http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=216363אי אפשר לכתוב את אותו הספר פעמייםheCopyright 2026 אודיסאוס. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=216363http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=216363&blogcode=12687716<div align="right" dir="rtl">האסון ההומניטרי מורידה רגליים נעולות מעל שולחן הסלון השרוט שלך, מניחה את הכוסית הריקה על השולחן ונשענת לפנים כשהיא מנסה לעמוד. אפשר לראות לה את הציצים, וכנראה שהמראה מבלבל אפילו אותה, כי היא מצליחה להפיל את הכוסית ולגלגל אותה מעל השולחן. הכוסית מרעישה כשהיא נוגעת בריצפה, אבל לא נשברת. כוסית איכותית.היא נעמדת, והוא מתרחק טיפה, בלי לשים לב. "לאן אתה בורח?" היא מחייכת. זה לא שאתה בורח, כמו שכשהיא הניחה רגליים על השולחן - אפילו בלי לשאול האם זה בסדר - אפשר היה לראות כמה שהן מלוכלכות. באופן כללי, בחורה כמותה בכלל לא אמורה להצליח להגיע אליך לדירה (כניסה אחורית של בניין שהחזית שלו על בוגרשוב, 600 דולר לחודש, מתאימה לשותפים אבל אתה מעדיף לבד. אה, כן, הדולר קפץ זה עתה משניים וחצי שקלים לשלוש ושלושים).איך היא הגיעה לפה?כשעמדת בפתח הדירה ופתחת את שלושת המנעולים שעל הדלת (בעלת הדירה הכניסה את שלושתם לחוזה), היא כבר נשענה עליך. יד אחת שלה היתה על הקדימה של המכנסיים שלך, ואתה בחור רגיש שכמותך, אולי זה מה שמנע ממך להפעיל קצת יותר שיקול דעת. השכנה שלך בדיוק-חזרה-מלהאכיל-את-החתולים ונתנה באסון ההומניטר</div>Tue, 16 Aug 2011 08:02:00 +0200kelsey.eunice@gmail.com (אודיסאוס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=216363&blogcode=12687716http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=216363&blog=12687716http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=216363&blogcode=12160897<div align="right" dir="rtl">יצאו איתך מניאקים. או מניאקיות, אם יש מילה כזאת. ראיינה אותך איזו בחורה. בקומה 41 של המגדל. שאלה האם את רוצה קפה. מאיפה שהמכונת קפה נמצאת - רואים את הים. אחר כך הושיבה אותך בחדר המתנה - רואים משם עד אשדוד. אחר כך ראיינה אותך באיזה חדר אחר - רואים משם עד אחרי נתניה. שבוע אחר כך - עוד ראיון. באותו מקום. קפה. ים. אשדוד. נתניה. היה שש בערב, אז היה אפשר להסתכל מהחלון ולהחליט האם איילון עדיף על דרך נמיר, הסבירו. כדי להגיע הביתה את נוסעת מתל אביב דרומה, לא אמרת. באוטובוס. אנשים שעובדים בקומה 41 לא אומרים דברים כאלה בקול רם. נראה לך, לפחות. שבוע אחר כך חתמת על חוזה. קפה. ים. איילון. נמיר. ים. הכי טוב להסתכל על הים. אולי הם צריכים מישהי שכל היום תכין קפה? תכין קפה ותסתכל על הים, כלומר. לא. הם צריכים מזכירה. "אני הייתי כמוך", אמרה לך מישהי מהמראיינות, "ועכשיו אני מנהלת ארבע מזכירות. ואותך. הנה, זה החוזה. זו ההצעה שלנו, כלומר. מתאים לך?" התאים לך. שבוע אחר כך התחלת לעבוד. הגעת לקומה 41, הורידו אותך למינוס אחת. שתי מעליות צריך כדי להגיע לשם. יש שם מחסן, ואיזה עשרים עובדים, והמנהל שלהם צר</div>Tue, 16 Nov 2010 19:28:00 +0200kelsey.eunice@gmail.com (אודיסאוס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=216363&blogcode=12160897http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=216363&blog=12160897http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=216363&blogcode=12149217<div align="right" dir="rtl">פרק מספר 37 מהספר הבא.כתבתי אותו בכלל לפני שהתחלתי עם הבלוג."גדי, אני צריכה אותך לכמה דקות". נאוה הביטה בסיגל שהכניסה ראשה מבעד לדלת המשרד של גדי, אבל לא נכנסה פנימה. אחר, הביטה בגדי, במבט ששואל "מה אתה עוד עושה עם הבחורה הזאת?". סיגל הביטה בנאוה. היא ידעה מה נאוה חושבת עליה, אבל כרגע זה ממש לא עניין אותה. היא הביטה בגדי "בוא בבקשה אלי למשרד". "נאוה, תראי מה את יכולה לעשות פה בעצמך" גדי החווה לעבר הלוח שהיה תלוי על הקיר, עליו שורטט משהו שאם היו שואלים את סיגל, היא לא ראתה כאלה מלבנים מכוערים מאז כיתה ו', ואם היו שואלים את נאוה, היא לא ראתה כזה עיצוב תוכנה לא מקצועי מאז ש.... "נאוה" סיגל פנתה אליה, אולי לראשונה מאז הכירו. ברור שיהיה מה לעשות פה בעצמי, נאוה לא חשבה לרגע לנתק את חוט המחשבה שלה. למזלך, גדי, יש לך אותי שתעבוד על עיצוב התוכנה הזה קצת בעצמי. נאוה הפנתה עשירית מתשומת הלב שלה גם אל סיגל, שפנתה אליה. מה היא כבר יכולה לרצות ממנה? "באופן רשמי את עדיין לא עובדת של אוטיס טלקום" אמרה סיגל. "למעשה, לא החתמנו אותך אפילו על טופס שמירת סודיות, ומה שגדי עושה עכ</div>Tue, 09 Nov 2010 21:08:00 +0200kelsey.eunice@gmail.com (אודיסאוס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=216363&blogcode=12149217http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=216363&blog=12149217http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=216363&blogcode=11704215<div align="right" dir="rtl"> יצא ספר אני נותן עותקים חינם מי שלא יספיק לעותקים חינם, שישלח מייל. יש מחיר מיוחד לקוראים.</div>Thu, 08 Apr 2010 12:26:00 +0200kelsey.eunice@gmail.com (אודיסאוס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=216363&blogcode=11704215http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=216363&blog=11704215http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=216363&blogcode=11627346<div align="right" dir="rtl">שעת לילה מאוחרת וכולם שכבו לישון, רק אתה ער, קודר, במסנג'ר, במייל ובטלפון.במסנג'ר, מייל וטלפון של העבודה, צריך לומר. אתה נזכר במנהל העבודה ההוא, במפעל שבו עבדת לפני עשרים שנה, שאמר לך שמחשבים זה העתיד. היית צעיר ונוח להשפעה ולא אהבת את כל אלה שעבדו שם, שבגיל ארבעים שתו וודקה במשמרת לילה. וודקה של חמישה שקלים לבקבוק, אתה נזכר, שיא העליבות.אתה לעומת זאת מוציא ג'ק דניאלס מהמגירה התחתונה של השולחן שלך. לא שהוא טוב בהרבה מוודקה של חמישה שקלים, זה פשוט, שאם האנשים פה יגנבו לך אותו, האבידה לא תהיה גדולה מדי. אתה הולך למטבחון להביא כוס חד-פעמית וקרח ובדרך אוכל ארבע עוגיות למרות שממש לא היית צריך. בדרך לחדר, בכניסה לאופן-ספייס איפה שהצעירים יושבים, עומדת מישהי. אתה לא מכיר אותה. היא מביטה בך ומחייכת. בפה מלא עוגיות אתה מנפנף בכוס ובקרח."רוצה?" אתה לא מצליח לומר."כן" היא לא טורחת לענות ובאה אחריך.נכנסים לחדר, אתה בולע במהירות את שבע-מאות-ועשרים-אלף-הקלוריות המיותרות ומציע לה לשבת. דקה וחצי היית מחוץ לחדר וכבר יש לך שיחה שלא נענתה וחלון מסנג'ר אחד פתוח.אתה מתבאס שהאינדיאנים לא ניצחו את האמריקנים.</div>Thu, 04 Mar 2010 19:45:00 +0200kelsey.eunice@gmail.com (אודיסאוס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=216363&blogcode=11627346http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=216363&blog=11627346http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=216363&blogcode=11379235<div align="right" dir="rtl">"אני יודעת מאיפה אני מכירה אותך".אין מצב שהיא יודעת מאיפה היא מכירה אותך."כן, נו. נפגשנו פה פעם".לא יכול להיות. התור שאתה עומד בו לא מתקדם. כלומר, הוא מתקדם, רק לאט. אתה רוטן משהו, מישהו שעומד בתור יחד איתך מזכיר לך שזה בכלל היה רעיון שלך."כמה פעמים אני בא לבקר אותך בעבודה?" אתה אומר לו. "חשבתי שיהיה רעיון טוב לאכול פה צהרים".הוא נאנח.הא חוזרת אליך "נו, אתה כבר זוכר מאיפה אנחנו מכירים?"אתה לא.בפעם האחרונה שאכלת פה, הייתם עשרה אנשים. צירפתם שני שולחנות פורמייקה גדולים ואכלתם... מדהים שאתה זוכר מה בדיוק אכלתם."שלוש שנים לא הייתי פה" רוטן זה שאיתך, "האוכל לא השתנה".אתה בוחר ירקות חתוכים, אחר כך בוחר טונה או ביצה קשה או גבינה בולגרית. יש גם טחינה, בכמה צבעים, לטובת אלה שמתלהבים מקצת פפריקה או פסטו או עוד משהו לא ברור שיוצר את הצבע ש</div>Mon, 09 Nov 2009 22:58:00 +0200kelsey.eunice@gmail.com (אודיסאוס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=216363&blogcode=11379235http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=216363&blog=11379235http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=216363&blogcode=11280602<div align="right" dir="rtl">אמרו לך ללכת ולהניע את הטנק, אז הלכת והנעת את הטנק. רבע שעה בכל פעם, פעמיים ביום, סגולה נגד החורף. חורף. רמת הגולן. אתה קופץ מהטנק אל הארץ, אתה שוקע בבוץ עד מעל הברכיים. אחר כך אתה הולך לצעוק על הטכנאי-חימוש שיחליף כבר את הגומיה של מדף הנהג. הכסא שם מלא מים ולא כל כך כיף לשבת עליו.אתה מוצא אותו במשרדים, איפה שהבנות. מגיעה משאית עם אספקה. הנהג יורד מהקבינה, תוהה מה כל הבוץ הזה ולמה שום דבר פה לא סלול ומרוצף ושואל אם אפשר לקבל כוס קפה.אפשר.שולחים אותו אליך. חיבוקים, נשיקות, מה נשמע בבית, איפה אתה משרת. הייתם יחד מהגן עד י', אתה מסביר לאנשים. אחר כך הוא עזב את הלימודים והלך לעבוד. עכשיו הוא נהג משאית.הוא ג'ובניק. מגיע כל יום הביתה. הוא שותה את הקפה, אומר תודה, עולה על המשאית ונוסע."איזה כיף לו" אומרים האנשים."לא כיף לו בכלל" אתה אומר. "הוא זה שצריך להגיע כל יום הביתה".</div>Wed, 30 Sep 2009 14:34:00 +0200kelsey.eunice@gmail.com (אודיסאוס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=216363&blogcode=11280602http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=216363&blog=11280602http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=216363&blogcode=11266817<div align="right" dir="rtl"> היא יודעת לגעת. אתם נמצאים בחדר במשרד שבו היא עובדת. אתה נשען על השולחן, היא עומדת מולך. השפתיים שלה נמצאות על שלך, ואחר כך האצבעות שלה, ושוב השפתיים. היא משתעשעת קצת, ואתה הולך בכיוון שהיא מתווה. קצת קודם לכן, היא פגשה אותך בחדר הדואר של הבניין. אמרה משהו על זה שאיזו חוצפה זו שהחדר לא פתוח עשרים-וארבע שעות. אתה הנהנת ואמרת משהו לא מחייב והיא אמרה שחבל שאתה מגן על בעלי הבניין ושתיכף תגיד שזה בסדר שהעלו את מחירי החניה. מה אכפת לך, אתה לא חונה בחניה של הבניין. אתה עכשיו חונה על השולחן בחדר אליו היא הכניסה אתכם. היא דוחפת אותך עוד לאחור ואתה נשען עם הידיים, קולט שככה אתה מנטרל אותן אז אתה מחזיר אותן משם, מחזיר אותן אליה, כלומר. לא הכי נוח שבעולם אבל היא בחרה בחדר הזה, נראה מה היא מתכננת. היא מנשקת לא רע בכלל. בחדר, אתה עם הגב לחלון ועם הפנים לדלת. על הקיר משמאל אין כלום. על הקיר מימין יש איזה ציור מופשט מחריד, משהו שמצליח לעצבן אפילו בלי שתבין מה מצויר בו. אתה מכווץ גבות, והיא אוחזת בסנטר שלך ומחזיר אותו לפנים, ומביטה בך. היא לא אומרת כלום, ואתה אומר לעצמך שסחטיין עליך שאתה מצליח ל</div>Thu, 24 Sep 2009 23:26:00 +0200kelsey.eunice@gmail.com (אודיסאוס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=216363&blogcode=11266817http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=216363&blog=11266817http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=216363&blogcode=11229515<div align="right" dir="rtl"> קיץ. ניו ג'רזי. חם ולח כמו בתל אביב. בניין לבנים אדומות בן מאה שנה. רצפות עץ מחלקות אותו לשבע או שמונה קומות. פעם היה כאן נמל וזה היה איזור המחסנים שלו. אחר כך אולי היה פה משהו אחר. עכשיו יש מבנים לכל מטרה, זולים במיוחד. מחוץ לבניין יש גזלן. גזלן אמריקני, מותקן על טנדר שברולט עמוס ניקל, ממורק, מצוחצח ומלוקק. הבנאדם מוכר קפה ודונאט בחמישים ותשע סנט. צריך לעבוד שש דקות בשביל הכסף הזה, אבל זה בוודאי משתלם. הארוחה הכי חשובה ביום, ובכל זה. שש וחצי בבוקר. מנהל העבודה פותח את המחסן. קצת יותר מעשרה אנשים נדחפים לתוך חדרון קטן שיש בו מזגן. מתוך מחברת הוא מקריא את העבודות של היום. האנשים מתחלקים לצוותים, מקבלים משאיות ויוצאים לעבודה. אם יש לך מנהל משאית מוצלח, אתה מקבל עבודה בתוך מנהטן. עשר דקות נסיעה ואתה אכן במנהטן. מרשימה, אין מה לומר. עוד שעה נסיעה בפקקים של העיר, ומגיעים אל הלקוח. קומה עשרים ומשהו של איזה בניין. יש צוות שלם של אנשי תחזוקה ושוערים שמסביר איפה מותר להחנות את המשאית ואיפה המעלית של הפועלים ולאיזה לובי אסור בשום פנים להיכנס. מנהל המשאית עולה אל הלקוח ויורד אליכם. הוא מ</div>Wed, 09 Sep 2009 18:36:00 +0200kelsey.eunice@gmail.com (אודיסאוס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=216363&blogcode=11229515http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=216363&blog=11229515http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=216363&blogcode=7953178<div align="right" dir="rtl">לפני שנים רבות, בארץ רחוקה רחוקה, מילואים היו סבבה. כל שנה אותו הסיפור: בוחרים את חמשתהאנשים שלאף אחד אין כח להתעסק איתם ובאורח פלא הם גם חמישה שאפשר לסמוך עליהם בעינייים עצומות, ושולחים אותם למוצב הכי מרוחק, שינהלו את עצמם, ובעיקר שיהיה לגנרלים קשה להגיע לשם לאיזו ביקורת. באורח פלא, במוצבים האלה נמצאת גם הקשת, שלא ממש חשוב מה היא עושה, יותר חשוב שמפעילות אותה חמש חיילות. בכל מקום בארץ הרחוקה רחוקה ההיא, אותו הסידור: החיילות מכינות ארוחת ערב, החיילים שוטפים כלים, כולם מקבלים זמן איכות עם כולם. מי שייצא לו לעשות מילואים איתך, מקבל גם קורס מזורז בשש-בש. כל שנה אותו סידור, כל שנה אותו הכיף, עד ששנה אחת, ביום הכניסה למוצב, עת אתה עורך ישיבת היכרות עם הבנות ותכלס סוקר אותן לאורכן ולרוחבן, אתה מרגיש משהו חדש, והלוואי שזו היתה חרמנות.אתה פשוט זקן מדי בשבילן.זו לא מסקנה. זו לא ידיעה. זו הרגשה. זו הרגשה שמרגישים בכל הגוף. אתה מדבר איתן על סידורי ארוחת הערב, הן אומרות "כן" לכל מה שיוצא לך מהפה, ואתה מרגיש סמכותי מדי. הן מפסידות בשש-בש ואתה מרגיש שלך תדע, אולי היית צריך לתת לתינוקות לנצח. אתה נכ</div>Sun, 18 Nov 2007 20:30:00 +0200kelsey.eunice@gmail.com (אודיסאוס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=216363&blogcode=7953178http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=216363&blog=7953178