http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=224760מרק דלעת, המרק הכי טעים שמתקבל על הדעת.heCopyright 2026 מימיקה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=224760http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/60/47/22/224760/misc/18480192.JPGhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=224760&blogcode=14929000<div align="right" dir="rtl">שאלה טובה. בסביבות השעה שתיים יצאתי להפסקת צהריים שתחילתה ביקור בסניף הדואר הסמוך, ואחריתה לא נודעה. אני אוהבת להזמין דברים דרך האינטרנט. וכפועל יוצא אני אוהבת את סניף הדואר שלנו. הפקיד האחראי על חלוקת הדואר מכיר אותי בשם ובפנים, שולח לי הודעות לנייד כשמגיעות חבילות לסניף, ומקשיב בסבלנות ראויה לציון לכל ההסברים שלי על מה יש בכל חבילה, וכמה זמן הייתי צריכה לחכות לה, וכמה כסף חסכתי בכך שהזמנתי אותה מחו"ל במקום לקנות בארץ במחיר משולש. כל קפיצה לסניף עבורי היא חגיגה- אין תור? מעולה, תוך שנייה החבילה אצלי ביד. יש תור? מצוין, הרווחתי חצי שעה של קריאה בספר שסחבתי איתי בתיק בדיוק לצורך המטרה הזו. והחלק הטוב ביותר הוא אלמנט ההפתעה. אני תמיד דואגת להזמין מספר חבילות במקביל, ואז עד שלא קורעים את נייר העטיפה אי אפשר לדעת בוודאות מה קיבלת. ממליצה גם לכם לנסות. אפשר גם להזמין בכוונה מוצרים בעלי צורה וגודל זהים יחסית, כדי למזער את אפשרות הניחוש ולמקסם את ההפתעה, אבל זה כבר ממש למתקדמים. היום, למשל, קיבלתי שניים מתוך עשרה ספרי Penguin English Library שהזמנתי מבוקדיפוסטורי במחיר מצחיק. ידעתי, כמ</div>Tue, 07 Nov 2017 17:13:00 +0200mymimika@gmail.com (מימיקה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=224760&blogcode=14929000http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=224760&blog=14929000http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=224760&blogcode=14928739<div align="right" dir="rtl">זה לא כל כך נעים לראות גן סגור. וזה אפילו פחות נעים לראות בלוג שפתחת לפני עשור, ונטשת לבסוף לפני שבע שנים, אבל לא סגרת ולא מחקת מתוך איזשהו סנטימנט לא ברור, ועכשיו את מרפרפת עליו במהירות ורוצה לקבור את עצמך מרוב בושה. אני כבר לא מזהה יותר את ישראבלוג. או את דף העריכה. השתנו כאן יותר מדי דברים. אבל את עצמי של פעם אני מזהה גם מזהה. וזה מביך, כמה שבעצם, עמוק בפנים (ואם אני לגמרי כנה עם עצמי, אולי בעצם לא כל כך עמוק) בתוך הליבה עצמה, נותרתי אותה ילדה. אולי בפוסטים הבאים אבחן בצורה עמוקה יותר את השאלה "מימיקה, ההתבגרת במהלך העשור האחרון או חלמתי חלום?". אולי גם לא. אולי מדובר בפוסט חד פעמי שכזה. טוב. לפני שאני שוקעת בתוך מרה שחורה, אולי כדאי לפחות לנסות ולהעמיד פנים שאני אדם אופטימי ולבבי המתקלח כל בוקר לקול צלילי ציפורים, ולהתחיל דווקא בדברים החיוביים שניבטים מבין דפי הבלוג הזה: פיתי, הלוא היא פיתגורס הבוגדנית, הלוא היא חברתי האהובה מימי בית הספר, שכיכבה פה בבלוג לא פעם- עדיין חברתי האהובה. אמנם הנעורים שלנו חלפו בלי לשוב, ויחד איתם הרפתקאות שלא ידענו להעריך ופשטות שלקחנו כמובנת מאל</div>Sun, 05 Nov 2017 22:03:00 +0200mymimika@gmail.com (מימיקה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=224760&blogcode=14928739http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=224760&blog=14928739http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=224760&blogcode=11793858<div align="right" dir="rtl">כל פעם שאני נכנסת לבלוג (וזה קורה המון, בעצם. אני הרי כל יומיים מקלידה את פרטי המשתמש שלי בישרא רק בשביל לתת תעסוקה לאצבעות. שלא יחלידו לי, חלילה. אם אני מחליטה ללכת על הידיים (לא שאני יודעת ללכת על הידיים. או לעשות עמידת ידיים. או סתם לעמוד. אני ממש ממש גרועה בלעמוד, אני נוטה לנטות (נוטה לנטות! איזה יופי! איזה קסם. אני המלכה הבלתי מעורערת של צירופי מילים שאיש לא חשב עליהם קודם מאחר ולאיש אין צורך בהם.) ימינה, ואז אני מנופפת בידיים שלי באוויר ואני נראית ממש כמו תחנת רוח סקסית שרק מחכה לדון קישוט שלה ואז אני בדרך כלל מתרסקת על הרצפה. וזה בדרך כלל כואב. ואני בדרך כלל מתחילה לצרוח כי סף הכאב שלי כמו גם הבגרות הנפשית שלי כמו גם הבגרות המינית שלי (למה אני משתפת אתכם? כי אני יכולה. וכי עמוק בפנים אני בעצם מחפשת חיזוקים מהחברה. אני כמהה לעשרות נערות מוכות גורל ושטוחות כמו קרש גיהוץ או קרש כביסה [לא, בעצם קרש כביסה זה הדבר הזה שיש בשלגיה, לא? שיש עליו חריצים מוזרים כאלה. אז אולי בעצם הציצי שלי לא נראה ככה. פעם אחרונה שבדקתי הוא היה נטול חריצים. אני מניחה שעליי להיות אסירת תודה על כך שהחזה שלי</div>Wed, 19 May 2010 13:09:00 +0200mymimika@gmail.com (מימיקה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=224760&blogcode=11793858http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=224760&blog=11793858http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=224760&blogcode=11405724<div align="right" dir="rtl">ניסיתי להיכנס אתמול לבלוג וגיליתי ששכחתי את הסיסמא. זו נורא הטריד אותי, כי בדרך כלל יש לי זכרון של פיל (או שמא זה היה אף של פיל?) וכי חשבתי שמישהו בטוח פרץ לי לבלוג כי אני כזאת סופר-אוסום ומבוקשת וזה לא כאילו אני מעדכנת על בסיס תלת-שנתי, וכי מה אם פתאום איזה בדואי אחד (סליחה בדואים. סליחה על שנאת החינם והדעה הקדומה. בית המקדש השני נהרס בגלל שנאת חינם, שתדעו לכם. וזה מעציב אותי באופן אישי כי אני נורא קשורה לדת וסתם כי לפעמים מתחשק לי לדעת איך זה מרגיש להקריב פרה על מזבח. אה, ובית המקדש הראשון נהרס בגלל שכולם שכבו עם כולם) יחטוף אותי באישון הלילה (זה חייב להיות אישון הלילה, שום זמן אחר ביום לא מספיק טוב בשביל חטיפת אישיות ציבורית שכמותי. כאילו, עפעפי צהריים, באמת? תעשו לי טובה. אם כבר חוטפים אותי, אז שיחטפו אותי בסטייל. לא שחוטפים אותי. או שיש לי סטייל. אבל תעשו איזו ג'סטה, מה אכפת לכם.) ויקשור את הידיים שלי בחבלים עשויים ליקריץ (רגע, לא הייתה פעם ש' במילה הזאת? אני אוהבת את האות ש'. השם שלי מתחיל בש', ומסתיים בש' וגם ממשיך בש' עד האין סוף ומעבר לו. מעניין מה לויקיפדיה יש להגיד בנושא. תמ</div>Sat, 21 Nov 2009 21:33:00 +0200mymimika@gmail.com (מימיקה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=224760&blogcode=11405724http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=224760&blog=11405724http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=224760&blogcode=11217332<div align="right" dir="rtl"></div>Fri, 04 Sep 2009 17:07:00 +0200mymimika@gmail.com (מימיקה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=224760&blogcode=11217332http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=224760&blog=11217332http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=224760&blogcode=11178093<div align="right" dir="rtl">כן, כן, אני יודעת. היעדרות של חודשיים היא נטולת כל תירוץ וצידוק, בלתי נסלחת, בלתי נמחלת, ובאופן כללי בלתי חוקית בעליל. אבל אתם צריכים להבין (אם עוד יש אתם. אם עוד יש ולו אתה אחד שבוהה במסך הזה כרגע בחוסר מעש.) שגוייסתי. הבנתם? אני צריכה שתבינו, אני זקוקה לאישור שלכם, סביבתי התומכת, כדי לקבל משנה תוקף לעצם קיומי. או משהו כזה. אוקיי, אז אולי כבר הייתי בערך 3 פעמים בבית מאז שהתגייסתי. אבל הייתי נורא עסוקה בלפגוש את החברים שלי. אוקיי, אז לא באמת. אבל ישנתי מלא. ומותר לי. כי התגייסתי. ותהפוכות הגורל משפיעות בצורה דרסטית על עור הפנים העדין שלי. שלא נדבר על הנפש הרכה המקוננת לה במעמקי ליבי הלוא הוא אוקיינוס של רגשות מרטיטים. בואו נחזור אחורנית ("בואי, מימיקה!") אל ה-20.7.09, היום בו נפלו השמיים, נהרס בית המקדש השלישי, ואנגליה נכבשה ע"י עם אחר בלי מבטא סקסי בכלל. או במילים אחרות, יום הגיוס שלי. קמתי בחמש וחצי בבוקר, גוררת אחרי קיטבג של 70 ליטר, (מפוצץ עד תום בחולצות לבנות (מרגש) ומלא דברים מגניבים כמו אולר, ושיפצורים לדיסקית, ועוד כל מיני שטויות מאוד נחוצות, שגרמו לי להרגיש כמו מינימום לוח</div>Sat, 22 Aug 2009 09:04:00 +0200mymimika@gmail.com (מימיקה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=224760&blogcode=11178093http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=224760&blog=11178093http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=224760&blogcode=10993202<div align="right" dir="rtl">טוב, אז תקשיבו. התקבלתי לדובר צה"ל ואני מתגייסת בעוד פחות מחודש. והזמנתי שמלה למסיבת סיום מסין והיא הגיעה בצבע צהוב-חרדל במקום כחול נייבי. והזמנתי גם שרשרת זהב של צדפה קטנה שנפתחת, ממש כמו בבת הים הקטנה 2, והיא הגיעה בצבע הנכון. זהב, כאילו. וסיימתי את כיתה יב'. לאו דווקא בסדר (או סדר החשיבות)הזה. זה היה חמשיר בדבר כל מה שעבר עליי בחצי שנה האחרונה. סתם, לא, עברו עליי עוד דברים. נראה לי. הייתה לי אתמול מסיבת סיום מוזרה כזאת שההורים ארגנו. כלומר, הורים שאכפת להם מהילדים שלהם. אמא שלי הייתה עסוקה בלהיות כל דבר שהוא לא אמא לאחרונה, אז זה קצת הקשה עליה לקחת חלק פעיל במסיבה. אבל היי, היא הביאה פלטת גבינות, שהייתה יכולה להיות הלהיט האמיתי של הערב אילולא היו מזמינים פיצה. ומביאים עוגות שוקולד. וקונים בורקסים. וכל דבר נוסף שהוא לא פלטת גבינות מסריחה. אז הגענו בשמונה. אני, אמא, ובהופעת אורח חד פעמית גם אבא שלי, שנזכר שהוא אבא שלי, כנראה לנוכח העובדה שלפחות מישהו אחד צריך לזכור את חובותיו ההוריות במשפחה בכל רגע נתון, ואמא הייתה עסוקה בלהתחבא ממני בעליית הגג, ואח שלי לא ממש רוצה להיות אב</div>Tue, 23 Jun 2009 20:14:00 +0200mymimika@gmail.com (מימיקה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=224760&blogcode=10993202http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=224760&blog=10993202http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=224760&blogcode=10768175<div align="right" dir="rtl">אין לי כח לחיות. ועכשיו אני מתכוונת לפרוש את זה על פני פוסט שלם בצורת קיטורים והתמרמריות שנועדו לשעשע אתכם, קוראיי היקרים. סתם, לא, אני מניחה שפוסט באורךהצהרת כורש לא בדיוק משעשע אף אחד.(ולא, אני לא מתכוונת להתייחס לעובדה שבערך חודשיים לא עידכנתי. אופס, הרגע התייחסתי לעניין. אין לי מילה, אפילו אות אין לי אני.בכל מקרה,אני עסוקה בלהתכחש לעובדה שהחיים שלי מתדרדרים במין צורה היתולית שכזו אז עזבו אותי לנפשי. אבל תקראו את הפוסט לפני שאתם עוזבים אותי. אני זקוקה לכם נואשות.) אין לי כח לחיות. אתם יודעים מה אני הכי שונאת? חוץ מדברים שאני שונאת יותר? אני שונאת את כל אלה שאומרים לי שעוד מעט בית ספר נגמר, ושהנה, מאמץ אחרון וסיימנו. קודם כל, למה בלשון רבים? ומה סיימנו? מי סיים? מי מת? (ג'ון קנדי.) את האופטימיות הזו תשמרו לכם לכל מיני אורגיות של היפים. כן, שם יש מקום לאופטימיות ולבגדים בשלל צבעי הקשת. בחיים האמיתיים צריך לבכות בפינה בתנוחת עובר. אמא שלי טסה לה. שוב. מישהו אמר ילדים מוזנחים? כן. אני אמרתי. ואמרתי את זה גם לה. היא לקחה את זה קשה מאוד, קשה כל כך עד שהיא בכל זאת טסה. טוב נו. לפחות ע</div>Mon, 20 Apr 2009 22:31:00 +0200mymimika@gmail.com (מימיקה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=224760&blogcode=10768175http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=224760&blog=10768175http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=224760&blogcode=10584404<div align="right" dir="rtl">והנה חזרנו לפורמט הכותרות המוכר והאהוב, או המוכר לפחות, או המוצה עד קץ כל הדורות לפחות, או סתם אין לי עוד מה לכתוב על הכותרת, אז אני אספר לכם בדיחה. טוק טוק. מי שם? מימיקה. מימיקה who? מימיקה עם רישיון. נחשו מה? יש לי רישיון. ואפילו עברתי טסט ראשון, אם לא מחשיבים את הטסט שקדם לו, שבו נכנסתי נגד כיוון התנועה אבל חוץ מזה הטסטר היה סתם בן אדם אומלל שכנראה לא אכל ארוחת בוקר וממש חיפש על מה להכשיל אותי, אז זה בכלל לא נחשב. בדיוק כמו שקנדה לא נחשבת, כי למה שהיא תיחשב, בעצם? מה כבר יש להם לתרום לעולם? סירופ מייפל? יש לי תחושת דז'ה וו קלה. יכול להיות שכבר התלוננתי על קנדה במירמור מה פעם, אבל השנאה המפעפעת בי כנראה פיעפועית יותר משחשבתי, מאחר ואני מרגישה צורך עז להתלונן עוד קצת על קנדה. איפה זה טימבקטו, ד"א? אני זוכרת שראיתי פעם חתולים בצמרת, ורצו לשלוח אותם לטימבקטו, וזה נורא הפחיד אותי. מאז שנאתי את המקום שנאת מוות, (למרות שעכשיו כשחושבים על זה (וכן, ממש עכשיו התחלתי לחשוב על זה. לפני כן לא חשבתי על זה. או על שום דבר אחר, לצורך העניין. בעצם חשבתי על צינימים. יש לי מקלה שמסרב לייצר צני</div>Sat, 28 Feb 2009 18:42:00 +0200mymimika@gmail.com (מימיקה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=224760&blogcode=10584404http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=224760&blog=10584404http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=224760&blogcode=10426361<div align="right" dir="rtl">בסך הכל קרו שני דברים חשובים לאחרונה: יום ההולדת ה-18 שלי, וקניית מצפן בצורת שבלול שהוא גם (שימו לב, לא או או, אלא גם וגם!) זכוכית מגדלת. וגם הייתה איזו מין מלחמה ברקע. עכשיו אתם צריכים לרחם עליי כי (ואני יודעת שזה יהיה שוק בשבילכם) למרות הניחוח האירופי-תל-אביבי המתנשא שאני מפיצה סביבי באוויר, ולמרות הארומה המתוחכמת, אני למעשה תושבת דרום הארץ, שזה החלק הזה שנמצא בדרום. של הארץ. לכן אתם צריכים לרחם עליי, קודם כל כי אני גרה בדרום באופן כללי, ואחר כך כל בגלל שזורקים עלינו קאסמים וגראדים וקליפות של תפוזים (שפעם ידעתי לעשות מהן סוכריות. סתם לא, הגננת שלי ידעה, ובכלל לא היה לזה טעם של סוכריות. היה לזה סתם טעם של סוכר, אולי בגלל שכל מה שהיא עשתה זה לשפוך על הקליפות רבע טון סוכר. טון הוא יחידת מידה נהדרת, לטעמי האישי. מישהו יודע להכין סוכריות מקליפות הדר? או מסיליקון? אני לא בררנית.) בתור תושבת הדרום הפיקחית והיפהפיה שהינני, היו בפני שתי אופציות- האחת, להתמודד עם המצב באצילות אצילית במיוחד שמאפיינת אנשים אצילים כמוני, לסייע לנזקקים, לעלות את מורל התושבים ולצחוק לפחד בפנים. חה חה! חה חה! א</div>Sat, 17 Jan 2009 11:59:00 +0200mymimika@gmail.com (מימיקה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=224760&blogcode=10426361http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=224760&blog=10426361