http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=222947It's only cheating if you get caughtheCopyright 2019 הארנב הרוסי. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=222947http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/47/29/22/222947/misc/14323964.JPGhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=222947&blogcode=14992618<div align="right" dir="rtl">&#65279;קח תפוז. קח שני תפוזים אפילו. אין בעיה אני איקח שלושה. אבל בתפוז הרביעי מתחילות בעיות. אולי לא הייתי צריך להגיד שאני אוהב תפוזים. מי ידע שזה יהיה הסוף שלי. אז הגיע התפוז החמישי ולא ידעתי מה לעשות. כמה תפוזים אדם אחד יכול לספוג. לפחות שישה מסתבר. שבעה אפילו. אני לא מאמין שהתפוזים ממשיכים להגיע. החלטתי להתעסק במשהו אחר שהוא לא תפוזים. לקחתי תפוח מהסל. אפצח בחיים חדשים אמרתי לעצמי. בחנתי היטב את התפוח - הוא היה כתום. שוב תפוז. נמאס לי. מה אי פעם עשיתי למישהו ש... שלושים תפוזים?! הקצב מתגבר. עוד ועוד תפוזים. איך אפשר לקרוס תחת הנטל כששום מבנה אף פעם לא הועמד בי. אני לא מבנה, ובי אין מבנה. ובכל זאת, הנטל מורגש, ומשהו קורס. אבל מה? לא יודע לשים את זה במילים. אני יכול לשים את זה בתפוזים. מאה וחמישה תפוזים. היי, בבקשה, סליחה. מילים. למילים אין צבע. למילים אין טעם. לתפוז יש מילה. תפוז. ויש להם טעם, וצבע. האם יש יותר מילים מתפוזים? לא יודע. בינתיים אולי. אבל כמה זמן זה בינתיים? אין יותר רגעים. מה הטעם ברגעים. אפשר למדוד זמן בתפוזים. רגע הוא אבסטרקציה של זמן. והרי הזמן עצמו הוא אבסטרקטי.</div>Fri, 14 Jun 2019 23:15:00 +0200meziuti@gmail.com (הארנב הרוסי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=222947&blogcode=14992618http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=222947&blog=14992618http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=222947&blogcode=14991648<div align="right" dir="rtl"> אני הולך לכתוב פוסט על הזין שלי ואני רוצה שתקראו אותו. מה אתם אומרים?! עוד סיבוב אחרון לזכר ימים עברו? לכם יש זמן, ולי אין פואנטה, ואין שילוב אגדי מזה. חזרתי לגור בבית של אמא בקריות, בזמן שהיא הייתה בחו"ל. המעבר מהפארקים המטופחים של ת"א לשכונה בה כל פרח נראה כאילו יש לו משכנתה היה קל מהצפוי. גם אם לקח לי שעה בסופר להיזכר שהטחינה נמצאית באגף של הסטייט אוף מיינד. אין כאן אפילו יותר ערסים מת"א, כי בתור רוסי אני מחשיב כערס גם דב קוטב שהניחו עליו גרגר קפה. הגעתי במצב נפשי רעוע, אבל השבוע שהעברתי לבדי שיקם אותי. חזרתי לרוץ, התקדמתי במחקר. אפילו אמרתי למישהו "היי" והתכוונתי לזה. התחלתי להרכיב בראש שלי חזון אוטופי עבור עצמי, אבל אז 4996 התקשרו- הם ביקשו את המוות הביולוגי של אמא שלי בחזרה. אמא חזרה והוגלתי לחדר שלי. החדר בו עמלתי כל חיי על לפצל את התודעה שלי משאר המוח. במשך 20 שנים צפיתי מתוך עצמי בעצמי מאונן כנגד רצוני. זעקתי לעצמי שאפסיק, מגייס את כל החייתיות שבי לתוך כל זעקה, בעודי מתעלם ואונס את עצמי שוב ושוב. להערכתי, העברתי לפחות 60 אלף שעות כבול למחשב כנגד רצוני. בננה, לשם</div>Sat, 01 Jun 2019 23:36:00 +0200meziuti@gmail.com (הארנב הרוסי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=222947&blogcode=14991648http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=222947&blog=14991648http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=222947&blogcode=14936701<div align="right" dir="rtl">ג'וליה ואני הלכנו לסופר ושיחקנו את המשחק בו אנחנו מחקים יהודים. היא צעקה לי "מאמי, אנחנו צריכים עוד חלב?" ואני לא השבתי לה כי הייתי בדרך לאושוויץ. כשחיכיתי למונית מחוץ לשדה התעופה בורשה, הבחנתי בקבצן נאבק בעיוור. בכל פעם שאני רואה מישהו עיוור, אני צולל לתוך דיאלוג אינפנטילי בראש שלי בין שני חלקים שונים במוח, כאשר אחד מהם כל כמה שניות משיב "לא. מה שאתה חושב עליו זה עטלף." יש לי חיבה לעטלפים ובדיוק כשזה נראה שהקבצן עמד לנצח החלטתי להתערב. חמישים יורו על העיוור, שהופסדו מיידית. נחפזתי לעזור לעיוור לקום, ובעודו מנער את האבק מבגדיו, הוא הפיל שטר של חמישים יורו. התכופפתי להרים את השטר וכשעמדתי להושיט אותו חזרה לעיוור שמעתי קריאת "עצור!"."מי זה?" שאלתי והסתובבתי בבהלה, אך איש לא היה שם."זה אני. המצפון שלך," הקול דיבר שנית.הנהנתי בדממה, ותחבתי את השטר לכיס, בזמן שהעיוור הודה לי על עזרתי.***"אושוויץ?! מה מביא אותך לאושוויץ?" הוא שאל."זה התחיל כשמישהו אמר לי 'היי, ראיתי אותך באוטובוס מהתחנה שלי הבוקר'. נלחצתי כהרגלי ולא ידעתי מה להשיב. ואז פתאום קלטתי: זה לא משנה. הסיפור שלי נגמר מזמן, הסוף לא ה</div>Fri, 29 Dec 2017 04:39:00 +0200meziuti@gmail.com (הארנב הרוסי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=222947&blogcode=14936701http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=222947&blog=14936701http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=222947&blogcode=14922160<div align="right" dir="rtl">היה נער שהעיר לי על זה שעקפתי בכניסה לרכבת. לא הסכמתי איתו והשבתי משהו על זוויות וכתפיים. למען האמת, הוא צדק. הייתי מודע לכך שהוא מודע אליי ולכן חוסם את הכתף שלי עם שלו. אבל הרגשתי טוב עם מה שעשיתי כי השתעשעתי מזה שיום אחד אני אתפרסם על היותי נבון, ויהיה קונצנזוס של הערצה כלפיי, ואז תהיה לו מין אנקדוטה שהוא לא מפסיק להזכיר על זה שעקפתי אותו פעם ברכבת ושגם לאנשים היותר טובים יש רגעים פחות טובים. ומיד אחרי שחשבתי על זה נהייתי עצוב. כי אין לי שמץ של מושג מה אני אמור לעשות עד אז.</div>Fri, 29 Sep 2017 20:12:00 +0200meziuti@gmail.com (הארנב הרוסי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=222947&blogcode=14922160http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=222947&blog=14922160http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=222947&blogcode=14390408<div align="right" dir="rtl">יצאתי מהבית לחגוג את יום הולדתי. השלכתי לפח את שקית האשפה, וכפי שהתחוור כעבור דקה - גם את המפתחות. נאנחתי וצללתי לתוך ים של פסולת מאותגרת סוציואקונומית. יגעתי, הזעתי ונכנעתי. נשענתי לאחור, ועצמתי את עיניי. יש לי מין קטע כזה שבכל פעם שאני יושב בתוך פח אשפה ביום ההולדת שלי, אני מוכרח למנות בראשי את הכשלונות בחיי. הייתי ילד ביישן. ילדים אחרים נהגו לקרוא לי "רוסי מסריח", וזה רק החמיר כשעליתי לארץ. פנטזתי על להעלים את עצמי, וכך נולדה שאיפה להפוך לקוסם. כשאמא קנתה ביום הולדתי השמיני ערכת קסמים, זחלתי מתוך הפח ואחזתי בה קפוא מהתרגשות. זמן קצר לאחר מכן הקוסם צעיר הגשים את משאלתו והעלים את עצמו. הוא עשה זאת במצמוץ בודד. כשפקח את עיניו תפס את מקומו נרקומן נכה וזקן. טה-דה! לאחרונה חלפתי על פני מישהי שיצאתי איתה לפני עשור. הבחנו זה בזו אך היה משהו באוויר שאמר לשנינו שאין צורך לומר שלום. כבר ארע שנתקלתי באנשים מעברי הרחוק ונאלצתי לנהוג בהם כזרים מוחלטים כי אין אטיקט עבור זרים שמכירים. ובכל זאת, זה מוזר שפעם שכבנו ועכשיו אנחנו עוברים ברחוב בלי להתייחס אחד לשניה. כאילו אין שום חשיבות לזה שהיא</div>Thu, 08 Oct 2015 13:02:00 +0200meziuti@gmail.com (הארנב הרוסי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=222947&blogcode=14390408http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=222947&blog=14390408http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=222947&blogcode=14379885<div align="right" dir="rtl">גליתהתאבדה ב-25/5. או כפי שהמחשבון שלי קורא לזה: ב-5.היא נאבקה עם הפרעות נפשיות ובדחף להתאבד במשך יותר מעשור, שרדה מספר נסיונות לא מוצלחים, אחד מהם זמן קצר לפני מותה, ואנשים בסביבתה, כולל אותי, ראו סימנים מקדימים חמורים ולא יצא מגדרם כדי לעזור לה. רגע, זה עוד לא סוף הבדיחה... ואז הרבי אמר: "מאין באת - מטיפה סרוחה, ולאן את הולכת - למקום עפר, רימה ותולעה". היא הייתה האדם הראשון שהכרתי בישראבלוג כשפתחתי בלוג לפני עשור. החיבור היה מיידי. גלית אהבה את סילביה פלאת, הסופרת המלנכולית שנטלה את חייה בגיל צעיר, ואני חשבתי שלנקד בשווא את האות ח' גורם לה להיראות כאילו היא מחרבנת. מעולם לא נפגשנו, אך היינו בקשר וירטואלי וטלפוני הדוק לפרקים. היא נהגה לספר לי על נקודות שפל בחייה בנימה הומוריסטית מדבקת שהמירה עצב לסוריאליזם. היא דיברה כמו זאטוטה שעוד לא צפתה במספיק סרטים כדי לסגל לעצמה גינונים דרמטיים מאוסים ומספרת ברוגז נחוש על כך שהיא בוכה שבוע כי אף אחד לא האמין לה שהיא ראתה רמזור מתחלף מסגול לתכלת. היא לא לקחה את החיים יותר מדי ברצינות על אף היגון שפעם בה. אולי כי היא חשה שהם מהווים בעיה עם פתרו</div>Mon, 14 Sep 2015 07:29:00 +0200meziuti@gmail.com (הארנב הרוסי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=222947&blogcode=14379885http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=222947&blog=14379885http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=222947&blogcode=14295135<div align="right" dir="rtl">אני יושב עם 2 דושים, ודוש1 מדבר על בחורה.בהתחלה היא לא נתנה לו, ודוש2 מאד כעס, אבל אז דוש1 שבר אותה. "נו אז זיינת אותה?", שאל דוש 2. "ועוד איך זיינתי אותה", ענה 1. "כמו שצריך, אחי!" השיב 2, וטפח לו על השכם. 2 באמת היה שמח עבור 1. יותר מזה - הוא היה מאושר. אניבינתיים לא ידעתי בכלל איך אני אמור להגיב ומלמלתי משהו בסגנון "הידד. זין טוב". אפילו בגילי, אם אני נמצא בחברת גבר פשטני, בגלל שכל מפגרי העולם מעתיקים באופן עיוור מסיטקומים, הוא מספר לי בהתלהבות על סקס, ומצפה שאני אברך אותו כאילו אנחנו חברות הכי טובות והוא סיפר לי שהוא מתחתנת. למה 2 שמח? יש לגברים זין קולקטיבי שלא סיפרו לי עליו? יש רק זין אחד בעולם הזה שאני אוהב, והוא שלי. אני מתעב את כל השאר. אל תספר לי חוויות של האיבר הדוחה שלך. לא אכפת לי גם אם הצלחת לאיית את השם שלך עם שברי האגן שלה, או להכניס אותה להריון ואז לעשות לה הפלה באותה החדירה, או לעשות אותה כל כך רטובה שבעלי חיים החלו להסתדר בזוגות. הבעיה שלי עם המתלהבים היא לא שטוב להם, ולא הברבריות, אלא שהם מספרי סיפורים נוראיים. אני מספר רק על חוויות שליליות (כמו מקרה בו הקונדום ה</div>Wed, 11 Mar 2015 00:58:00 +0200meziuti@gmail.com (הארנב הרוסי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=222947&blogcode=14295135http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=222947&blog=14295135http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=222947&blogcode=14215637<div align="right" dir="rtl">ספיקינג אוף ילדים קטנים, ההתמכרות שלי לאוננות החריפה בחודשים האחרונים. אני מכיר את עצמי כבר שנים רבות, ואפילו הייתי חברים פעם, ולראשונה הפרעה בסגנון ג'קל והייד (בגלל שהבלוג רוסי, נקרא להם גרישה ואנטון) מאיימת להחריב את הזהות שלי. גרישה הוא בחור קירח שדוחף אותי להיות אדם פרודוקטיבי. ואנטון הוא בחור קירח שמסכל את כל הנסיונות של גרישה עם אוננות. לעתים אני משוכנע שאני הוא אנטון, ובפעמים אחרות אין בי ספק שאני גרישה. האמת, כמו תמיד, היא איפשהו באמצע. לעתים תכופות מדי אני מתעורר בתור גרישה אל ההרס שאנטון הותיר אחריו. העוויתות בכתף, הניירות ספוגי האנטון הזרוקים על השולחן לידי,האזהרה המרצדת על המסך הטוענת של-FBI יש את ה-IP שלי, והשעון הקודר שמבשר על היעלמותו של יום נוסף. כל אלה מקבלים את פניי ללא טיפת אמפתיה בפעם המי-יודע-כמה. גרישה נותר אובד עצות. הוא לא מסוגל לתקשר ישירות עם אנטון, היות והוא חווה בלאקאאוט בכל פעם שאנטון משתלט. הנסיון האחרון היה להניח לצד המסך מכתב מגרישה המפציר באנטון לעצור לרגע לחשוב על ההשלכות, ולהיזכר בכל הצער והכאב שנבע מהמעשים שלו בעבר. אנטון השפיך על כל המכתב הזה. </div>Sun, 12 Oct 2014 06:47:00 +0200meziuti@gmail.com (הארנב הרוסי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=222947&blogcode=14215637http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=222947&blog=14215637http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=222947&blogcode=14173145<div align="right" dir="rtl"> לפני מעט יותר משבע שנים סבתא שלי נפטרה. הפרק האחרון של חייה ניחן באסתטיקה שרק בימים האחרונים למדתי להעריך. ביום מקולל אחד, שהיה טבול עד מעל ראשו בחמסין ישראלי, היא חוותה דום לב. זה היה העמוד הראשון בפרק שהתחיל ונחתם בטרגדיה. האמצע תמיד היה נראה לי שולי. קו דק המחבר בין שתי נקודות משבר. היום אני מבין שמה שחיבר בין המשברים הוא הזדמנות. וההזדמנות הזאת נוצלה עד תומה. סבתא אהבה את החיים, המשפחה, ובמיוחד אותי. כנגד הערכת הרופאים, זחלה בציפורניה באיטיות ובנחישות מתוך התרדמת החשוכה. דום הלב הממושך לא הותיר נזק נוירולוגי, אך הטיפול הרפואי, לעומת זאת, פגם בדרכי הנשימה שלה, והפך שעון חול קטלני. זה היה אמור להיות מייסר, אלא שהיא הייתה מאושרת. היא צהלה בכל פעם שראתה אותי. היא התעסקה בלחיות. רגעים לפני מותה, היא זכתה לכנס אותי, אמא וסבא סביבה. זכינו להיפרד. היא וסבא זכו לנשיקה אחרונה. תוך זמן קצר היא לקחה את נשימתה האחרונה, והפרק האחרון של חייה הגיע לקיצו. היא ניצלה את ההזדמנות. האם זה באמת היה טראגי? מה עוד רציתי? חיי נצח? זה חסר משמעות. עוד חודש? זה היה יכול להיות מצוין. ואז מה הי</div>Sat, 02 Aug 2014 22:39:00 +0200meziuti@gmail.com (הארנב הרוסי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=222947&blogcode=14173145http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=222947&blog=14173145http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=222947&blogcode=14075390<div align="right" dir="rtl">היה היום יום מתוח עם ג'קי. היא חושבת שאני לא באמת אוהב אותה. "זה לא נכון. אני מאד אוהב אותך." "תסתכל לי בעיניים ותגיד את זה." לקחתי נשימה עמוקה, הבטתי עמוק בעיניה ואמרתי "אני אוהב אותך!" "עכשיו תקפוץ על רגל אחת עשר פעמים על הכסא ותגיד את זה". "אני אוהב אותך. אני אוהב אותך אני או-", כשלתי בניתור הרביעי. "ידעתי! לא באמת אכפת לך ממני. אתה לא מתעניין בשום דבר שאני עושה". "זה לא נכון" קבעתי בהחלטיות והבטתי עמוק בעיני הדבש החומות שלה. "העיניים שלי בכלל כחולות! זה לא הולך. אנחנו לא מתאימים." "את מתרכזת בפרטים טכניים, ומתעלמת מרבדים יותר עמוקים. אנחנו כמו נפשות תאומות. אנחנו אפילו משלימים אחד לשניה את המשפטים." "אנחנו לא משלימים אחד לשניה את המש-" "-תתפים בתחרות ריצה!" "פטים." "אה." הבטתי בעצב בעיניה החומות. אז אולי באמת יש לנו כמה בעיות. עמוק בפנים ג'קי שונאת את עצמה, וסובלת מהערכה עצמית מאד נמוכה - או איך שהיא קוראת לזה: "זה לא מפריע לי שאתה מקריח". לכן, היא מפרשת את ההתנהגות הקאנטית שלי כאדישות כלפיה, והיא מצפה שאני אשכנע אותה אחרת. זה לא פשוט עבורי, כי כעקרון אני גבר שפוט.</div>Fri, 28 Mar 2014 21:27:00 +0200meziuti@gmail.com (הארנב הרוסי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=222947&blogcode=14075390http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=222947&blog=14075390