה פשוט לא מבין את זה. אתה לא רוצה למות. אלא אם כן אתה מתאבד... תתכוננו לנאום עצבני וארוך... גם היו</div>Wed, 20 Aug 2008 22:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (.Simple)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226089&blogcode=9780915http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=226089&blog=9780915http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226089&blogcode=9743722<div align="right" dir="rtl">אני זוכר ימים טובים יותר, אני זוכר, שהיינו חבורה מגובשת, הכל נראה קטן עלינו, הוצאנו את הטוב מכל דבר אפשרי. אני זוכר שהיית באה אלי לפעמים, והיינו מנגנים ביחד. את תמיד ידעת למה אני התכוונתי, והיינו ביחד, לא יותר מידי, אבל היינו. וסיפרתי לך סודות, סיפרת לי את שלך. ונעלמת. תשעה חודשים עברו ולא ראיתי אותך. אין לי מושג מה קורה איתך, הקרבה הפכה לתהום. ואני בטוח שכבר שכחת מי אני. אני שונא את זה, אני שונא אתהעובדה שאני עוד זוכר מי את. שאני זוכר את החיסרון. וזוכר את הכאב הזה. אין לי כל כך מה לומר, הכל עדיין לינארי, אין שינויים מפתיעים. התחלתי לראות קצת יותר טלוויזיה, ואני חושב שזה כבר לא יקרה יותר. אל תתנו לי להתחיל על כמה ש"כוכב נולד" ממולא בחנפנות, אהבה שקרית וילדות שמנות בנות 12. יש שם אנשים שאשכרה מזייפים, ושומעים את זה, משום מה כולם אוהבים אותם. עד כדי כך איבדנו את הדעה שלנו לרוב? בגלל שכמה מטומטמים אוהבים את הבן אדם הזה, אומר שהוא הבן אדם הנכון? בולשיט. היום ראיתי את ה"יפה והחנון", ו... אין לי מילים. בטוח ראיתם כבר פרק אחד ואתם יודעים על מה אני מדבר. איך ה</div>Wed, 13 Aug 2008 22:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (.Simple)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226089&blogcode=9743722http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=226089&blog=9743722http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226089&blogcode=9688933<div align="right" dir="rtl">כל ילד יודע, שחלומות לא אמיתיים. אבל, מה ההבדל בין חלום למציאות לא כזה גדול כמו שאנחנו חושבים? מה עם אלה שזוכרים במעורפל, אבל את הרגשות, לא שוכחים? יום אחד, בטעות באתי לבסיס ב7 בבוקר במקום ב2 בצהריים. אז כן, חזרתי הבייתה עייף ומבואס אבל... בדרך, הרחובות ניצנצו מקרני אור של בוקר,הרחובות נראו כאילו הם מזהב. החושים היו מטושטשים, כל צעד היה כאילו אין לי משקל. ומשום מה, הייתי שמח. אז כן יכול להיות שפשוט סתם הייתי מסטול, אבל, לא יודע, תמיד חשבתי שיש משהו מעבר לפשטות הזאת שחלומות הם סתם דבר שקורה. הגעתי הבייתה, עפתי למיטה. וכשקמתי, כאילו כלום לא קרה, היום התחיל באמת, כמעט שכחתי בכלל מזה. בדיוק, כמו לאחר חלום. ואם כבר מדברים על חלומות, אז לפני שבועיים באמת היה לי יציאה חלומית. ידידה שלי ערכה יום הולדת בביתה, מסיבת בריכה, אז חשבתי... אוקי, מגניב, זה הולך להיות מעניין. איכשהו הגעתי עם האוטו בול לבית שלה, שתבינו ששנה שעברה לקחנו לשם מונית עם GPS ומרוב שהרחובות מסובכים כל כך לא מצאנו את הדרך. בסופו של דבר, אני הייתי היחיד שבא עם בגד ים, וכל השאר יצאו ממש מעפנים. ט</div>Sun, 03 Aug 2008 22:27:00 +0200nobody@israblog.co.il (.Simple)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226089&blogcode=9688933http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=226089&blog=9688933http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226089&blogcode=9625244<div align="right" dir="rtl">קשה לי להאמין שעברה שנה. שנה שהרגישה בשבילי לפחות, כמו משהו שקרה לפני שנים. שנה שהתחלקה להרבה פרקים קטנים. עם זכרונות טובים ורעים, קשיים שהתגברתי עליהם, ושינויים. ועכשיו אני בן 19... מרגיש גדול (תרתי משמע) אבל עדיין קטן. ומה אני מצפה לשנה הבאה? שאני אסתדר בצבא, שהפז"ם ידפוק. שאני אחזור ללמוד נגינה, כמה אפשר להתעצל כבר. שאני לא אצמח עוד, כי כמה אפשר סאמק?! ושאת השנה הזאת, את הזכרונות, הקשיים, והרגעים, אוכל לחלוק עם מישהי. ואמ... זהו אין לי כל כך הרבה לומר. יום הולדת שמח. =) ShP</div>Tue, 22 Jul 2008 22:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (.Simple)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=226089&blogcode=9625244http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=226089&blog=9625244