http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=225417"היה קשוב, מקבל ואוהב לאין קץ. חווה את הקסם בבריאה, בליבם של כל הסובבים."heCopyright 2026 דימסאם. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=225417http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=225417&blogcode=11517520<div align="right" dir="rtl"></div>Mon, 11 Jan 2010 10:21:00 +0200dimkaaa@gmail.com (דימסאם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=225417&blogcode=11517520http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=225417&blog=11517520http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=225417&blogcode=11502881<div align="right" dir="rtl"> לפני שבוע בערך החלה הידרדרות רגשית אצל אחד הילדים בקבוצה שלי, הסיפור של הילד לא ממש רלוונטי ואני לא חושב שזה המקום לפתוח דברים כאלה אבל בגדול מדובר בילדבכיתה א' שנמצא אצלנו בפנימיית היום. המצב לא דבש. הוא לא סתם מגיע לפנימית יום. בכל אופןלפני כמה ימים היית התפוצצות, הוא קרע ספרים, הרביץ, קילל בקיצור הפך את הקבוצה. ממש לא משהו שאופייני לו. לא ידעתי איך להתמודד עם זה, קשה לי להיות הסמכות שלו כי יש לי איזה סוג של חיבור מדהים איתו, אני מרגיש שאני לא יכול לצעוק עליו או להעניש אותו, קשה לי לשים את הגבול בין הרגש לסמכות ובמיוחד איתו. הצוות החליט שביום שהוא עשה "בלאגן" הוא לא יוצא לחצר, היה בזה הרבה הגיון, חייב לשים לו מסגרת חוקים שהוא לא מקבל במקום אחר וקצת "לסדר" לו את הראש. הוא המשיך להשתגע, לעשות "בלאגן", קרע לעצמו את הספרים, את הבגדים, צרח וזעק. המדריכה לקחה אותי לצד, אמרה לי "דימה, אני לא יכולה יותר, קח אותו", אמרתי לו "בוא", הוא תפס אותי, הביא לי חיבוק ונעץ בי את הציפורניים שלו בגב. ברגע הזה התחלתי להבין שאני הולך להישבר לאט, לאט. הרגשתי את כל החסכים הרגשיים שיש לו ברגע אחד. לקחת</div>Mon, 04 Jan 2010 11:59:00 +0200dimkaaa@gmail.com (דימסאם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=225417&blogcode=11502881http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=225417&blog=11502881http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=225417&blogcode=11348591<div align="right" dir="rtl">התעוררתי היום, וידעתי בוודאות שזה לא היום שלי. מהימים האלה שהכול קורה בדיוק בצורה ההפוכה שהייתי רוצה... הגעתי לישיבת צוות בנווה חנה(בית הילדים שבו אני עושה שנת שרות) שאומנם היית מעניינת אבל במשך כל ההרצאה ניסיתי להילחם בעייפות לא ברורה. לא חושב שמדובר בעייפות פיזית אלא יותר מנטאלית. אני עייף מנטאלית – הרגשתי כמו איזה זקן שכבר לא יכול לסחוב על גבו את מראות המלחמה.חזרתי לקומונה ובמקום לסיים את הצביעה של הספסל או להתעסק בכל דבר אחר מועיל בחרתי ללכת לישון למרות שמצב שעות השינה שלי היה בסדר גמור. פשוט הרגשתי שאני צריך לנוח ולנתק קצת את הראש בשביל להמשיך את היום – כנראה שטעיתי השעתיים שינה האלה שאבו ממני את כל האנרגיות, זה היה מהשנ"צים הנוראים האלה שאתה צריך לקום ואין לך כוח, בא לך לישון לנצח.באתי בחוסר רצון מוחלט לעבודה - זה קורה לי הרבה מאז שעליזה(האחראית) קלטה את העניין שאני יודע לצייר קצת ומאז היא מתעלקת עלי בכל דבר שקשור ללוחות, ציור וכו'... (ואני כל הזמן מרגיש שאני עושה את זה על חשבון הזמן שלי עם הילדים) הבקשה האחרונה היית לצייר ציור קיר בחדר חדש שאנחנו עובדים עליו (שאני עובד עליו ועלי</div>Tue, 27 Oct 2009 19:50:00 +0200dimkaaa@gmail.com (דימסאם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=225417&blogcode=11348591http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=225417&blog=11348591http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=225417&blogcode=11347176<div align="right" dir="rtl">לקח לי כמה דקות לחשוב איך אני אפתח את הפוסט הראשון מאז שהחלטתי(לפני 10 דקות) להחזיר את הבלוג. על הדרך חשבתי – מה יהיה האופי של הבלוג? למי הוא מיועד? או למה פתחתי בכלל את האתר הזה שוב פעם? ואזבחרתי פשוט לא לחשוב יותר מידי ולקפוץ למים.אז הינה, חזרתי לי מתקופה של פגרה לא קצרה שהיה בה איזה ניסיון כושל להקים בלוג עצמאי שיעסוק בפוליטיקה, אקטואליה וכדומה... ובסופו של דבר לא הרגיש לי הדבר הנכון לעשות וכן, כן חזרתי לישראבלוג – הבית החם (כן, בטח!). אז הינה אני יושב כאן על חשבון השעות שינה(על חש"ש) היקרות שלי ובוחר להחזיר עטרה מיושנה – "אממה" אני לא חושב שהבלוג יהיה בסגנון של הבלוג הקודם שהיה לי. אני חושב שמאז הפעם האחרונה שהחלטתי לכתוב פה התבגרתי בצורה משמעותית מאוד, הכתיבה שלי התבגרה ועברתי חוויות מאוד משמעותיות לחיים שלי עכשיו ולחיים שלי בכללי אז אני חושב שהדברים קצת יראו אחרת.תוך כדי הכתיבה עכשיו הגעתי לסוג של תובנה שאני משחזר פה את הבלוג הזה בשביל שיהיה לי עוד מקום שיוכל להכיל את מכלול החוויות שאני עובר דקה אחרי דקה ושנייה אחרי שנייה. אני לא חושב שזה הוגן ואני לא חושב שזה ריאלי להכיל את כל מ</div>Mon, 26 Oct 2009 23:36:00 +0200dimkaaa@gmail.com (דימסאם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=225417&blogcode=11347176http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=225417&blog=11347176